בזמן שאחרי: פרק ראשון (STAR WARS)

"יודעת מה? להיות נבחר זה לא קל. לא קל-ואני שונא את זה. זה כבר ממש לא נעים שכל מה שאתה עושה שגוי. ואני עשיתי דברים טובים! למה איש לא מבין?! אוקיי… אז אחת מבינה. ועוד אחד. מכל הגלקסיה רק שני אנשים שאני מסוגל לבטוח בהם. נמאס!!!!!"
"אז אתה עכשיו עם כולם. אבל רק שניים אתך." פדמה ניסתה לברר מה אני מנסה להביע. היא הביטה בי לרגע, וחשבה. "…מה עם התאומים?" היא שאלה. "הם בצד שלך. הם אוהבים אותך."
היא חייכה את החיוך האמיתי שלה, חיוך קטן וביישני. "הם אוהבים אותך ומעריצים אותך. תזכור."
המשכתי להביט בה כאשר היא חלפה על פניי. "תראי אותי, פדמה." אמרתי לה. "20 שנה אני כלוא מתחת למסכה הזו בלי יכולת להביע רגשות, והדבר הראשון שרני עושה כשאני פוגש אותך זה מתלונן. אני מבין למה כעסת." רטנתי על עצמי. הייתי צריך לבקש סליחה דבר ראשון. אז להתלונן.
אבל מי מבין אותי יותר טוב ממנה? האחת שקוראת בי כאילו הייתי ספר פתוח? "אני יודעת מה עבר כאן. זה בסדר. תתלונן. אתה צריך לשחרר קצת את הכעס שלך. נברר מה הבעיה אחר כך. אבל עכשיו, תשתחרר." היא אמרה, מביטה בעיניי. נמנעתי מקשר עין, וחייכתי חצי חיוך. דמעות נצצו בעיניים של שנינו. ושום דבר כבר לא היה קשה. נצמדנו, התחבקנו, ובכינו שנינו. ביחד. לבד. כמו אדם אחד.
אין ספק. פדמה מבינה אותי הכי טוב.

אז קודם כל, אני-לא-לוק. קאפיש? אני יודע שאני דומה לו, אבל אני לא הוא. קוראים לי אנאקין. אנאקין סקייווקר. חברים טובים קוראים לי אנני. יש לי שני ילדים שלא פעם ניסו להרוג אותי, חבר שזרק אותי ללבה, ואישה מתה. ולמה אני מאושר? סיבה פשוטה. אני איתם. אני מתתי לא מזמן, כאשר הצלתי את בני ממוות. כבר פגשתי את ילדיי, חברי הטוב, והחשוב ביותר, אשתי.
אבל למה אני לא שמח?

זה מה שפדמה שואלת כל הזמן. איפה האנאקין השובב, ששיחק מחוסר הכרה רק בשביל להעיף אותה ולהתחיל קרב מכות וצחוקים. איפה האנאקין הזה שהיה מתחצף לכל אחד וצוחק במצבים הגרועים ביותר. אז אני אענה. הוא איננו. והוא גם לא יחזור. אתם יכולים להבין שמה שקרה לי גורם לתהיות על החיים. גורם לך לחשוב על הדרך בה אתה מתנהג. גורם לך להתחיל לחשוב. לא?

זה גורם. גורם ועוד איך. ומה שעברתי, עליו לא אסלח לעצמי. עשיתי מעשים איומים. ואני מודה. אז סליחה פדמה,
סליחה.