אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 8

החלליות התקרבו והתקרבו, אבל לא היו יריות. לא היו יריות אפילו כשהחלליות היו קרובות מספיק בשביל לירות, ואפילו כאשר החלליות היו קרובות מאוד.
יארגון תהה למה לא יורות החלליות. אז הרברט הסתובב והחל לנוע לכיוון החלליות. רק אז יארגון הבין: ברור שהחלליות לא יירו לכיוון של הרברט – הרברט היה הבן של הדרקון. אדם שיירה לכיוון של הרברט הוא אדם המחפש מוות ודאי.
זה טוב. יארגון ומלי לא ימותו היום.
החלליות האטו עד כדי עצירה והרברט ריחף מולן. מתוך אחת מהן, נשמע כרוז שהפציר בהרברט להתנער מבני האדם שנמצאים על גבו, בכדי שייפלו אל מותם שכן הם היו פושעים מתועבים ואויבים של הארגון של הדרקון. לאחר מכן הייתה שתיקה מביכה בזמן שכלום לא קרה. לאחר השתיקה, הכרוז ניסה שוב לשכנע את הרברט לנער מעליו את בני האדם.
יארגון צעק: "הבן של הדרקון רוצה שתניחו לו לנפשו." היה לו מוזר לדבר בשמו של איש הכריש הענקי. הדבר הבא שרצה להגיד היה מכוון אל הרברט. היה זה מוזר אפילו יותר לפנות אל הרברט ישירות. בקול חלש יותר, יארגון אמר: "הרברט, אם אתה שומע אותי, זה הזמן לירוק החוצה את מה שיש לך בבטן."
לרגע, נדמה שהרברט לא שמע. אז, עווית עברה בגוף של איש הכריש, הלוע של הרברט נפער, וגוש רירי גדול שוגר החוצה. יארגון לא הספיק לראות הרבה מהגוש לפני שזה צנח מטה כלפי העיר ויצא משדה הראייה שלו. אבל הדבר נראה כמו הדרקון ואשת החתול שלו (קישתא) מחובקים, קישתא מגוננת על הדרקון בגופה הקטן. הם היו מכוסים ריר וחומצות קיבה. מראה שנחקק בזכרונו הויזואלי של יארגון הרבה לאחר האירוע, היה שמתוך תסבוכת הריר, החומצות והאיברים – בלטה עינו של הדרקון: פקוחה לרווחה, קרה, אדישה, נחשית, מביטה לכיוונם באופן יציב, ללא הבעה.
שניות בודדות לאחר שהרברט ירק, נראה שהאנשים בתוך החלליות הבינו מה הרברט ירק. כשהבינו, חמשת חלליות המרדף האיצו כלפי מטה, כלפי העיר, רודפות אחרי הדרקון הצונח. במהרה, נותרו הרברט, יארגון ומלי לבד למעלה באוויר, מרחפים מעל העיר הענקית, בינה לבין השמיים האפורים של כוכב הלכת זנון.
לאחר שהחלליות נעלמו, הרברט החל לנוע. הוא לא מיהר, אבל גם לא התמהמה. זה היה הרגע בו יארגון הבין שהם יהיו בסדר, לעת עתה. כל הגוף שלו עבר נפילת מתח. יארגון קרס על ברכיו. כל שריריו רפו. כל הכאבים חזרו. הוא נהיה מודע לרוח החזקה, שהלמה בגופו הרטוב עדיין, והקפיאה אותו. לידו שכבה מלי, עדיין רטובה, עדיין חבולה, עדיין מחוסרת הכרה. את כל כוחותיו הנותרים השקיע בהצמדתה לגבו החלקלק של הרברט, שלא תחליק.
בשולי דעתו שם לב יארגון לאזורי העיר שחלפו מתחתיהם. היה אזור אחד של בניינים מחודדים. אחריו אזור של גנים נרחבים מוגנים מתחת לכיפות שקופות. אזורים בהם התפלגו מאות ואלפי נתיבי תחבורה מסועפים על הקרקע, ומעליהם ריחפו בחוסר סדר חלליות בודדות. הרבה אזורי תעשייה עם האנגרים ענקיים, מכונות, מסילות, ארובות. אזורים צפופים בהם היו הרבה מבנים קטנים בנויים ללא סדר, שודאי היה בלתי רשומים. כל העיר הייתה בנויה ללא טעם, מכוערת, חסרת צבע, כמעט חסרת תכנון. העיר ישבה תחת ערפל ועשן. הייתה צפופה וכאוטית.
לבסוף, הם הגיעו לשולי העיר. הרים כבירים התנשאו מעבר לקצה העיר. היו אלה הרים חשופים, גולמיים, שהיו עשויים מהאבן המקורית של כוכב הלכת זנון. אבן אפורה חיוורת וזרה. אבן שהזכירה כמה חסר חיים היה כוכב הלכת לפני שהגיעו אליו בני האדם הראשונים, לפני אלפים בודדים של שנים. אבן שהזכירה כמה עוין הכוכב עדיין היה.
הרברט מצא בין הצוקים גומחה שהייתה גדולה מספיק בכדי להכיל את גופו הענקי, ונחת שם. לאחר הנחיתה, יארגון הוריד את מלי מגבו של הרברט, וסחב אותה אל מערה קטנה בסלע, כדי להתגונן מפני הרוח. יארגון שם לב שעיניו של איש הכריש עקבו אחריו עד שהיה בתוך המערה. לאחר מחשבה קצרה, יארגון השתמש בחפץ היחיד שעמד לרשותו – אקדח הפלזמה – כדי להטיח מטח יריות על חלקה קטנה בתחתית המערה. ההפצצה חיממה את החלק הזה במערה. יארגון הניח את מלי שם. אז נשכב לידה בעצמו. ואז, סוף סוף, הרשה לעצמו לאבד את ההכרה.

