אופרת חלל חובבנית (18+) | פרק 11

היה חושך, ואז הייתה סחרחורת של צבעים. ארקן נחנק והשתנק. החלל הגדול פרש את עצמו בפניו. ובכך הכוונה היא לחלל החיצון.
ה-חלל ה-חיצון.
ב-ה' הידיעה.
אורות של כוכבים וחושך.
ארקן מצא את עצמו נסחף לכיוון אסטרואיד קטן. כמה מוזר. האסטרואיד היה ירוק. ארקן היה קרוב מספיק לראות שמה שכיסה את האסטרואיד היה סוג של צמח.
ארקן היה מבועת. הוא הרגיש כאילו הבטן שלו ריקה. כאילו כל האיברים שלו נסחפים ממנו והלאה. הוא תהה איך הוא נושם בהיעדר אטמוספירה. הוא תהה למה הגוף שלו לא מתפוצץ מהיעדר לחץ אטמוספרי. הוא חש בלבול ופאניקה.
אט אט, הוא נסחף לעבר האסטרואיד. הוא איבד הכרה. הכל היה חשוך.

– –

"הו, שלום לך." אמרה מלי כשארקן התעורר.
ארקן כמובן לא ידע שהיא מלי. הוא רק שמע את הקול שלה. העיניים שלו נפקחו מעט לאחר מכן. גופו היה קל וחסר תחושה. בהדרגה, חושיו קלטו את הסביבה שלו, ומיקמו אותו על האסטרואיד הירוק, שרוע על הצמח הירוק. מגעו של הצמח היה רך ועוטף. ריחו היה נעים. כוח הכבידה של האסטרואיד היה נמוך מאוד, ולכן ארקן הרגיש מרחף. לידו, ראה את מלי. יושבת ורגליה היחפות מתחככות בצמח המוזר.
כשחושיו התחדדו מעט יותר, הוא שם לב לקעקועים על גופה. הקעקועים של הכנופיה…
הוא חש זעם ופחד גועשים בו, אבל לא ידע למה.
"מי את?" שאל בקול מסוכן.
"אני מלי." אמרה.
הוא שקל את התשובה, ואז החליט שהיא חסרת חשיבות. "איפה אני?" שאל.
מלי משכה בכתפיה, והחוותה סביבה, מצביעה על האסטרואיד ועל החלל הגדול שהקיף אותו.
ארקן, עקב כך, הביט גם הוא סביבו, וכשהוא ראה את… הדבר… הוא נחנק. הוא נחנק כי הוא לא היה מסוגל לצרוח. הוא היה מבועת מכדי לצרוח.
היה זה… כמו… לטאה ענקית עם מיליון ראשים ומיליון עיניים. היא צפה בחלל. מעליהם. מעל האסטרואיד. ענקית. מיליון זוגות עיניים הביטו בו ובחנו כל תנועה שלו. הגוף שלה והמיקום שלה הלכו והתעוותו. זה כאילו היא הייתה שם ולא הייתה שם בכלל. זה כאילו הייתה קרובה, במרחק הושטת יד. ומצד שני, נדמה שהייתה במרחק שנות אור.
הרפלקס השתלט על ארקן, והוא הקיא. גופו מתעוות באלימות. הפחד מפוצץ כל כלי דם בגופו.

