אכזריות לשמה
השעה הייתה 3:45 בבוקר, צלצול הטלפון שלצד מיטתו של סגן האלוף מוניר פילח את השקט. מוניר קם מוטרד ממיטתו, לא מפני שהעירו אותו בשעה כזאת משנתו – הוא היה מורגל בכך, אלא מפני שידע שאם מתקשרים בשעה כזאת, משהו משמעותי וודאי התרחש. הוא הרים את השפורפרת והצהיר ברשמיות "סגן אלוף מוניר מדבר!" בתקופתו של מוניר לא היה צורך גדול בצבא, הייתה זו תקופה של שגשוג הרמוני ושלום כללי, כמו הרבה מהתקופות ותפקידו העיקרי של הצבא היה לנטר מקרים חריגים ולטפל בבעיות וסכסוכים רציניים שצצו מדי פעם.
"המפקד מוניר, מדבר טוראי מוגאל מהמפקדה הבינלאומית המשולבת. התרחש אירוע יוצא דופן ביותר שמצריך את תשומת ליבך. תצטרך להגיע למטה הראשי כמה שיותר מהר לצורך תדרוך!"
"אני בדרך!" ענה מוניר בקור וניתק.
ההתארגנות הייתה זריזה ועניינית. מוניר שטף את פניו, שתה, לבש את מדי הצבא הרשמיים, אסף את חפציו בזריזות ויצא מדירתו שהייתה ממוקמת בקומה ה-35 במגדלי השלום היוקרתיים בעיר. במהלך הירידה במעלית הבניין הספיק מוניר לזמן מונית וכשיצא את מפתן הבניין, זו כבר חיכתה לו על המדרכה שבסמוך. הוא נכנס והצהיר, "אני צריך שתקח אותי אל הבסיס הצבאי במרעה אחו." לפני שהנהג הספיק להוציא מילה והוסיף מיד, "אני משלם מראש, כמה זה?"
"55 עשבונים," הכריז הנהג, "אגב, לא יוצא לי לקחת הרבה עובדי צבא במונית שלי, אתה יודע?! בטח שלא בשעה כזאת. זה בטח חייב להיות עניין חשוב." הוא קרקר.
"עניין מסווג." קיצר מוניר בחומרה.
שאר הנסיעה התנהלה בשקט מוחלט. המונית חלפה על פני העיר במהירות, התנועה הייתה דלילה ביותר, כאופייני לשעות אלה. מוניר הביט מבעד לחלון במגדלי הזכוכית המואפלים והמנומנמים ובשלטי החוצות של עיר השלום שהציגו פרות וכבשים ועיזים, כולם צועדים יחד והרהר לעצמו, "אירוע יוצא דופן ביותר" אמר האיש בטלפון, הם כולם אירועים יוצאי דופן, אבל בדרך כלל לא מצריכים פגישה במטה הבינלאומי, אלא באיזה חדר ישיבות נידח בבסיס. אם זה מתנהל שם, וודאי הקפיצו נציגים צבאיים של האומות המאוחדות – זה מוכרח להיות אירוע רציני.
המונית חצתה עמדת בידוק ביטחוני בכניסה לבסיס. חייל צעיר ניגש אל מוניר, שמבעד לפתח החלון של המונית שלף בתגובה אוטומטית זריזה תעודה מזהה. החייל הנהן ואפשר למונית לעבור הלאה לתוך הבסיס. "לאן מפה, אדוני?" שאל הנהג.
"תמשיך כאן ישר ותפנה שמאלה כשאגיד לך, אתה תראה משמאל בניין מפקדה גדול, תוריד אותי שם." הייתה התשובה.
הנהג עשה כדבר סגן האלוף והוביל אותו אל המקום. בסיום הנסיעה ירד מוניר מהמונית, הפטיר תודה כלפי הנהג ונכנס לבניין המפקדה. בפנים כבר חיכו אנשי המפקדה הבינלאומית המשולבת ושוחחו ביניהם בקבוצות של שניים-שלושה. היו שם חיילים ודיפלומטים לבושי מדים מכל האומות, פרות, כבשים, עיזים ושאר בעלי חיים. וגם חיות ללא מדים שכנראה היו חוקרים אזרחיים. "אם כן זה עניין רציני." חשב מוניר.
דלת של אולם גדול נפתחה ואיש צבא עטור דרגות קרא בקול מבעדה לעבר הקהל שהתאסף במבואה, "גברותיי ורבותיי, אתם מוזמנים להיכנס! הישיבה מתחילה."