– –

ג'לוס המסכן הלך על ארבע, עירום בין הסמטאות והנתיבים הלא ידידותיים בעיר הענקית שעל כוכב הלכת המפוקפק. בפרק הקודם, שלוש בנות אנוש הפכו אותו לבן אנוש, וביקשו ממנו לרגל אחרי מלי. לאחר שברח מהן, נותר בן אנוש. ונדמה שהצרות שלו היו עכשיו גדולות מאי פעם.
לאחר שהתרחק מן המעבדה בה הוחזק שבוי ובה נהפך לבן אנוש, שם לב לתחושה שורפת בברכיים. תחילה לא העניק לה חשיבות. אך לאחר שהתחזקה, עצר את התקדמותו כדי לבחון אותה, וראה שברכיו שותתות דם. העור האנושי הדק והעדין היה פעור וקרוע. הייתה זו ההליכה על ארבע שפתחה את העור בברכיים שלו, הבין ג'לוס. בני אנוש לא היו בנויים להליכה על ארבע. ג'לוס ידע שישנה סכנה שהפצעים יזדהמו אם לא יטפל בהם. אבל השפעות הזיהום לא יחלו עוד שעות רבות. והיו לו דברים חשובים יותר להספיק בשעות הקרובות. הוא היה צריך למצוא את יארגון, ושום דבר אחר לא היה חשוב.
אבל היה משהו אחר שהציק לו מאוד. קודם לכן היה נסער מכדי לשים לב אליו. אבל כעת, כשהתרחק מהמעבדה, ונראה שאף אחד לא רודף אחריו, הצליח סוף סוף לשים את האצבע על הדבר. הבעיה הייתה שלא הייתה לו תכנית. פעולה ללא היגיון וללא סדר הייתה בלתי יעילה, ויכלה להוביל לתוצאות הרסניות. ובנוסף, הייתה לג'לוס רתיעה מדברים חסרי סדר וחסרי היגיון. הוא היה חייב לעצור ולחשוב.
אז הוא עצר וחשב. השימפנזה המהונדס גנטית, שהפך באופן מסתורי לבן אנוש, ישב על ארבע וחשב. הוא ישב עירום לגמרי בנקודת ההתכנסות של כמה סמטאות. מאחורי גדר מתכת גבוהה, היו נתיבי רכבת רבים. גשר מתכת ישן וארוך נמתח מעל נתיבי המתכת וחיבר את המקום בו ג'לוס היה, לשכונה שהייתה בצד השני של נתיבי הרכבת. ג'לוס ישב וחשב. אם לא היה כה שקוע במחשבות, היה שם לב לבני האנוש שהגיעו מן הגשר, וירדו במדרגות המסתלסלות כדי למצוא אותו.
היו אלה שתי נשים צעירות. ג'לוס לא שם לב אליהן, עד שהיו קרובות אליו, ואחת מהן שאלה: "אתה צריך עזרה?"
השניה אמרה, בחשש: "ג'נסיקה, בואי נזוז מכאן."
ג'לוס קפץ בבהלה, ובחן את בנות האנוש. כמו תמיד, היה לו קשה לאמוד בני אנוש ואת כוונותיהם. אבל לאחר החוויות האחרונות שלו, כל חושיו צעקו לו: "סכנה!". בנות האנוש נראו צעירות, אך לאחר בגרות מינית. הן לא לבשו מדים פורמליים של הצבא האימפריאלי, של המשטרה, או של כל רשות אימפריאלית אחרת. הבגדים שלבשו היו לא פורמליים, צמודים לגופן, עשויים מחומר מבריק וזוהר. ג'לוס לא ידע מה להגיד, ולכן אמר: "תניחו לי." קולו האנושי החדש נשמע מוזר בפיו.
"איזו גסות!" אמרה האחת ששמה ג'נסיקה. "תראה אותך, יושב עירום באמצע הרחוב כמו מסומם, ואומר לי להניח לך? אם אתה לא רוצה לקבל עזרה אתה יכול לחזור לחור ממנו באת!"
"ג'נסיקה…" לחשה האחרת.
אבל ג'נסיקה החלה ללכת משם בהפגנתיות. האחרת מיהרה בעקבותיה בלי להביט לאחור.
"הייתי שמח לחזור לחור ממנו באתי." שמע ג'לוס את עצמו אומר. אם הכוונה ב"חור" הייתה הפתח של החללית של יארגון. זה טוב. בנות האנוש לא הטרידו אותו. עכשיו הוא יוכל להמשיך ולחשוב.