– –

"תתרחקי ממני. תתרחקי ממני." אמר ארקן. הוא נעמד על רגליו, והתנודד הרחק ממלי. הכבידה הנמוכה הופכת את תנועתו למגושמת וגורמת לו למעוד.
מלי הביטה בו בדממה.
ארקן אזר אומץ והביט מעלה כלפי העיניים החייזריות שצפו בו מן החלל.
זה היה כמו להעביר את המוח והתודעה דרך מסחטת מיץ. המאפיינים הויזואליים של הלטאה הענקית התעוותו כאילו היו מתחת לפני מים. או כאילו ארקן היה שקוע במים.
"חייזר." אמר ארקן בקור רוח. השליטה בקול ובגוף שלו, מביאה אט אט להרגעה שלו. אז מה אם ארקן נשאב לתוך לטאה פתאום ומצא את עצמו בסביבה סהרורית והזויה, במרחק מי יודע כמה שנות אור מהבית. אז מה? הוא לא יאבד שליטה. לא. הוא יחשוב בהיגיון. הוא יחזיק את הראש גבוה.
"ולא סתם חייזר." אמרה מלי. "חייזר מהסוג המעניין."
ארקן בחן אותה שוב. היא הייתה סתם אישה. סתם אישה. סתם אישה עם קעקוע של הכנופיה. זה הכל. הוא לא צריך להיבהל, להילחץ, או להקדיש לה מחשבה. הוא צריך להבין מה קורה סביבו, איך הגיע לסיטואציה הזו, ואיך ייצא ממנה. כשהכל יהיה הגיוני שוב, יוכל לחזור למשימה הקודמת שלו, להעניש את האישה, להשפיל אותה ולהרוג אותה. כרגע, אין אישה. האישה לא קיימת.
"הם מאוד סקרנים." אמרה מלי. טון הדיבור שלה מכוון אל ארקן ומיועד למשוך אותו לתוך השיחה. "הם באו לכאן כדי ללמוד. הם חטפו אותנו כדי ללמוד אותנו. מאותה סיבה הם בודדו אותנו כאן."
ארקן התנגד לניסיון של האישה לגרור אותו לשיחה. הוא לא יקשיב למלמולים שלה. הוא לא ייתן לה להסיח את דעתו. הוא הציץ עליה רק לרגע. כעת היא הלכה בנוחות, פניה פונות מעלה, עיניה לומדות את מיליון העיניים החייזריות באותה שקדנות בהן העיניים החייזריות למדו אותה.
מלי המשיכה: "אבל הם לא יצליחו ללמוד אותנו. האינטליגנציה שלהם שונה מדיי משלנו, ולא מתאימה למשימה. פעולת ההתבוננות, הבידוד, הלמידה, נובעת מתוך דחף אוטומטי ולא מתוך מחשבה רציונלית קוהרנטית. הם כמו חיות, בהרבה מובנים. הם ימשיכו לנדוד ברחבי הגלקסיה, ולעשות למינים אחרים של יצורים את מה שעשו לנו. הם לא ילמדו ולא יפסיקו. יצורים מסכנים, היה אפשר להגיד עליהם, אם מסכנות הייתה מושג שהיה קיים בתפיסתם. אבל אין הם תופסים את העולם בצורה כזאת."
ארקן לא היה יכול שלא להקשיב לדבריה. הוא הרגיש קו דק של זעם מבצבץ בבטנו, ולפני שעצר את עצמו, אמר: "מה את מבינה במסכנות?".
זה היה הסימן שלה להפסיק להביט השמיימה, ולהסתובב אליו. "אפשר להבין כל מה שצריך להבין, רק ממבט אחד בך."
הוא נעץ בה מבט בוער. ליבו פעם בחוזקה. מבטה הבהיק עליו באינטנסיביות לא פחותה.