כולם נכנסו פנימה והתאספו במושבים המסומנים סביב שולחן עגול אל מול מסך ענק שהציג תמונה של פלנטה מרוחקת. על יד המסך נעמד אחד האזרחים, כבש צעיר וכבד שיער, והחל לשאת דברים. "עשב טרי לכולם, שמי דוקטור מהדן. אני חוקר במיזם לניסיון גילוי צורות חיים אינטליגנטיות חוצניות. במשך שנים שלחנו שדרים לחלל החיצון ובמקביל האזנו לאותות שונים מהחלל בתקווה לאתר שדר שמקורו בצורות חיים תבוניות. לפני מספר ימים, רבותיי, גילינו שדרים שכאלה מכיוון הפלנטה ירוקת 3 שממוקמת במערכת שמש במרחק 80 שנות אור מאיתנו. בין הרבה שדרי רדיו וטלוויזיה שונים ומגוונים שהגיעו אלינו, נמצאים גם שדרים מטרידים במיוחד. אך לפני שאציג לכם אותם, קצת רקע על החוצנים שגילינו. נראה שאלה יצורים דמויי קוף, הולכים על שתיים. אין לנו עוד הרבה מידע על התרבות שלהם כיוון שהתגלית חדשה מאוד, אך גם להם שפות, מוזרות אך שפות לא פחות, טכנולוגיה, מדע ותרבות בדומה לשלנו. הדבר העיקרי שהצלחנו להפיק מהשדרים, מלבד העובדה שהם כנראה עוד לא מודעים לקיומנו והשדרים הגיעו אלינו באקראי, הוא שהם טורפים!" כמה קריאות תדהמה נשמעו מסביב לשולחן ואחריהם לחשושים.
"חברים!" המשיך המדען,"כעת אציג לכם תמונות מהשדרים שקיבלנו. זוהי פרסומת למה שנקרא בפיהם "בית הסטייק", אני מוכרח להזהיר אתכם, התמונות קשות!"
המסך הענק מול השולחן קם לתחייה. מוניר, שהיה מפקד בצבא היה שור קשוח, הוא עבר מבצעים צבאיים רבים, ביניהם את הפרעות של ליל השנאה, אך מעולם לא ראה דבר שכזה בעשבוניה ובטח שלא היה מסוגל להעלות על דעתו שהדבר קיים, גם לא במרחק של שמונים שנות אור מעולמו המוכר. מולו הבהיקו מן המסך שתי דמויות שהיו ישובות אל מול שולחן. הגופים הזרים, הצמוקים והדקים למראה, פטפטו ביניהם בחביבות, בשפה לא מוכרת ומשונה. הם היו עטויים בדים משונים וססגוניים שכיסו את רוב חלקי גופם, עד מתחת לאזור הצוואר. אך המוזר ביותר וללא ספק הדוחה ביותר שבמחזה היה ששניהם ישבו רכונים מעל לשתי צלחות מהבילות, שבכל אחת מהן מונח מה שנראה כנתח הגון של בשר, מבושל למחצה, ספוג בדם ומקושט בעשבי תיבול. פני הזרים הביעו רעב גלוי כשהוגשה להם המנה המחליאה הזו והם החלו לאכול מבלי דיחוי, מחויכים וצוהלים, כשכול אחד מהם עוצר מדי פעם כדי לזרוק איזו הלצה או הערה מבודחת בשפה הזרה והלא מובנת שלהם. שני הזרים נראו שליווים ונינוחים לחלוטין, כאילו שהזוועה הסוריאליסטית בה לקחו חלק הייתה דבר רגיל לגמרי, ואז הוצג לוגו. לאחר מכן הוצגו למוניר ולמשתתפים בישיבה תמונות של מחנות ריכוז, בהם גודלו ופוטמו פרות לצורך מאכל, מראה מזעזע שנצרב במוחו של מוניר, ותמונות נוראיות של אותם יצורים דמויי קוף שוחטים עיזים בסכינים.
מוניר היה מודע לעבר על הפלנטה שלו, הוא היה בשיעורי היסטוריה כמו כל שור או פרה או חמור או חזיר רגילים בעשבוניה. הוא ידע על קיומם של הטורפים אי שם בעבר הרחוק ועל המלחמה בין הטורפים לאוכלי הצמחים, לפני הכחדתם של הטורפים. אך לא תיאר לעצמו את אפשרות קיומם של מחנות ריכוז שכאלה ואת גידולם של אוכלי עשב לצורך מאכל כאילו היו צמחים בעצמם.