– –

הקור היה הדבר שהעיר את יארגון. היה קר מכדי לישון. הגוף שלו רעד. הוא קם. הוא עדיין היה במערה. מדי הקצין שלו היו לחים מעט, אבל התייבשו ברובם. מלי עדיין שכבה מחוסרת הכרה. השמלה שלה הייתה ספוגה מים. היא לא הייתה עשויה מבד שמתייבש מהר כמו מדי הקצין שלו. זה לא טוב, חשב. היא תיכנס להיפותרמיה בקרוב. הוא צריך לעשות משהו.
הגוף שלו כאב בכל הדרכים האפשריות. הוא הכריח את עצמו להתחיל ללכת. הוא יצא החוצה, וראה שהרברט עדיין מחכה מחוץ למערה. הרברט הביט בו, חסר הכרה. יארגון חזר פנימה למערה. ההליכה התחילה להזרים את הדם בגופו. ועם הדם זורם, הוא החל לחשוב.
כוכב הלכת היה מת ועוין מחוץ לעיר. נראה שלא הייתה ברירה, אלא לחזור אל העיר.
המשטרה המקומית הייתה בבעלות הדרקון, אז ללכת לתחנת המשטרה לא הייתה אופציה. יארגון לא הכיר את כוכב הלכת. לא היה לו כסף. הוא יוכל לנסות למכור את האקדח עבור מעט כסף. אולי אפילו את המדים. אבל גם האקדח וגם המדים היו רשומים על המספר האישי שלו, והוא יצטרך להסביר למפקד שלו איך איבד אותם.
הוא יצטרך להסביר למפקד שלו איך איבד את החללית.
הוא יצטרך למצוא את ג'לוס.
מכירת האקדח נראתה כמו צעד שגוי. במיוחד בכוכב לכת כה עוין. כל אמצעי לחימה, גם פשוט כמו האקדח, יהיה שימושי.
יארגון בחן את רמת הטעינה של האקדח, וקימט את פניו כשראה שהיא נמוכה משלושים אחוז. הוא יצטרך להיות חסכוני ביריות שלו.
הוא יצטרך לטפל במלי לפני שתיכנס להיפותרמיה. הוא תהה אם הרברט מכיר מקום ידידותי שיוכל לעזור. התקשורת עם הרברט הייתה מביכה וכמעט בלתי אפשרית. וחוץ מזה, אם היה מכיר מקום כזה, ודאי היה לוקח אותם לשם כבר.
ואז הוא שמע שיעול. מלי.
"מלי." קרא. הוא כרע ברך לצידה. הגוף שלה החל לזוז. או, לנסות לזוז. לאחר מכן, העיניים שלה נפקחו. אנשים שנפגעו ע"י רובה הלם נוטים להיות מטושטשים מאוד כשהם חוזרים להכרה. למרות זאת, המבט שלה היה חד באופן מפתיע. יארגון הרגיש דקירה עמוקה של אשמה, על הדרך בה השתמש בה כמגן אנושי.
היא החלה למלמל הברות בלתי מובנות. הלב שלו נפל, כשדמיין שמה שהיא אומרת הוא עלבונות כלפיו.
"ייקח לגוף שלך קצת זמן עד שיחזור לעצמו." אמר בזהירות.
"נהנית מהאירוע המרכזי?" שאלה. הפעם, הצליחה לשלוט בשרירי הפה שלה מספיק בשביל שהמילים יהיו מובנות.
יארגון הרגיש נבוך. "רכיבה על כריש אנושי מעופף, בזמן שחלליות רודפות אחריך ואתה מתייסר באשמה נוראית? לא. זה היה סיוט." אמר.
היא קימטה את פניה. "למה התייסרת באשמה נוראית?".
"כי השתמשתי בך בתור מגן."
"זה היה מצחיק." אמרה מלי. "וזה עבד. אין סיבה שתרגיש רע."
יארגון נראה כאילו רצה להגיד משהו. אבל התחרט.
מלי התחילה לנסות לקום. יארגון ידע שזה הרבה יותר מדיי מוקדם. הגוף שלה עדיין היה משותק ברובו. הוא צפה בניסיונות בשילוב של מבוכה, חרדה ויראה. ולפני שהוא שם לב, היא עמדה על שתי רגליים. באופן מרושל החלה לדדות אל פתח המערה. התאוששות כה מהירה לא הייתה אמורה להיות אפשרית. "תעדכן אותי." אמרה ליארגון תוך כדי הליכתה.
ויארגון, בהיותו חייל, היה מודע לאופן בו נשמע מאוד כמו חייל, כאשר נתן לה תקציר תמציתי של האירועים, כמו שהיה נותן לאחד ממפקדיו.
כשהייתה בחוץ, אמרה שלום להרברט. איש הכריש הענקי היה חסר הבעה לחלוטין, ובכל זאת, נראה ששמח לראות אותה.
"אם נמצא את ג'לוס תוך שעות בודדות, נוכל להספיק להתגנב אל חללית הסחר שהדרקון דיבר עליה." אמרה מלי ליארגון. הגוף שלה רעד מקור. "מן השיחה אצל הדרקון, הבנתי שישנם אנשים בעלי השפעה שמחבבים אותך. האם ביניהם ישנם אנשים שאתה סומך עליהם מספיק בשביל לבקש מהם להפעיל לחץ על הדרקון להשיב את החללית שלך, לאחר שאנחנו נהיה מחוץ לכוכב הזה ומחוץ להישג ידיו?"
יארגון היה מופתע מן השאלה. הוא אמר, בהיסוס קל, "כן."
"אתה בטוח?" שאלה בקול חזק יותר. "אנחנו נשיג את החללית שלך חזרה בדרך זו או אחרת. אני רק רוצה לדעת אם אופציה זו פתוחה בשבילנו."
"את דואגת לגבי החללית שלי?" אמר יארגון. "יש לנו דאגות יותר דחופות. כמו טמפרטורת הגוף שלך. אנחנו חייבים לחמם אותך בקרוב."
"אוקיי, מר אביר." אמרה בעקיצה, וטפחה ליארגון על הכתף. היא חלפה על פניו, ונעמדה מול ראשו של הרברט. "הרברט," אמרה. "אני רוצה שתנשוף עליי. תנשוף עליי עד שאגיד לך להפסיק."
הרברט פתח לועו הענקי, שהיה יכול לבלוע אוטובוס בביס אחד, ומשב של רוח לחה וחמימה בקע ממנו, ואיים להפיל את מלי אחורה, ולהעיף את השמלה הקרועה מגופה.
בהתחלה, יארגון חשב שזה רעיון גרוע, שכן מלי הייתה ספוגה, ומשב האוויר היה אמור לקרר אותה רק יותר. אז הוא הבין שהאוויר שבקע מן הכריש היה לח, ולכן שאב הרבה פחות חום ממה שהיה נדמה בהתחלה. יארגון התקרב אל הלוע האימתני, והרגיש את משב האוויר. הצחנה הייתה נוראית. אבל האוויר היה חם. למה לא חשב על כך בעצמו? הוא התקרב עד שנעמד לצד מלי, ממש בצמוד ללוע. לאחר כמה דקות, הוא הרגיש את שטמפרטורת הגוף שלו מתייצבת. לבסוף, מלי הורתה להרברט להפסיק. "שוב תודה, הרברט."