"אתה שונא את כולם ואת כל אחד." אמרה. "אפילו את חברי הכנופיה שלך. אתה פוחד מהמנהיג. אתה מתרחק מהשאר. כי אתה יותר טוב. אתה יותר טוב, ומגיע לך יותר טוב. אבל מה טוב בלהיות לבד? לבד ושונא. הולך מכאן לשם והורג אנשים בשביל הכנופיה. הורג את האויבים של הכנופיה. הורג את אלה שמאיימים על כבודה של הכנופיה. הורג אנשים כמוני: תיירת בכוכב הזה. עצרתי כאן רק לכמה שעות. איך הייתי יכולה לדעת שהמדבקעקוע שאדביק היה שייך לכנופיה שלך, ושאתה תבוא במטרה להרוג אותי. האם זה מה שאתה רוצה להמשיך לעשות? להרוג עוד אנשים כמוני. להרוג עוד כלבי כנופיה אחרים. להילחם למען הסמל של כנופית הארכיטקטים, והמנהיג שלכם, עד שתהיה זקן ומיותר? ואז למות? ולכל אורך החיים המפרכים האלה לשנוא את כולם. לשנוא את אלה ששונים ממך. לשנוא את אלה שסביבך. את אלה שנלחמים לצידך. לשנוא את מי שמעליך. לסחוב מרירות שאף פעם לא תבוא לכדי סיפוק, ובלי סיבה. בלי מטרה. בלי שום מקום נחמד שתגיע אליו בסופה של הדרך?"
"תסתמי את הפה שלך!" צעק ארקן. "את לא יודעת עליי כלום!". אבל הוא הפסיד, וידע שהפסיד. שכן מבטו היה מוסט מטה, אל הצמח המוזר שכיסה את קרקע הכוכב.
"הם לא מסכנים." אמרה מלי, מדברת על החייזרים. "לא. הם לא מסכנים. אבל מוחותיהם כל כך שונים משלי, שלא אוכל להגיע אליהם, או להבין אותם במידה מספקת." היא הפסיקה, בתור הכנה לדבר הבא שתגיד. ארקן הרים את מבטו אליה, והיא המשיכה. "אתה מסכן. מאוד מסכן. אתה רק מתחיל להבין עד כמה. בניגוד אליהם, איתך אני יכולה לדבר. אני יכולה להבין אותך, ואתה יכול להבין אותי. עליהם אני לא יכולה להשפיע. עליך, כן. וזה מה שעשיתי."
מלי סיימה, וארקן חש צורך להתמוטט. הוא ידע שהיא ניצחה אותו. הוא ידע שהיא צדקה. לעזאזל. לעזאזל. היא ניצחה אותו. מה שאמרה היה נכון. הוא אף פעם לא הפסיד. לא הפסיד לאף אחד חוץ מלמנהיג. לא מאז שהצטרף לכנופיה. היא צדקה. אבל הוא התנגד למה שאמרה. התנגד כל כך. הוא שנא אותה. הוא רצה לבכות. לפתע, הוא צחק. הוא לא יבכה. לא.
ארקן הזדקף, שיפר את היציבה שלו ולבש את הגאווה שתמיד הייתה לו. איך הוא נתן לרגשות לשלוט בו?
"אם הבהמונסטר שלי היה כאן, היית מתה כבר אלפי פעמים. עכשיו תפסיקי לדבר ותני לי לחשוב איך אני חוזר הביתה."
"הו, הרי זה מובן מאליו." אמרה מלי. "בשביל לחזור צריך לקפוץ לתוך הפה של החייזר." ואז הוסיפה בקול מסתורי: "אבל האם זה יביא אותך לבית הישן, או לבית החדש?".
ארקן הביט בה בהשתאות. הוא ממש שנא אותה. הוא סינן: "מה גורם לך להיות בטוחה בזה?"
והיא אמרה: "זה."
וקפצה מעלה. בגלל כוח המשיכה הנמוך, היא המשיכה להתרחק מפני הקרקע במקום להאט ולהתחיל ליפול. היא התרחקה והתרחקה, מכוונת היישר אל הפה של הלטאה החייזרית. הלטאה החייזרית הייתה קרובה יותר ממה שארקן ציפה. מלי הגיעה אליה, ונעלמה בתוך הפה הפעור של הלטאה. הלטאה בחנה את ארקן בעיניים מאוד סקרניות ומאוד חייזריות. היא סגרה את פיה וליקקה את שפתיה. אז פערה אותו שוב.
"צורת חיים נחותה." קרא לעברה ארקן. אז הוא נאנח. כמו שמלי אמרה. הלטאה החייזרית לא הראתה שום רמז לתבונה או תבונה לגביו. היא תמשיך להסתכל עליו ולבחון אותו לנצח נצחים ולא תבין כלום.
ארקן שנא את מלי כל כך שלא היה מוכן בשום מחיר לעשות מה שהיא עשתה, כלומר, לקפוץ אל הפה של הלטאה החייזרית. הוא נשאר על האסטרואיד ומת עליו זמן מה לאחר מכן.

