בזמן שאחרי: פרק שני (STAR WARS)

"אוי ואבוי, זה לא טוב. זה ממש אבל ממש לא טוב…" אמרתי, נלחצת מההרגשה האיומה הזו שהייתה לי. אני פשוט ידעתי. אין לי מושג איך, אבל ידעתי. משהו קרה לאנני. אנני שלי…. בלי לחשוב פעמיים התחלתי לרוץ, מחפשת אזור לא יציב בגן-עדן. ובלי שום אזהרה, פתאום….
טראאאאח!!! פניי היו שקועות עמוק בתוך האדמה, ושאר גופי היה חבוט וחבול. זה באמת קרה. נפלתי מגן עדן, וזה באמת כאב… התחלתי לשפשף את הפציעות, עד שהבנתי איפה אני. "אנדור?" תהיתי, מביטה ביער שעטף אותי. אך בן רגע שמתי לב לדבר הבולט ביותר ביער. מדורה, שלידה עמד איש. וגם בתוך המדורה היה איש.
המחשבה הראשונה שלי הייתה: "איש מסכן…" אבל אלו שבאו אחריה אמרו: "רגע, מה?! איך?! מה הוא בכלל עושה בתוך אש?! הוא עלול למווו….. אהה… זה מסביר הרבה… האיש מת! מסכן… אבל רגע, זו, חרב אור?! אני יודעת לזהות אחת כשאני רואה, וזו אחת! אבל פלפאטין מת, והוא היה הסית' האחרון, וכל הג'דיים מתו. לא? רגע… יכול להיות שזה…"
אחרי זה כבר התחלתי לבכות. ידעתי שמשהו לא בסדר עם אנני, אבל לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה. הוא מת! ואני לא ידעתי על זה! מה אני חושבת לעצמי?!
ואחרי זה הכל הסטוריה…

אז, קראתם את הפרק של לוק, ואת הפרק של אנני. ועכשיו תקראו את הפרק הראשון שבת כתבה. קוראים לי פדמה, אני מתתי לפני X שנים, נשואה לאנאקין (אנני), ואם לתאומים: לוק וליאה. בעיקרון, אני הייתי מלכה בת 14, והמשכתי כסנאטורית בסנאט הגלקטי. התחתנתי בסתר עם אהובי, אנאקין (הייתי אומרת 'חיים שלי' אבל בגלל שהוא הרג אותי זה די אירוני) ונכנסתי להריון. מתתי בלידה,ונתקעתי בגן עדן. עכשיו, כשאנאקין מת, אני יכולה לחזור אליו סוף כל סוף…
ואני חייבת לאמר, החיים שה משהו שכדאי לשמור עליו. מנסיון.

זה מה שאני יכולה להעיד על הרגעים שאחרי המלחמה.
פדמה אמידאלה.

נ.ב: אני סולחת לך, אנני. הכל בסדר…