המצגת נסתיימה. פרצופיהם ההמומים של בעלי החיים סביב השולחן לא הצליחו להפיק צליל. כך עברה לה דקה תמימה בשקט מוחלט. לבסוף מישהו העז לדבר. היה זה בהרון, אחד הגנרלים הבכירים בצבא אומת העיזים, תיש שחור מזוקן, בעל שיער זקן מאפיר ומבנה גוף חטוב, מעוטר בדרגות ומדליות. "אנחנו חייבים לעשות משהו בנידון!" הוא גער בכעס מזועזע. ההערה שלו העירה את יושבי השולחן ואלו החלו בקריאות הסכמה נחרצות ודיונים ביניהם. "מה כבר נוכל לעשות?!" קרא לפתע מישהו, "הם נמצאים שמונים שנות אור מאיתנו!" כל הנוכחים השתתקו. אחת החזירות קמה על רגליה, לא היו לה מדים או דרגות, "חברים!" הכריזה החזירה הצעירה והשמנה בקול עמוק ומהדהד, "אולי יש לי פתרון לבעיה הזו! אציג את עצמי, שמי דוקטור חודבורה ואני חוקרת בסוכנות החלל החזירית. בימים אלה אנו עובדים על פרויקט של ספינות חלל שבנויות על עיקרון של מפרשים סולריים. אלו ספינות המנצלות את אנרגיית השמש לצורך תנועה ואנו מעריכים שיוכלו להגיע קרוב למהירות האור. עם ספינות שכאלה, נוכל להגיע לירוקת 3 תוך אולי מאה שנה."
"ובכן חברים, אנחנו צריכים תכנית!" הכריז בהרון התיש.
"לצערנו הספינות הללו עוד בשלבי פיתוח והן יקרות ומסובכות להפליא לבנייה," העירה חודבורה, "וגם כאשר נבנה אותן, הן תהיינה מסוגלות לשאת מסע של חיה בודדת לכל היותר."
"תוך כמה זמן נוכל לשלוח לשם צבא?" שאל בהרון בקוצר רוח.
"אדוני," מהדן הכבש המדען השיב בסבר פנים, "דבר שכזה יהיה בעייתי ביותר! אומת הקופים מירוקת 3 הינה תרבות לוחמנית וצבאית ביותר. יקח לנו מאות שנים לפתח צבא שיוכל לעמוד להם, שלא לדבר על מאות השנים הנוספות שיידרשו לבניית צי חלל מתאים להנעתם אל מערכת השמש ירוקת באמצעות הטכנולוגיה שתיארה דוקטור חודבורה."
"לי יש רעיון!" קרא מוניר, "נשלח חייל בודד, שיסתנן בין עדרי החיות על הפלנטה ויניע אותם למרד בטורפים! זו התכנית המהירה ובעלת הסיכון הנמוך ביותר ואני מתנדב לבצע אותה!"
"אני אוהב את התעוזה שלך, חייל!" ציין התיש המזדקן.
מוניר הביט מבעד לחלון החללית שלו, מלפנים בהק המפרס הסולרי באור השמש, מאחוריו עשבוניה התגמדה באופק, וסביבו היה בכל מקום החלל השחור, משובץ הכוכבים. הוא התכונן לשאר המסע שלו, בן מאת השנים, אותו יעביר בשינה. הוא פשט את מדי הצבא שלו, בהם עלה אל החללית ברוב טקס ונכנס לתא השינה שלו. התא נסגר אחריו והחל להתמלא בגז מרדים. מוניר עצם את עיניו וחשב על מילארדי בעלי החיים שהולכים לטבח באותה הפלנטה הנוראה, כשהתעורר שוב כבר היה על אדמת אותה הפלנטה.
