אזור 51- פרק שני

השעה שמונה בערב. אנדי מחכה בקוצר רוח לבואה של ליזה. הוא לבוש בג'ינס עד הברך בערך וחולצת טריקו כחולה. שיערו החום רטוב מהמקלחת שעשה כמה דקות קודם ונופל על פניו בחינניות.
הוא יושב על המעקה ליד החניה הכמעט ריקה, ומסתכל על השמיים זרועי הכוכבים בשיעמום.
לפתע הוא שומע חריקה של מכונית. הוא מרים את מבטו ולידו חונה מכונית שלהערכתו הייתה פעם שחורה, וכעת היא חלודה ומלוכלכת כלכך שקשה להבחין באמת. דלת המכונית נפתחת ומתוכה יוצאת ליזה. היא לבושה בג'ינס ורוד וארוך וסווטשירט שחור שכובעו מסתיר את הצמות הקטנות שלראשה.
"הגעת" הוא אומר בחיוך ויורד מהמעקה לקראתה. היא מביטה בו ומגלגלת עיניים באנחה. היא מסמנת לו להכנס למכונית.
הוא פותח את הדלת ומתיישב בהיסוס במושב ליד הנהג. העור שעל הכיסאות מקולף ורואים את הספוג הצהוב מלוכלך שבפנים. הריצפה של המכונית מלאה ניירות. אנדי מתיישב וחוגר את עצמו בחגורה הרעועה. הוא בולע את רוקו.
"אוקיי אז…" מתחיל אנדי אך ליזה קוטעת אותו, "לא כאן" היא לוחשת. הוא משתתק.
ליזה מתניעה את המכונית, והיא מתחילה לזוז.
ליזה היא לא הנהגת הכי טובה בעולם, חושב אנדי. על מי אני עובד, היא הנהגת הכי גרועה שקיימת. מי לעזאזל נותן לילדים טיפשים בני 16 שממש לא יודעים לנהוג רישיון?!
"יש לך רישיון בכלל?!" קורא אנדי בבהלה כאשר המכונית מחליפה נתיבים במהירות מטורפת.
"מה זה חשוב?" היא עונה. פניו של אנדי מחווירים ועיניו גודלות. הוא נצמד לגב כיסאו, מחזיק את החגורה חזק בשתי ידיו ומתפלל שהם יגיעו למקום שהיא רוצה לקחת אותו בשלום. את הנסיעה חזור הוא הולך ברגל, הוא החליט.
אחרי בערך עשר דקות של נסיעה מפחידה ומאוד מאוד לא בטוחה, מגיעים שניהם לשלט ובו כתוב 'גריניטץ', בעוד בכקילומטר וחצי' באותיות מחוקות.
"לאן הגענו?" הוא שואל אותה מבולבל. היא יוצאת מהמכונית. סביבם אין כלום. שממה. השביל שבו נסעו הוביל להתפצלות, בצד אחד העיר הגדולה והסואנת ווטרפילד, והצד השני לכאן. אם הם ימשיכו לנסוע קדימה בסופו של דבר הם יגיעו לשדה התעופה הקטן של נבדה.
אנדי יוצא אחריה מהמכונית, והולך לשבת לצידה על אבן. הוא מבין למה היא בחרה ללכת לכאן דווקא: אם אנשים עוברים בשביל הזה, ואין הרבה אנשים שעוברים בו, הם לא יראו את המכונית השחורה שמוסווית בחשכה, ואת שני הילדים היושבים על אבן באמצע שום-מקום.
"הגענו?" אנדי שואל בהסתייגות. האזור הזה ממש לא נראה כמו אזור 51. כאילו לפי מה שהראו בטלוויזיה. אולי ליזה עומדת לרצוח אותו כאן ולהחביא אותו באדמה, ולספר למשפחתו שהוא נחטף או משהו כזה, ו…
"אתה לא יודע איך אזור 51 נראה? כאן זה רק מקום מבודד בו אני אסביר לך מה שאתה רוצה" היא אומרת וקוטעת את מחשבותיו.
"ואז תתמזמזי איתי?" עוד יש תקווה.
"איו, לא." או שאין.
"טוב מה אתה רוצה לדעת?" היא שואלת.
"הכל! איך את ומר ווינסטון קשורים לאזור 51? מיזה לורי? למה מר ווינסטון הוא היחיד שיכול לעזור לכם בתקלה הזאת? ומה זאת התקלה הזו בכלל?"
