אזור 51- פרק ראשון

"אנדי ווטרס!" (Andy watters) קראה מיס לוראנס בחומרה ומחאה כף. אנדי התעורר משנתו באחת והרים את ראשו במהירות.
"צא מהכיתה מיד! חוצפן! להרדם בשיעור שלי?! לך להרשם אצל המנהל!" צרחה מיס לוראנס. אנדי קם מהכיסא בחריקה, אפילו בלי להתווכח איתה, ויצא מהכיתה כשהוא טורק את הדלת ברעש.
הוא הלך בעצבנות לחדר המנהל. לא מספיק שהזקנה הזאת העירה אותו, עכשיו היא שולחת אותו לחדר של המנהל?
הוא נכנס בעצבנות למסדרון המוביל לחדרו של המנהל והתיישב בזעף על הכיסא מול המזכירה המתקתקת במחשב שלה במרץ. היא הרימה את עיניה מהמסך ונאנחה בשקט למראה אנדי היושב מולה.
"כן, אנדי? מה הפעם?" שאלה וחזרה לתקתק במחשב במרץ.
"באתי לבקר. לא התגעגעת אליי?" שאל בחיוך מלאכותי.
"אדון ווניסטון יוכל לקבל אותך עוד כמה דקות. הוא בפגישה." אמרה, מתעלמת לגמרי משאלתו.
"אז יש לנו עוד כמה דקות להעביר בשיחת החולין הנעימה הזאת" אמר והתרווח בכיסאו.
"נפלא." אמרה בשקט והמשיכה לתקתק במחשב.
"אבל אבא, לורי אומר שזה לא סובל דיחוי. משהו התקלקל שם אבא. המערכות נדפקו. הם זקוקים לך אבא" שמע אנדי קול מתחנן, ולאחריו ראה נערה צעירה כבת גילו בערך, יוצאת מחדר המנהל.
"זה כבר לא קשור אליי. לורי ילד גדול והוא יכול לטפל שם בדברים בעצמו." אמר מר ווינסטון בנוקשות. למר ווינסטון היו שיערות לבנות קצרות שנחו על קודקודו ומבט עייף ונצחי שהיה תלוי על פניו. הנערה, שכנראה הייתה ביתו של מר ווינסטון, נראתה בהחלט שונה ממנו; היו לה עיניים חומות וגדולות, תחילת שיערה, שהיה חום גם הוא, היה אסוף בהמון צמות קטנטנות, והמאחורה היה פזור וגולש. שיערה המהודק אל קודקודה הבליט את תווי פניה היפים.
הנערה נאנחה בעצבנות ובייאוש כשאביה סגר את הדלת. היא הסתובבה לצד השני ונאנחה כשראתה את אנדי הצופה בה. הוא הרים גבה בגיחוך והיא נאנחה שוב בעצבנות ויצאה מהדלת.
"אתה יכול להכנס עכשיו" נהמה המזכירה. למה היא חייבת לראות את הנער הזה בכל יום מחדש? פעם אחת בשבוע בהחלט הייתה מספיקה לה. פעם בחודש, חלום שמתגשם. פעם בשנה. וואו, כמה החלום הזה רחוק, חשבה לעצמה.
אנדי קם בעצלתיים מהכיסא ונכנס לחדר המנהל. הוא מצא אותו יושב ליד שולחנו ומסתכל על מסמכים שהם בעייפות. ברגע שאנדי נכנס פניו של המנהל נראו מבוהלות לרגע ואז הוא הזיז את המסכים מתחת לערימה גדולה של קלסרים ומבטו חזר להיות עייף ובוחן.
"אז מה אנדי? מה עשית הפעם? נרדמת בשיעור? נכנסת לקטטה? או שאולי סתם התפרצת בכיתה?"
"קלעת בניחוש הראשון. אדוני המנהל, אתה מתחיל להיות טוב בזה" ענה אנדי והתרווח בכיסאו משעין את ראשו על ידיו.
המנהל נאנח. הוא היה רגיל להתנהגות חצופה כזאת מצדו של אנדי.
"מה אתה רוצה אנדי? מה אתה משיג בהתחצפויות האלו? בהתפרעות בכיתה? בהפסקות? הא?" שאל המנהל לאחר שתיקה קלה.
אנדי צימצם את עיניו, "את האמת שאני דיי רוצה לישון."