מלי הציצה אל יארגון ואמרה: "הגוף שלי כבר לא בסכנה של היפותרמיה. אבל בשביל לא לרעוד מקור כשנעוף חזרה לעיר, אצטרך להיפטר מהשמלה הרטובה הזאת."
אמירה זו גרמה ליארגון להחסיר פעימה, ולהסמיק. "תרשי לי להציע לך את המדים שלי. הם אמנם גדולים עלייך בכמה מידות, אבל הם התייבשו כמעט לגמרי, והם יגנו עלייך מפני הרוח."
"כמובן שאענה להצעה." אמרה מלי. "איזו דרך אחרת יש לנו לגמול את הנפש שלך מייסורי אשמה נצחיים?"
יארגון הגיב לעקיצה בשתיקה מובכת. הוא הפנה לה את הגב, והוריד את המדים. נותר בתחתונים וגופייה. הוא השליך את המדים אחורה לכיוונה, וחיכה בזמן ששמע אותה לובשת אותם.
"אריג מצוין." אמרה מלי. "הם בהחלט יהוו הגנה טובה מפני הרוח. אתה יכול להסתובב."
יארגון הסתובב. מלי לבשה את המדים. קצות השרוולים היו מקופלים, וניכר שעשתה ניסיונות להתאים את המדים כדי שלא ישבו על גופה כמו שק. אבל לא היה בכך כדי למנוע מהם להיראות מאוד בלתי מתאימים על גופה. ובכל זאת, חלק במוחו של יארגון מצא את חוסר ההתאמה הזו מושכת ביותר. הוא דחק חלק זה החוצה.
יארגון שיתף את מלי בשיקולים שלו לגבי הצעד הבא שלהם. בתגובה, מלי עצרה אותו ואמרה לו: "זו ההרפתקה שלך. פשוט תהנה. בוא נרד חזרה לעיר ונבקש עזרה מזרים. אני בטוחה שנמצא מישהו שישמח לעזור לנו."
"או להרוג אותנו." אמר יארגון.
"בוא נקווה." אמרה מלי, וקרצה.
יארגון נאלץ לחייך.
הם טיפסו על הגב של הרברט, מוכנים להמריא.
"תרצה לראות אותי יורה שוב?" שאלה מלי. "אקדח בהחלט ילך טוב עם מדי הקצין שלי."
"הו, אני אוהב לראות נשים לובשות מדים. במיוחד כשהן מחזיקות אקדח. איזו סיבה אחרת הייתה לי להתגייס, אחרי הכול?" אמר יארגון, ומסר לה את האקדח.
מלי תפסה את האקדח ברישול, ואחזה בו כאילו היא לא יודעת מה לעשות עם החפץ המוזר שנחת לה בתוך הידיים, באותו חוסר ביטחון בו אחזה באקדח כשהיו אצל הדרקון. אז היא שלחה אל יארגון מבט רב משמעות, והחלה לסחרר את האקדח בידיה, מעבירה אותו מיד ליד כמו אקדוחן מטיל אימה, עוצרת כדי לכוון אל מטרה מאחוריה, ואז אל מטרה מעליה. התנועה של האקדח הייתה מהירה ומהפנטת. היה בה חן שהזכיר ליארגון את מופעי הריקוד האומנותיים אליהם הלך עם דניז, ארוסתו. המחשבה על דניז ניערה אותו, כאילו זרקה אותו מחוץ לגוף וחזרה אל הגוף בו זמנית. הוא חש בלבול. הוא אסף את גופו והרצין את פניו. הוא הביט קדימה.
"על מה אתה חושב?" שאלה מלי. שולחת אליו מבט צידי חתולי.
"על הבית." אמר בכובד.
מלי הנהנה. "האם אתה גר במקום יפה?" שאלה.
נדמה שיארגון היה צריך רגע כדי להחזיר את עצמו להווה, לפני שאמר: "כן. דניז ואני גרים בירח השביעי של דמטר. כל הירח תוכנן להיראות כמו גן עדן. בכל כיוון שתסתכלי ישנם שדות פרחים שטופי פרפרים, יובלים צלולים, חורשות קסומות. שבילי חול רכים מחברים בין אחוזה לאחוזה. התושבים נוהגים לגדל את האוכל בעצמם. כל יום בשבוע את מוזמנת לאחוזה אחרת, ועל השולחן מחכים פירות וירקות הישר מהחצר. ואחרי הארוחה יושבים בחצר, בין כיסאות מתנדנדים ושיחי תבלין, ושרים עד שעה מאוחרת. ילדים רצים וצוחקים בכל מקום מסביב. ובלילות, השקט קסום.
"עברנו לירח לפני שנתיים, כשקיבלתי מענק גבורה על המבצע בסרון גלנרוק, והועליתי בדרגה. דניז התאהבה במקום, וגם אני, מעט אחריה. זה המקום המושלם לגדל בו ילדים."
"נשמע כמו חלום." אמרה מלי ברכות.
מול הזכרונות הצבעוניים של הבית, באו כקונטרסט הצוקים החיוורים והשמיים האפורים של כוכב הלכת זנון. שהלך והחשיך, לאט מאוד. והקור. והצחנה. והגב המוזר של איש הכריש, שהתייבש כעת. ומלי, שהייתה מרופטת מאוד, דחוסה בתוך מדי הקצין הגדולים שלו, עיניה מלאות חמלה וחיים.
"את תראי אותו בקרוב." יארגון אמר. "דניז תראה לך את הדברים שהיא מגדלת בחצר, ותכיר לך את השכנים."
מלי חייכה והביטה קדימה, הרחק ממנו.
"את השותפה החדשה והסודית שלי למרדף אחרי חטפן." אמר יארגון ושלח אליה מבט יציב וארוך. "אין שום תירוץ בגלקסיה שיאפשר לך להתחמק מאירוח אצלי בבית."
מלי סובבה את ראשה אליו לאט. החיוך שלה נעשה רחב יותר. ועם זאת, שותק יותר. ואז האקדח הסתובב לה ביד במהירות, ויריה אחת השתחררה. רק מתוך הרגל, העיניים של יארגון הצליחו לקלוט את הכיוון. הירייה פגעה באחוריים של הרברט. יארגון לא ידע שזה אפשרי אפילו לנסות לכוון כשהאקדח מסתובב במהירות כזו.
"קדימה," אמרה מלי בקול רם. זה היה מכוון כלפי הרברט. "קח אותנו חזרה לעיר. ואל תדאג. אני לא אשכח אותך. אתה תקבל מה שאתה רוצה."
יארגון הרגיש מוזר מהתגובה הזו של מלי. ועם זאת, הוא למד לדעת שזה התאים לה. "מה הוא רוצה לקבל?" שאל יארגון.
"גוף אנושי חזרה, כמובן." אמרה מלי.

