איש הזמן – פרק 9: שריון מכונף

"מנחם, מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" קולה של פרטיפיטיטרה הדהד באפלת הלימבו.
"אני רוצה להציל את בנצי. אני רוצה לחזור לבאר שבע של שנות החמישים, רגע לפני שהדובים הנוראיים האלה הופיעו, ולחלץ אותו."
"זה הכול?"
"לא. אני רוצה… אני רוצה להרוג את הדובים." הקול שלי הדהד ונשמע לי לא מוכר. ככה אני מדבר? כועס כל כך?
"איך תהרוג אותם?" שאלה פרטיפיטיטרה.
"לא יודע." עניתי. אבל משהו חזק ממני אפף אותי באותו הרגע. למרות האפלה המוחלטת של הלימבו, ולמרות שבמקום הזה איבדתי תחושה של גוף, הרגשתי כעת חי, יותר חי ממה שאי פעם חשתי בעבר. חיים זרמו בי, ויחד איתם – גם כעס. כעס נורא והרסני. פרשתי זרועותיי לצדדים, והרגשתי איך כנפי הברזל של השריון החדש שלי נפרשות מאחורי, כמו נשר עצום עשוי מתכת כבדה. "לא יודע." אמרתי לפרטיפיטיטרה, וחשתי בשתיקתה כמה היא מפוחדת עכשיו, ממני, ממשהו שנולד ובוקע מתוכי, מהקול החדש והמוזר שיוצא מגרוני. "אבל הדובים הולכים להצטער על היום בו הם פגשו בי."
*
עצמתי עיניים, ושוב הופיעה מולי הנקודה האדומה – ושוב, אני ידעתי, שאני יכול כעת לנסוע בזמן לאן שרק ארצה. זיכרון באר שבע של שנות החמישים, עליזה הקטנה משחקת בחצר בית הספר, דיונות אינסופיות סביב, עלה בראשי. נתתי לזיכרון לשטוף אותי, והאפלה מסביב הלכה וגעשה, הלכה והסתחררה, ואז אור חזק ומסנוור עם ים של דיונות מסביב עטף אותי, ומצאתי את עצמי מרחף באוויר, טמון בתוך השריון המכונף שפרטיפיטיטרה העניקה לי, ומתחתיי – דיונות על גבי דיונות, עיר קטנה באמצע המדבר, ושתי דמויות בראשה של דיונה, צופות לעבר בית הספר – בנצי ואני. אני הישן, לפני שהפכתי ל… למה? מי אני עכשיו? ומה השריון הזה עושה לי? מולי, באוויר, במרחק רב ממני, ריחפה פרטיפיטיטרה, לבושה בבגד הזהב שלה, עם כתר הקוברה לראשה.
הבטתי מטה – המורה מדנדנת בפעמון והנה הילדים נכנסים חזרה לבית הספר. ו… הנה זה קורה – נפער החור באוויר והדוב הענק נאבק לצאת החוצה, ואחריו עוד אחד. אני הישן נמלט כל עוד נפשי בי, ובנצי קופא במקום, והדוב מתקרב אליו… עוד רגע ימלוק את ראשו. "הו לא אתה לא." צללתי מהאוויר כמו עיט על טרפו. כפותיו העצומות של הדוב עמדו להיסגר על בנצי, ובמקום זאת נסגרו עלי – על שריון המתכת הכבד. הדוב שאג לעברי, לוע אדום ועצום, והתכוון לסגור עליי את לסתו העצומה. פרטיפיטיטרה ריחפה מעלינו, כף ידה על פיה והיא נראית מפוחדת מאוד. יכול להיות שאין דרך לנצח את הדובים? היא לא לימדה אותי איך, אני פשוט שיגרתי את עצמי לכאן… ועם כל הכעס הזה, הייתי להוט להתייצב אל מול הדובים, אבל מה עכשיו? איך אני הורג אותם?
הדוב הניף את ראשו העצום מעלה וכעת הנחית אותו לעברי, מתכוון לבלוע את ראשי. עצמתי עיניים, ממתין לנשיכה הסופית שתביא למותי, אבל אז הבחנתי שוב בנקודה האדומה. התרכזתי בה – מה אני רוצה עכשיו? הו, כן… אני רוצה להרוג את הדוב. אבל איך… רגע, דובים יכולים לחיות בתוך הלימבו? אני לא בטוח… אם כן הם היו רודפים אחרינו לשם כשנמלטנו מהם… ואז הבנתי מה אני רוצה – אני רוצה לשגר את הדובים אל הלימבו. התמקדתי ברצון הזה, נתתי לו לשטוף אותי, ושמעתי שאגה אדירה – אולי זה לא הצליח? הדוב בכל זאת יאכל אותי?
פקחתי עיניים בזהירות. חור שחור הופיע מעל הדיונה והוא שאב לתוכו את הדובים. הם נאבקו אבל עוצמת היניקה של החור הייתה אדירה. שניהם התרוממו מעל החול כנגד רצונם, והסתחררו באוויר אל עבר החור, כאילו שואב אבק ענקי מושך אותם לתוכו. שאגותיהם נשמעו כעת כמו תחינות, יבבות מסכנות של חיה שמבינה שהיא הולכת למות. לרגע ריחמתי עליהם, אבל אז הכעס שוב שטף אותי, וגיליתי שאני שולט בעוצמת היניקה של החור, והגברתי אותה. הדובים התעופפו אל תוך החור כמו פירורים ששואב אבק לוקח אל קרבו, ואז החור נסגר. שקט מילא שוב את המדבר.
פרטיפיטיטרה נחתה על הדיונה לצדי וחיבקה אותי. "עשית את זה! ידעתי שתצליח!"
"איך אני מוריד את השריון הזה ממני?" נאנקתי.
היא לחצה על כפתור סודי באזור הבטן והשריון נפתח לשניים ונפל בקול קרקוש על החול. חזרתי להיות מנחם. הכעס ששטף אותי התפוגג באופן מידי.
"השריון הזה רע!" צרחתי על פרטיפיטיטרה. "ואת שלחת אותי להילחם בדובים, כשאת בעצמך לא יודעת איך! שלחת אותי למות!"
"אבל אתה לא מת." היא ענתה. "אני ידעתי שאתה האחד, הנוסע בזמן היחיד שיידע איך להפעיל את השריון המכונף ולנצח אותם."
התיישבתי על החול החם, ותשישות מילאה אותי. רק עכשיו שמתי לב לבנצי ההמום, עומד בצד ובוהה בשנינו כאילו היינו רוחות רפאים.
"בנצי!" צווחתי ונעמדתי שוב, מחבק אותו.
"מנחם, מה… מה קרה כאן הרגע? מה זה היה?"
הוא גמגם.
"בנצי, תכיר את החברה החדשה שלי, פרטיפיטיטרה. ו… בנצי?"
"מה?"
"אני חושב שהעסק הזה של מסע בזמן, יותר מורכב ממה שחשבנו."