אליזבת- פרק 1

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, להתחשב בעובדה שזה קרה לפני שנים. הבוקר התחיל בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו מעולה. קמתי עם מצב רוח טוב מהרגיל מפני שהיום אני מתחילה לעבוד בעבודה הראשונה שלי. אני יהיה השמרטפית הקבועה של משפחה נחמדה בשכונה שלי.
התלבשתי בבגדים קצרים ויצאתי צוהלת אל הרחוב המואר, אפילו בלי לאכול ארוחת בוקר. אני הרגשתי מעולה, חיכיתי בקוצר רוח שיעבור יום הלימודים והשעה שלוש בצהריים תגיע. בעודי הולכת ברחוב בהנאה הרגשתי כאילו השמש מלטפת את פני, עלי העצים נושקים לי וכל העננים מתקבצים ביחד ומאחלים לי יום נפלא. חיוך רחב נפרס על פני, חיוך מאוזן לאוזן.
רק דבר אחד היה יכול להפר את שלבתי באותו הרגע, דבר שהסיכוי שיקרה דווקה היום ודווקה עכשיו היה אפסי, אך למרות זאת הוא קרה, דווקה היום, דווקה עכשיו.
"בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירת של בעלת הבית."
זה היה כתובה בעט שחורה על דף לבן שהיה מודבק על הגדר השחוקה של הבית המאיים, הבית בו שכנה הזקנה המשונה. כנראה אפילו האיש שתלה את השלט לא ידע את שמה.
באותו הרגע החיוך נמחק מפני וכל קולות הטבע והבריאה הפסיקו לחוג סביבי. זה לא היה בגלל שהצטערתי על המטרד הזקן, אלה בגלל ששאלות רבות ניצבו לפני.
איך פתאום היא נפטרה? מישהו היה מעורב בזה? והשאלה החשובה מכל: אם מי שטלה את השלט לא ידע את שמה, הוא כנראה לא מכיר אותה, אז מה פתאום היה לו אכפת?
בלי לחשוב פעמיים שלפתי מכיסי את המכשיר הנייד שלי, צילמתי את מודעת האבל ומיהרתי לבית הספר, לספר לכולם.
בהפסקת הצהריים ישבתי עם שלושת חברותי והצגתי לפניהן את התמונה שצילמתי.
"זה טוב, לא?" שאלה ג'פני במבוכה וסידרה את הפוני שהסתיר לה עין אחת.
"זה ממש לא טוב, אפילו לא טיפה." קבעה אחת אחרת.
"למה לא?" שאלתי לוקחת עוד ביס מהכריך שלי.
"כי אם הזקנה לא גרה שם, תנסי לנחש מי כן, אולי הוא יותר גרוע" אותה נערה העונה לשם קרול ניסתה להפחיד אותנו.
"תגידי מה שאת רוצה, אין יותר גרוע ממנה. ילדים קטנים חושבים שהיא הבת של הסטן, וגם אני חייבת להסכים איתם." אמרה נערה נוספת תכולת עיניים.
"אתם חושבים שתהיה לה הלוויה?" שאלתי אותן.
"אולי" אמרה ג'פני.
"לא יכול להיות" קבעה תכולת העיניים. "אף אחד לא אוהב אותה, לאף אחד לא אכפת. אתן הייתן באות להלוויה?" היא הפנתה את השאלה לכולנו. שלושתנו, אני ג'פני וקרול החלפנו מבטים במבוכה.
"אולי יש משהו אחר שאוהב אותה" הצעתי.
"אי אפשר לאהוב אותה, זה מנוגד לחוקי ההיגיון." קבה הנערה נחרצות וכמובן מעט הגזימה.

בסוף יום הלימודים חזרתי באותה דרך קבועה אל ביתי ועברתי ליד הבית הישן.
היום הוא היה ריק ומצמרר מתמיד. נראה כאילו כל דבר רע ומצמרר בעולם, כל הרגשה שלילית, כל צער, כל כאב התאספו ביחד ומלאו את החצר עד אפס מקום. פרצתי בריצה פרוע עד ביתי. בפעם הראשונה לא הייתי צריכה לפחד שפסיעותי יעירו את הזקנה המנוחה.
ישבתי על מיתתי ודפדפתי בחוסר עניין במחברתי. לקחתי עיפרון קצר והתחלתי לפתור כמה משוואות מתסכלות, או לפחות לנסות לפתור. מבלי ששמתי לב, אחרי דקה או שתיים נפלתי לאחור על המיטה הרכה ונרדמתי.
כשהתעוררתי השעה היתה שלוש בדיוק. הבטתי בשעון בעייפות וכשהבחנתי מה השעה קפצתי על רגלי. מבלי לחשוב יותר מרגע אספתי לתוך תיק צד את הטלפון הנייד שלי ועוד כמה משחקי קופסא קטנים ופתחתי בריצה לכיוון בית משפחת אלפרסון.