– –

ג'לוס ישב שם עירום וחשב. הוא היה כמו פסל של האדם החושב, למעט העובדה שבעצם היה קוף בגוף אדם. הוא סיים לחשוב, ותוצר חשיבתו המרובה הייתה תוכנית הגיונית שבסופה ימצא את יארגון, יזהיר אותו ויזהיר את האימפריה מפני האיום שמהווה בת האנוש בשם "מלי".
כשג'לוס סיים לחשוב, הגיעה כנופייה של סוחרי אדם וחטפה אותו. בזמן שנכבל באזיקים ורצועות, והושלך לתוך תא המטען של חללית רחיפה קטנה ומפוקפקת, מבעד לפחד ולחרדה שהרגיש, ולתסכול הרב שנובע מהתבטלות התוכניות שלו, נזף בעצמו על שלא ראה את זה מגיע. הוא כבר היה צריך ללמוד שאם הוא נותר בחוץ ללא הגנה, בני האנוש יחטפו אותו ויתעללו בו. הוא כבר היה צריך ללמוד…

– –

"…וככה ניצחתי במכירה הפומבית וקיבלתי את מדי הקצין האלה. בחור מסכן. מה שעשו לו אחרי זה." אמרה מלי. "אני חושבת שזה היה כשחיפשנו את המסעדה כשאיבדנו את הדרך. נכון, ג'ורג'?"
"כן, גבירתי." אמר יארגון, בתפקיד ג'ורג'.
"המסעדה בה מבשלים איברי מין של מלשנים, ומגישים אותם לבני משפחתם. אתה בודאי מכיר אותה." אמרה מלי והרכינה ראשה כלפי האיש האחר, מבטאת את העובדה שמובן שהוא יכיר את המסעדה ההיא.
האיש האחר, שהציג את עצמו בשם "קרוץ המציק." היה איש קטן ועכברי עם שיער אפור ארוך ועיניים חמקמקות ובלתי אמינות. הם פגשו את קרוץ המציק ברחוב שהיה די הומה, אם כי לא מאוד ראשי, באחד האזורים של העיר שנראה דומה לכל האחרים. היה זה רחוב עילי שהתנשא על עמודים מאה מטרים מעל הקרקע. הייתה בו טיילת קטנה ועלובה שהשקיפה מלמעלה על הנוף, שדרת חנויות שהציעו סחורות פשוטות וזולות, וכניסות למגדלי מגורים צרים וגבוהים שהתנשאו מאות מטרים מעלה אל האוויר, כמו מחטים, ונראה שהכילו מאות אלפי דירות מגורים קטנות, צפופות וזולות.
קרוץ המציק אמר בקול צרוד: "מכיר גם מכיר, גבירתי. מסעדה מצוינת."
"בכל מקרה, זה נהיה כבר מאוחר. אני חושבת שאולי נוותר אפילו על שוק העבדים ונחזור ישר למלון. מה אתה אומר, ג'ורג'?" אמרה מלי, מפנה את דבריה אל יארגון. ואז, בלי לחכות לתשובה, המשיכה לדבר אל קרוץ המציק: "אתה מבין, המעבורת שלנו יוצאת מחר מוקדם. חבל. אי אפשר למצוא שוקי עבדים כאלה בבית במערכות המרכזיות. כל כך רציתי לראות אחד. ואתה יודע… אולי אפילו… לקנות משהו קטן בשביל עצמי."
"הו, גבירתי," אמר קרוץ המציק וחיוך קטן התגנב אל צד פיו. "אני מכיר שוק עבדים קטן וחמוד ממש על הדרך חזרה למלון שלכם. זה יהיה פשע אם לא תתני לו לפחות ביקור. האמת היא שבדיוק הייתי בדרך לשם לפגוש חבר ותיק שלי. אני אוכל להוביל אתכם לשם, אם תרצו. אני יכול להשיג לכם הנחות שרק מקומיים מקבלים. אתם חייבים לבוא. בואו, תציצו, תתרשמו. בתור תושב גאה של זנון, אני לא יכול להרשות לעצמי לתת לכם לצאת מהכוכב עם טעם רע."
"הו, אתה תעשה את זה בשבילנו?"
"אה, גבירתי, זה כלום."
"נהדר!" אמרה מלי. וקפצה במקום בהתרגשות. היא הוציאה את האקדח מהנרתיק, ובתנועה מרושלת וחובבנית הצביעה על יארגון במשחקיות. "קדימה, קאובוי. יש לנו עבדים לראות."
"כן… גבירתי…" אמר יארגון באיטיות.
"תיזהרי עם הדבר הזה, גבירתי." אמר קרוץ המציק ורמז אל האקדח. "זה לא צעצוע, את יודעת." אמר בחצי חיוך, חצי דאגה.
"הו, אני י-ו-ד-ע-ת." אמר מלי וקרצה בשובבות. "ואני לא גבירה. אני קצינה." היא קרצה שוב.
קרוץ המציק צחק בעצבנות.
קרוץ המציק המשיך להוביל אותם הלוך וסחור במשך כמעט חצי שעה עד שהגיעו למגרש נטוש בין האנגר, פסי רכבת וחומה גבוהה ואפורה. הוא סיפר להם סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה. כל הדרך, קרוץ המציק שלח וקיבל הודעות בטלפון הנייד שלו. כשמלי שאלה אותו בתמימות עם מי הוא מתכתב כל כך הרבה, קרוץ המציק ענה שזו אישתו. והמשיך לספר סיפורים ותלונות על אישתו ועל כל דבר אפשרי.
כשהיו במגרש, קרוץ נעצר.
"אני לא רואה שוק עבדים. אתה בטוח שלא התבלבלת?" שאלה מלי בקול גבוה ומפונק.
"כלבה טיפשה ומטומטמת. את בהחלט הולכת לראות שוק עבדים – בתור עבד. עכשיו תזרקי לקרקע את האקדח, את הארנק שלך, ואז אני רוצה שתתפשטי ותורידי את מדי הקצין. גם כי המדים שווים הרבה כסף, וגם כי כולנו הולכים לזיין אותך לפני שנכבול אותך בשלשלאות ונמכור אותך לסוחר העבדים."
תוך כדי שאמר את זה, חברי כנופייה הופיעו מכל הכיוונים. אחד מהם אפילו היה חייזר עם שלושה ראשים ושפתיים גדולות וסגולות.
"אמרתי לך שפשוט צריך לבקש עזרה מזרים." אמרה מלי ליארגון.
"הם לא נראים לי רציניים." אמר יארגון, וספר את מספר האויבים וסוגי הנשק שלהם. "ספק אם יש להם קשרים לאנשים חשובים מספיק."
"אפשר פשוט לשאול אותם." אמרה מלי. "לאיזה סוחר עבדים קראתם?" שאלה את קרוץ המציק, שכעת עמד בצד הנגדי של המגרש, מוקף בחבריו לכנופיה. מאחוריהם ומצידיהם הגיעו עוד התקבצויות של חברי כנופיה, וסגרו עליהם מארבעה כיוונים.
"האם לא שמעת אותי, כלבה עשירה ומטומטמת. אנחנו שודדים אותך אם לא הבנת את זה עדיין. ואחר כך, אנחנו חוטפים אותך. ואז, אנחנו מוכרים אותך לסוחר עבדים. הולכים לסמם אותך, ומישהו הולך לקנות אותך, ואת תהיי הזונה הפרטית שלו, או שתעבדי בבית זונות ותקבלי עשרים לקוחות ביום. את לא חוזרת הביתה למערכות המרכזיות. את לא חוזרת למלון שלך. אז תהיי כלבה טובה, ותשליכי את האקדח לקרקע. אני בטוח שאפילו את לא מספיק טיפשה בכדי לא להבין את זה."
מלי מצמצה בתגובה לדברים האלה. ואז אמרה בקול אחר, שהיה פחות מפונק ויותר רגוע. "איזה סוחר עבדים? האם הוא גם סוחר בחיות אקזוטיות? אולי קופים אימפריאליים מהונדסים גנטית?"