המנהל נאנח. הוא התייאש מאנדי מזמן. לא מבין למה הוא ממשיך לנסות. הילד הזה הוא מקרה אבוד.
"טוב תחכה כאן לרגע, אני צריך לסדר משהו קטן ואחר כך אתן לך פתק למורה שקיבלת ריתוק. אל תזוז" הזהיר המנהל. אנדי חייך חיוך מלאכי. המנהל נאנח אנחת עייפות ויצא החוצה.
בשנייה שיצא המנהל מהחדר, זינק אנדי אל ערמת הקלסרים שתחתם הניח מר ווינסטון את המסמכים.
הוא הרים את המסמכים והחל לעיין בהם.
בדף הראשון היה דו"ח שנראה שנכתב במכונת כתיבה. מילים משעממות שלא אמרו לו כלום, עד שהגיע למשהו שהדליק אותו, אזור 51. הוא שמע על האזור הזה בטלוויזיה. זה מין בסיס סודי כזה של הצבא שאומרים שממציאים בו כל מני דברים כדי להשמיד את אמריקה או משהו כזה. אבל הדבר הזה אמור להיות ממש סודי, אז למה המנהל מחזיק מסמכים של זה כאן בחדר שלו בו כל תלמיד שמגיע יכול לקרוא בהם? ואיך המנהל בכלל קשור לעניין הזה?
מצחו של אנדי התקמט בבלבול.
המקום הזה סיקרן אותו ממש. בעמוד הבא היה כתוב את מקום המצאו של האזור הזה. חיוכו של אנדי התרחב באחת. כמה נוח, נותנים לו את הכתובת של האזור הכי מרתק בתקשורת, וזה גם במרחק של שני אוטובוסים מכאן!
לאנדי היו תוכניות מה לעשות אחרי שיגמר יום הלימודים המתיש הזה כבר.
לפתע התפרצה לחדר הנערה שראה אנדי מקודם. היא ראתה אותו מחזיק בניירות ובמהירות כמעט על אנושית זינקה לעברו. אבל הוא היה מהיר ממנה. הוא הרים את הדפים מעל לראשו במהירות ובגלל היותה נמוכה ממנו בהרבה, היא לא הגיע אל הדפים. היא ניסתה לקפוץ כדי להגיע אליהם אבל זה לא עבד לה והיא התייאשה.
עיניה רשפו אש ובמטה רצה לרצוח את הילד החטטן אבל הדיי חמוד, שמתעסק בעיניים לא שלו.
"מה אתה יודע?" היא נבחה עליו.
"הכל" הוא חייך במתיקות.
היא צימצמה את עיניה בכעס לעברו והיה נראה שהיא חושבת לרגע.
"מה אתה רוצה בתמורה לזה שתשמור את הדברים האלה איתך לקבר?" אמרה בחשיקת שיניים.
טוב, זה קל "תתמזמזי איתי"
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך!" היא אמרה בהסתייגות.
"היי אני אנדי, נעים להכיר"
"זה עדיין יהיה לא" היא אמרה בגועל.
אוף טוב לפחות ניסיתי, "טוב בסדר. אז תקחי אותי לשם. לאזור 51. ותספרי לי על מה שאמרת למר ווינסטון"
"אין מצב" היא סיננה.
"נתתי לך אפילו שתי אופציות תתפשרי קצת" מחה אנדי.
"אופציות לא ברות מימוש" היא מחתה בחזרה.
"תהפכי אותן לברות מימוש" הוא ענה. הבחורה הזאת עיצבנה אותו. איזה נערה לא מוכנה להתמזמז עם אנדי ווטרס? כאילו הוא ה- באד בוי החתיך הזה.
"אתה דפוק"
"את לא מכירה אותי"
"לא באלי להכיר."
"תקחי אותי למקום הזה! נו בבקשה! אמרת שיש לכם שם איזה בעיה לא? אני יעזור לכם!"
היא שתקה לכמה שניות.
"תהיה בחניה של בית הספר בשמונה." היא סיננה בחוסר חשק.
חיוכו התרחב.
'החיוך שלו חמוד' עלתה מחשבה בראשה, אך היא מיהרה להדחיק אותה.
"רגע, איך קוראים לך?" הוא שאל.
"תקרא לי ליזה."
"אז, ביי ליזה" הוא חייך לעברה ויצא מהחדר.