ליזה נושמת עמוק. מה לא עושים כדי לשמור את האף של התלמידים החטטנים של אביה מחוץ לעניינים לא שלהם.
"רוברט רודריגז, אביו של אביו של מר וויסטון וסבא רבא שלי, היה סמל בכיר כשהגו את התוכניות לגבי אזור 51. התוכנית הייתה" עוד נשימה ועצירה דרמטית, "להכין 'חיילים' שילחמו עם הצבא האמריקאי. החיילים האלו יהיו חסרי רגשות, וכמעט בלתי נתנים להשמדה. התוכנית הזאת נשמעה גאונית אי שם בסביבות 2030. אחרי בערך חמש עשרה שנים הם סיימו את הפרויקט. בהתחלה הם היו גאים בו ומרוצים מאוד מהחיילים, אך כעבור כמה זמן הם גילו שהחיילים הללו פגיעים אפילו יותר מחיילים רגילים. בגלל היותם חסרי רגשות הם היו אדישים למוות. כל מוות. לא היה להם אכפת להרוג אפילו אנשים מהצבא שלהם! הם נהיו תוקפנים יותר מרגע לרגע, והשיא היה כאשר רצחו את סגן הרמטכ"ל. ברגע ההוא החליטו לכבות את כולם ולהשאיר אותם סגורים באיזור 51 לנצח, שם איש לא יוכל לגעת בהם. לפני שאבי נהיה המנהל של בית הספר שלך, הוא עבד שם. הוא שמר על המערכות, על החיילים ועל הבניין. הוא גם היה האחרון ששמר.
בשלב מסוים אבי הבין שזו לא מטרתו בחיים, לשמור על חיילים כבויים וחסרי רגשות בתוך בניין ענקי ומלא במערכות אבטחה. הוא פרש מהתפקיד והפך להיות מנהל. המקום ננטש. לורי ואני עשינו שם סיבוב לבדוק את השטח לפני יומיים, וגילינו שאחד החיילים חסר. אנחנו חושבים שפרצו את מערכת האבטחה, אבל אנחנו לא מבינים למה מי שפרץ לקח רק את אחד החיילים. אנחנו חושבים שהם מזהירים אותנו לגבי התקיפה הבאה שלהם. יש לנו חשד שאלו הרוסים, ושהם עומדים להשתמש בצבא הזה נגדנו. אבי הוא היחיד שיכול לעזור לנו כי הוא מכיר את האזור כמו את כף ידו." סיימה ליזה והשאירה את אנדי המום. והוא עוד חשב שהחיים שלו מסובכים.
"אני מסכים לעזור לכם" הוא אמר בחשיבות.
"מי ביקש ממך? אתה לא יכול לעזור. רק אבי יכול וזהו. ביקשת שאני אספר לך, ואני סיפרתי. עכשיו תשכח שאי פעם דיברנו בסדר?" היא אמרה וקמה מהאבן. מה?! איך היא יכולה לספר לו דבר כזה ולבקש ממנו לשכוח?!
"את לא יכולה לעשות את זה!" הוא מחה.
"יכולה וחצי"
"נו ליזה אני יכול לעזור לכם בזה! אני אמנם לא נראה כמו מישהו חכם, וזה שפגשת אותי בחדר המנהל זה לא באמת מוסיף לי נקודות, אבל אני ממש טוב במחשבים אוקיי? אני בונה תוכנות מכיתה ד'. את האתר של החברה של אבי אני פיתחתי. בבקשה תני לי לעזור!"
"אתה לא מבין שזה לא העניין שלך?! למה אתה מנסה לדחוף את האף שלך בכוח לעניינים של אחרים?! הא?! אולי תעזוב אותי כבר!" היא צעקה עליו ואז נכנסה למכונית כשהיא סוגרת את הדלת בטריקה. היא ישבה שם עם פנים כועסות וידיה לפתו את ההגה בחוזקה.
הוא נאנח ונכנס למכונית לידה.
"נו ליזה…" הוא התחיל.
"שום מילה. עזוב אותי."
"תזכרי שאת עדיין חייבת להראות לי את המקום"
היא נשכה את שפתיה, "ביום שבת. אבל בינתיים תן לי לנוח ממך ואם אני מגיעה לבית הספר שלך אל תסתכל אליי ושלא תעז לדבר איתי. מבין?" היא אמרה בלי להסיט את עיניה מהכביש.
"מבין" הוא נאנח ושקע בכיסא המגרד כשהוא לופת את חגורתו בחוזקה.