"את עד כדי כך מטומטמת?" שאל קרוץ המציק. "את לא מבינה מה קורה כאן? את רוצה שכל הבריונים הלא נחמדים האלה יתנפלו עלייך?" אמר קרוץ המציק והחווה כלפי כל חברי הכנופיה מסביב.
"לא, אני הבנתי אותך." אמרה מלי. "אבל גם שאלתי אותך שאלה. אם תענה לי, אני אשליך את האקדח, מבטיחה."
קרוץ המציק ירק. "כלבה, את מטומטמת. בסדר. אני אענה לך על השאלה. מה את רוצה לדעת?".
"האם סוחר העבדים שאמור להגיע סוחר בחיות אקזוטיות?"
"אני לא יודע את זה, וזה לא מעניין לי את האמ-אמא." אמר קרוץ המציק. "זה טוב מספיק בשבילך?"
"איך זה יכול להיות טוב מספיק בשבילי? התשובה שלך הייתה חסרת ערך." אמרה מלי.
"אבל אני באמת לא יודע! מה לעזאזל את רוצה שאגיד לך כדי שתשליכי את האקדח?" שאג קרוץ המציק.
"אממ… אתה יכול להגיד לי האם הסוחר כבר בדרך."
קרוץ המציק הביט כלא מאמין, ואז אמר: "כן! הוא בדרך! הוא אמור להגיע בכל רגע."
"אוקיי." אמרה מלי. "אסתפק בזה. אני חושבת שאדבר איתו, אם כן. רואה, זה לא היה כל כך קשה."
"את הולכת להשליך את האקדח עכשיו?" שאל קרוץ המציק. מסביב כמה מהבריונים כבר היו מוכנים לזנק: לזנק לחטוף את האקדח ולהפשיט את מלי ויארגון מכל רכושם, אם מלי תשליך את האקדח, ולזנק להילחם אם היא לא תשליך.
"כן, אבל אני צריכה להתוודות על משהו אחד לפני זה. האם זה בסדר?" שאלה.
קרוץ המציק נראה כאילו הוא רוצה לדפוק את הראש שלו בקרקע. "לאף אחד לא אכפת אם יש לך זין. את תהיי זונה מצוינת גם עם זה."
"זה לא העניין." אמרה מלי. "אתה מבין, שיקרתי לגבי הארנק. אין לי ארנק. בעצם אין עלינו כלום כסף." היא הציצה ביארגון, ואז פנתה שוב אל קרוץ המציק, ואמרה תוך צחקוק נבוך: "אנחנו מרוששים לגמרי לעת עתה."
יארגון משך בכתפיו והוסיף, תוך מבט כנה כלפי קרוץ המציק: "אתה שיקרת לנו, איך ציפית שאנחנו לא נשקר לך?"
"ועוד שקר קטן אחד – " אמרה מלי." – שיקרתי לגבי האקדח. אני לא הולכת להשליך אותו."
בתנועה שהייתה כמעט מהירה מכדי שיארגון יתפוס, האקדח נשלף מהנרתיק. או, יותר נכון, נעלם מהנרתיק, הופיע לפתע ביד של מלי, הסתחרר במהירות, וחזר לנרתיק. יארגון מעולם לא ראה דבר כזה. התנועה נגמרה כמעט לפני שהחלה. ובסופה, האקדח היה חזרה בנרתיק.
צרחות אימה ותדהמה נשמעו סביב סביב. כל כלי הנשק של חברי הכנופיה היו מחוררים, מפוצצים, או הרוסים בדרך כלשהי. חברי הכנופיה שמטו את כלי הנשק שלהם באימה אל הקרקע. נדמה שאף אחד מהם לא הבין מה בדיוק קרה.
יארגון רצה להגיד למלי: "היו גם שני צלפים שם ושם." אבל לפני שאמר זאת, היה לו השכל להציץ ולבדוק. גורל הצלפים היה זהה לזה של חברי הכנופיה במגרש.
"מלי." לחש יארגון. "אני לא יודע מה עשית עכשיו, אבל זה היה על אנושי."
"אני יכולה להגיד אותו דבר על הריצה שלך על הקירות." ענתה מלי. ואז הביטה סביבה. "אל תיתן לסחורה שלנו לברוח. אני האקדח, אתה השרירים. האם זה לא היה מה שאמרנו כשלחצנו ידיים מלאות רוק וסיכמנו לחלק את השלל חצי חצי?". הייתה זו הנימה המשחקית שוב.
יארגון בהה במלי, אז בחברי הכנופייה סביבם. חלקם היו מוכנים להילחם, אחרים עדיין המומים, ומעטים בעלי מספיק שכל לנסות לברוח. כשראה אותם בתור "סחורה" הבין את התכנית של מלי. "זה היה מה שאמרנו בדיוק." אמר לה בטון קשוח. "ואם לא תעמדי במילה שלך, אמצא את כל השמלות שלך שמפוזרות ברחבי הגלקסיה, ואהרוס אותם אחת אחת, בדיוק כמו שהרסתי את השמלה הכחולה שלך."
מלי כיסתה את פיה בשוק. "זה היה כה נמוך… אתה לא תעז!" אמרה בעיניים בורקות. ואז לפתע הסתובבה ושיחררה מתח יריות לאוויר: "כולם לשכב על הקרקע עם הבטן למטה! עכשיו – אם אתם לא רוצים לחטוף ירייה בראש!". היא פיזרה יריות סביב הרגליים של אלה שניסו לברוח, והללו נפלו על הקרקע ביבבות. האקדח יצא מהנרתיק וחזר כמעט מבלי שיארגון הספיק לראות. יארגון סימן לעצמו את הבריונים שעלולים להוות מכשול בקרב פיזי וזינק לכיוון הראשון מביניהם. הבריון כמעט ולא הבחין בו, מפני שזז כה מהר. יארגון הפיל את הבריון מהר יותר משהפיל בובות אימון. שאר הבריונים לא היוו אתגר גדול יותר. תוך שניות בודדות, היו כל חברי הכנופייה על הקרקע, עם הבטן למטה וידיים על הראש. כשלושים במספר.
כולם – למעט החייזר בעל שלושת הראשים והשפתיים הנפוחות הסגולות.
"מה הסיפור שלך?" צעקה מלי לכיוון החייזר. "אתה לא רוצה להפוך לעבד?"
"לא." ענה החייזר בקול רועד, משלושת הפיות יחד. "אני רק רוצה לחזור לכוכב שממנו באתי. בבקשה…"
"קדימה! למה אתה מחכה? לך!" צעקה כלפיו מלי.
החייזר פלט יבבה והחל לרוץ משם. שלושת זוגות הרגליים הסתבכו בתנועה מסורבלת בזמן שניסה לרוץ.
מלי פנתה אל יארגון, ואמרה: "תמיד תהיה נחמד לחייזרים."
"זה מה שהדוד שלי תמיד היה אומר." אמר יארגון.
החייזר, שכבר התרחק מעט, השמיע יבבת הפתעה, ואז הסתובב והחל לרוץ כיוונם בחזרה. הריצה שלו הייתה איטית ומסורבלת, ועיניו התמלאו נוזל שקוף שהיה יכול להיות דמעות. החייזר נעצר רק כשעמד מול מלי. "כמעט שכחתי."
אמר. "מפני שהייתם נחמדים אליי." אז הוא פשפש במקטורנו, מצא פנינה זוהרת, והשליך אותה לכיוון מלי. מלי תפסה את הפנינה.
ואז החייזר רץ משם. רץ ורץ ורץ. כנראה המשיך לרוץ עד לנמל החלליות הקרוב ביותר. וכנראה לקח חללית אל הכוכב שממנו בא.
"וזאת הסיבה שהדוד שלי תמיד היה אומר להיות נחמדים לחייזרים." אמר יארגון והתקרב למלי כדי לבחון את הפנינה.
"כן," הסכימה מלי. "זאת הסיבה." והביטה בפנינת ה- "תודה שלא הרגת אותי" שהחייזר העניק לה.