תא השינה שלו, שנפלט מחוץ לחללית עם הכניסה לאטמוספירה וצנח אל הקרקע, החל להשמיע קול מחריש אזניים ולשחרר גז מעורר. מוניר פתח את עיניו וחזר לחושיו. "הגעתי!" הוא לחץ על כפתור שפתח את דלת התא והזדחל החוצה, לנגד עיניו נפרש אחו ירוק ורחב ידיים, עכשיו רק נותר למצוא את החיות שרועות בו. מוניר קם על רגליו והחל צועד ללא שום כיוון מסוים. המקום הזכיר לו רבות את האזור בו גדל בילדותו, שדות דשא רחבים ומבהיקים באור השמש שמשתרעים לכל עבר. עד מהרה הוא נתקל בשני בני אדם. "מה אתה עושה פה, חיה מטופשת?!" קרא אחד מהם, "למה אתה לא עם שאר העדר? בוא לפה!" מוניר ניסה לסוב על עקביו ולברוח, אך בני האדם החלו רודפים אחריו, מקלותיהם הארוכים בידיהם. מוניר נס בכל כוחו אך מהר מאוד החל להתעייף, בני האדם התקרבו במהירות, אז החליט מוניר להילחם. הוא עצר, מפנה את אחוריו אל רודפיו וכשהראשון שמביניהם הגיע אליו, מניף את מקלו, מוניר בעט בראשו בעצמה ברגליו האחוריות, זה נפל רצוץ אל הקרקע, דם שופע מגולגלתו. השני נרתע לאחור בתדהמה בזמן שמוניר הסתובב והתכונן לנגוח בו. הוא התרחק לאחור ואז פצח בריצה אל עבר האדם הנותר, שזינק הצידה וחישמל אותו במטהו. מוניר נפל אל הקרקע, "אני צריך פה עזרה!" היו המילים האחרונות ששמע.
כשחזר להכרה היה מוניר שכוב בכלוב לצד פרות ושוורים אחרים. אין זמן לאבד, חשב, אלו יהיו ניצני המהפכה! "עשב טרי לך!" הוא קרא אל עבר אחד השוורים, "אני לא רוצה להיות חוצפן, אבל למה אנו מאפשרים לאותם דמויי קוף להתייחס אלינו ככה?"
"מווווו!" געה השור בתגובה.
"זה לא יתכן שיגדלו אותנו למאכל כאילו היינו צמחים!" התרעם מוניר.
"מווווו!" הייתה התשובה.
"אני לא מבין דבר ממה שהוא אומר!" קרא מוניר ברוגז אל עבר פרה אחרת.
"מווווו" ענתה הפרה.
"לעזאזל איתכם! כולכם יודעים רק מילה אחת?!"
"מוווווו" ענו הפרות.
לפתע נפתחה דלת הכלוב, בפתח הופיע אדם בסינר לבן, מוכתם בדם, בידיו סכין גדולה.
תגובות (10)
מבט מעניין. האם נכתב בהשראת "חוות החיות" ? לדעתי מתאים יותר לז'אנר של מדע בדיוני.
יש השראה מעטה מחוות החיות. וזה נכון לגמרי לגבי הז'אנר, תודה.
להתמוגג!
דניאל – כל הכבוד. מזמן לא ביקרת כאן, יש מצב לחדש ימינו כקדם?
קיבלתי תחושה שזו ביקורת פוליטית. מסתבר שמאה שנים בוזבזו לריק.
רגע, יש פה ביקורת על קרניבורים? כי הטבעונים באמת חיים בפלנטה משל עצמם…
טוב, חפרתי. היה מרתק. ומצחיק.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
קודם כל, תודה על הביקורת החיובית.
אני מבקר וכותב מדי פעם באתר, אבל לא נראה לי שאני אחזור לפרסם באותה התדירות.
לגבי הביקורות על החברה בסיפור, יש פה כל מיני ביקורות סמויות, אבל בראש ובראשונה זהו סיפור מדע בדיוני.
ולא חפרת, אני אוהב תגובות ארוכות ומפורטות.
לפני הכל הכתיבה שלך ממש יפה. הסיפור מצחיק והתוכן שלו מאוד מאוד חשוב, בדרך לקרוא שוב…
תודה:)
אוייש – מדהים!
פרח נדיר ומרענן בשדה הסיפורים השגרתי שלנו כאן באתר.
נהדר נהדר נהדר!
המשך לכתוב!
תודה רבה
אוהבת מאוד סיפורים כאלה, תמהיל מרתק של מציאות ודמיון עם נגיעות השראה ברורות מיצירות קיימות.
מעניין אותי לדעת, אם תסכים לענות – מה הוביל אותך לכתוב את הטקסט?
תודה על התגובה המעודדת.
זה טקסט די ישן שעבר כמה עיבודים במשך השנים, כך שאני לא ממש זוכר. מה שכן זכור לי זה שחשבתי על כך שגזע חייזרים יהיה ממש שונה ממה שאנחנו מכירים ומינהגינו והנורמות החברתיות שלנו יהיו זרים להם לחלוטין. כמובן שפרות תבוניות זה לא ממש שונה ממה שאנו מכירים בכדור הארץ, אבל זה מעביר את הנקודה הזאת יפה לדעתי.