– –

עד שסוחר העבדים הגיע, יארגון ומלי הספיקו לסדר את חברי הכנופיה עם הפנים לחומה הגבוהה שבאחד הצדדים של המגרש, והפשיטו אותם מבגדיהם. כל הכסף וחפצי הערך האחרים שלהם היו מסודרים בערימה ליד יארגון ומלי. החללית של סוחר העבדים הייתה מצ'וקמקת וישנה. היא נחתה אנכית במרכז המגרש.
מן החללית יצא איש גבוה וארוך. הוא לבש חליפת גוף צמודה, מבריקה וזוהרת, בגווני שחור וסגול. השיער שלו היה ארוך, מקורזל, זוויתי ואפור. היו לו משקפי שמש גדולות שכנראה היו ממוחשבות, והקרינו נתונים על העדשות. הייתה זו אופנה טיפוסית בכוכב הלכת הזה. הוא יצא מן החללית בסערה, וצעד במהירות אלימה לכיוון מלי ויארגון. הוא נפנף בידיו וצעק: "מה זה?". הוא הצביע על כל חברי הכנופייה המסודרים לאורך החומה. "אמרו לי שניים, לא שלושים. מה אני אמור לעשות עם כל אלה?". מבטו נדד בין מלי ליארגון, שכן מן המראה המרופט של מלי הלבושה במדי הקצין הגדולים עליה, עד ליארגון שעמד שם בתחתונים וגופיה, אף אחד מהם לא נראה כמו הסמכות האחראית.
"במקום להתלונן אתה צריך להגיד לנו תודה. תראה כמה עבדים הבאנו!" אמרה מלי.
הסוחר הביט בה כלא מאמין. "איך אני אמור להכניס את כל אלה לחללית שלי. את רואה מה הגודל של החללית? בקושי יש שם מקום לחמישה אנשים!"
"זו בעיה שלך, לא שלנו."
הסוחר נפנף ידיים בחוסר סבלנות, פוטר אל הרוח את מה שמלי אמרה. אז הוא התקרב אל חברי כנופיה ובחן אותם. "מה זה? מה זה כל הקעקועים האלה? מה זה הבאתם לי כנופיה שלמה? אתם משוגעים?!"
"התקציר של הסיפור: הם הסתבכו עם האנשים הלא נכונים." אמרה מלי. "ובזמן שאנחנו כאן ומקשקשים… אני מחפשת מקום לקנות בו חיות אקזוטיות. חדי קרן עם שתי קרניים, או אולי, מה הסיכוי שיש פה על הכוכב הזה כאלה – שימפנזים אימפריאליים מהונדסים גנטית?"

– –

הטעות של ג'לוס, כך הבין ג'לוס בזמן שהיה כבול בשלשלאות, הייתה מחסור בנתונים. כאשר היה בחללית, יכל לפתור את רוב הבעיות, וזאת מפני שהכיר את החללית טוב כל כך. כאן, בחוץ, במקום הלא מוכר הזה, לא היה זה משנה כמה יחשוב ויתכנן את צעדיו בהיגיון ובשיטתיות – הוא לא הכיר את הסביבה, את האפשרויות, והוא לא ידע מה התוצאות הסבירות של כל מעשה. תובנה זו הובילה אותו לתחושה עגומה ביותר. יתרה מכך – בשל המחסור שלו בידע, תוצאות מעשיו היו, מעשית, אקראיות. תובנה זו גרמה לו חרדה. זה היה כמו חושך על העולם. כאילו כל העולם התמלא חושך. היה לו קר ונורא, והוא היה בודד מאוד.
הוא הביט סביבו. הוא היה כבול בשלשלאות. עירום בגוף האנושי העירום הזה. לידו היו קשורים שני בני אנוש, זכר ונקבה, שלא הפסיקו לייבב. עצב הייתה תגובה הגיונית לנסיבות. אבל מצד שני, לא הצליח להבין מה בעבדות היה כה מעציב עבור בני האנוש. מה כה רע בעבדות? אם לא היה צריך לדאוג לגבי החללית, לגבי יארגון, ולגבי האימפריה, לא הייתה לו בעיה להיות עבד. יהיה זה, כך דמיין, דומה למה שעשה על החללית. והעבודה שלו על החללית הייתה שקטה, מרגיעה, וצפויה.

– –

לאחר דיון לגבי מה סוחר העבדים אמור לעשות עם כל ה"סחורה" הזו, דיון מעט יותר סוער לגבי שפיותה של מלי, ודיון שהיה למעשה מעניין, לגבי השוקים השחורים הגדולים בכוכב, ומה מכרו בכל אחד מהם, סוחר העבדים איבד את הסבלנות.
"בסדר, בסדר." אמר סוחר העבדים. "כמה את רוצה?"
"כמה אתה נותן?" שאלה מלי.
סוחר העבדים הביט בה בעיניים פעורות מחוסר אמונה. "שלוש מאות אימפריונים לראש."
"שש מאות ויש לנו עסקה!" הכריזה מלי.
"אישה, את משוגעת." אמר הסוחר. הוא נפנף בידיו, פטר את כל העניין, והחל ללכת לכיוון החללית.
יארגון עקב אחרי כל האינטראקציה בשעשוע.
מלי הלכה אחריו בצעדים מהירים, והדביקה את הפער. "ארבע מאות חמישים לראש, ואתה מקשר אותי עם המבריח הכי טוב שאתה מכיר."
"אישה, אני לא הולך לבזבז את הזמן שלי יותר. את לא רצינית. עפתי מכאן."
מלי והסוחר התקרבו אל החללית של הסוחר, כשמלי הרימה את אפה פתאום ורחרחה את האוויר כמו חיה. "מה יש לך בתא המטען?" שאלה פתאום.
"שלושה ניחושים." אמר הסוחר. "ואם אחד מהם הוא לא עבדים, טעית, אישה. עכשיו, אם תסלחי לי, יש לי כמה אנשים רציניים שאני צריך לפגוש."
מלי התעלמה ממנו, ניגשה אל החלק האחורי של החללית, ופתחה את הדלתות של תא המטען.
"היי, מה את עושה?!" צעק סוחר העבדים ורץ לכיוונה.

– –

פתאום, הדלתות נפתחו. ג'לוס הרים את עיניו בחוסר עניין. האם הוא הולך לפגוש את האדון החדש שלו? לא. אסור לו להיכנע לנוחות שבעבדות. עליו להמשיך לחשוב, גם אל מול אי הודאות שהייתה כמו באר שחורה וקודחת. עליו להמשיך לחשוב על דרכים למצוא ולהזהיר את יארגון.
ג'לוס הרים את עיניו, הדלתות נפתחו, ובפתח החללית עמדה, מי אם לא אחרת… היא! בת האנוש!
ג'לוס נחנק והשתנק. איך היא מצאה אותו?
לא ייתכן. היא לבשה את המדים של יארגון! היא חגרה את האקדח שלו! האם זה מאוחר מדיי?
ואז, בן אנוש אחר התנפל עליה, והחל לנער אותה. בן האנוש היה, זיהה ג'לוס, אותו אחד שהטיס את החללית קודם לכן, לאחר שקנה אותו מן הכנופיה שחטפה אותו מן הרחוב. "מה את עושה, אישה משוגעת? זו החללית שלי! הסחורה שלי!" צעק אותו בן אנוש לתוך אוזניה של מלי.
מלי הביטה בו וחייכה. "היי, יארגון!" שמע אותה צועקת. "אתה חייב לבוא הנה. ותביא איתך את השלל."
יארגון? מה פשר הדברים? האם הוא חי? האם הוא נמצא כאן?
שניות בודדות לאחר מכאן, הופיע בן אנוש נוסף. ג'לוס זיהה אותו בתור יארגון. הוא היה לבוש בגופיה ותחתונים, כמו שהיה לובש לפעמים כשטסו בחללית. "הקצין יארגון!" צעק ג'לוס. "המפקד! הקצין יארגון!".

– –

"איך אתם מעיזים? אתם יודעים מי אני? איזו חוצפה…" המשיך סוחר העבדים לצעוק ולצעוק. יארגון נתן לו לנער את מלי, ותהה למה קראה לו. השק הגדול היה על כתפו, מלא בכל השלל שהוא ומלי החרימו מבגדיהם של חברי הכנופיה. ואז הוא שמע את הקריאה מתוך החללית.
יארגון בחן את שלושת האנשים הכבולים שם. הקריאה הגיעה מגבר עירום, טרוט עיניים, בעל מבט פנאטי ואינטנסיבי.
"הקצין, המפקד, זה אני!" הכריז האיש.
"ג'לוס?" קרא יארגון. "ג'לוס! מי הפך אותך לבנאדם?". יארגון פזל לכיוון מלי. חיוך ענקי היה מרוח על הפנים שלה. יארגון החל לצחוק. "היי ג'לוס, נראה שמצאנו אותך אחרי הכל."
הסוחר הפסיק את הניעורים, והביט בכל האינטראקציה בבלבול. מלי ניצלה את ההזדמנות בכדי להשתחרר מהאחיזה שלו, ולהכריז: "עסקה חדשה: אתה מקבל את העבדים, אנחנו את החללית."
"מה?" שאל הסוחר בבלבול.
"מצטערת, זה לא נתון למיקוח."
מלי קפצה לתוך החללית, יארגון מיד אחריה. לפני שיארגון סגר את הדלתות מול פרצופו ההמום של הסוחר, אמר לו: "אני הייתי ממליץ לך לפעול מהר, לפני שיבינו שאתה היחיד שנשאר לשמור עליהם."
הסוחר התעשת, והחל לצעוק, לאיים, ולדפוק על החללית, בדיוק כשהחללית החלה להמריא. ההדף הפיל אותו על הקרקע. הוא הביט על החללית שלו, נשדדת ממנו, כלא מאמין. החללית התרוממה, התרוממה, וכשהייתה גבוהה מספיק, האיצה ונעלמה מחוץ לשדה ראייתו.
הסוחר הביט בחברי הכנופייה המסודרים בשורה, עירומים מול החומה, עם הפנים אל החומה והגב אליו. בשקט בשקט, הוא החל לרוץ משם. לרוץ כמה מהר שהוא יכול. לרוץ לפני שישימו לב שלא נותר שם אף אחד מלבדו. רק כשהחל לרוץ, שם לב שהוא מחזיק משהו בידו. הוא הרים את ידו אל פניו והביט בדבר.
הפנינה שהחזיק הייתה זוהרת, לבנה, ובלתי קשורה לכלום. ברגע שראה את הפנינה, הוא ידע שהאישה במדי הקצין דחפה אותה ליד שלו קודם, כשלא שם לב. הסוחר ידע שזה מעשה הנובע משיגעון עמוק ביותר. וזה היה הדבר ששבר אותו. הוא צרח. צרח וצרח וצרח, כל עוד נפשו בו.