– –

לאחר שמלי נכנסה אל הפה של הלטאה החייזרית, היא מצאה את עצמה במקום יפהפה. למעשה, היה זה מקום שהיה יפה יותר מכל מקום שהייתה בו אי פעם. היה זה גן עדן של צמחייה צפופה. שמש עדינה הסתננה מבין העלים, האירה את הלחות שבאוויר, ויצרה משחקים של אור וצל על שטיח העלים והטחב שכיסה את האדמה. טיפות מתוקות טפטפו על עלים גדולים. הכחול של השמיים היה חיוך.
מלי הייתה חיוך גם היא. המקום היפהפה שבה אותה בקסמו, ולמשך זמן ארוך הייתה שקועה בבליעה של הסביבה החדשה הזו באמצעות כל החושים. היא הקשיבה לזרמי הרוח הקלים ולריחות העשירים שנשאו, וכך מצאה את דרכה אל ערוץ סלעי שבו זרמו מים צלולים. במשך שעות ארוכות שיחקה עם המים. לבסוף, הרגישה שהגיע הזמן ללכת, בחרה כיוון והחלה לנוע. לאחר הליכה קצרה, הגיעה לדבר הראשון מעשה ידי אדם שראתה במקום זה – שביל. השביל היה מרוצף באבנים אדמדמות רכות וקטנות, שהתכווצו כמו ספוג, והתאימו את צורתן לצורת הרגליים. הן היו מהונדסות להיות נוחות במיוחד להליכה ברגליים יחפות. מלי הביטה השמיימה – בתוך השמיים התכולים היה משובץ כוכב לכת שזהר בצבעי ארגמן יפהפיים. מלי הייתה על הירח של אותו כוכב. היא בחרה את אחד הכיוונים של השביל, והלכה בו.

– –

קראו לה דניז. השיער השחור המתולתל שלה היה רך כקטיפה, ושיחק בשובבות על הכתפיים החלקות שלה, כשהוא נענה לליטופיה של הרוח. העור שלה היה בהיר, אך בריא ומלא חיים וסומק כאילו רוח הנעורים ושמש הנעורים היו הכוחות שבראו אותו, והוא היה ילדם. הלחיים שלה היו בנויות לחיוך. עיניה היו פיקחות וטובות, צבען כחול כהה כמו שמי הערב.
את הסל היא הניחה על הראש, ואיזנה אותו באמצעות הידיים. גם עם הסל על הראש, הליכתה הייתה יציבה ואצילית, אך עם זאת אצרה גמישות ונעורים. הייתה זו הליכה הראויה לנסיכה. דניז, כמובן, לא הייתה נסיכה. אבל הייתה זו ההילה של הזוהר, הרוגע, והביטחון העצמי השקט, שיכלו לגרום לכל אחד ואחת להתבלבל ולחשוב שהיא כן.
כמובן, הייתה זו אותה דניז שהייתה ארוסתו של הקצין יארגון. ובשעת הערביים הנעימה, הייתה בדרכה הביתה לאחר שאספה עשבים, פירות ופטריות מן היער. היא לבשה שמלה ירוקה שליוותה את גופה בקלילות ונתנה לרוח הקלה לעבור דרכה ומתחתיה וללטף את גופה. רגליה היחפות נהנו מהמגע העוטף של אבני הפנגלשטיין הרכות שהיוו את השביל חזרה הבייתה.
השביל התעקל. לאחר שדניז עברה את העיקול, היא ראתה אישה צעירה מריחה פרח. היה זה מאורע לא מאוד נדיר לפגוש אדם נוסף שיצא לטיול ביער. דניז לא זיהתה את האישה, אבל גם בכך לא היה דבר יוצא דופן – המקומיים נהגו להזמין הרבה אורחים, ומפעם לפעם דניז הייתה נתקלת באדם שלא הכירה, שהיה אורח של אחד משכניה.
מה שהיה יוצא דופן באישה, היה הלבוש שלה. דניז זיהתה את סגנון האופנה של האישה כסגנון שמקובל רק בכמה מערכות שמש רחוקות ומפוקפקות. הכל היה מלאכותי ומנצנץ – מן החליפה הצמודה שהייתה זוהרת והחליפה צבעים, למשקפי השמש המצועצעות, לשיער הסגול החלק והמבריק. כשאנשים התלבשו בדרך זו כאן, במערכות המרכזיות, הדבר היה על גבול הגסות. מטריד ביותר היה הקעקוע שכיסה את עורה של האישה. הקעקוע נראה כמו מלאכת מחשבת מתוחכמת מאוד, היה שונה סגנונית משאר פריטי הלבוש, ונראה כסממן של כנופיה. דניז תהתה אם הדבר אכן כך. מעולם לא פגשה חבר או חברת כנופיה, שכן מעולם לא הייתה במערכות שמש בהן היו כנופיות. דניז תהתה אם האישה כאן בתור אורחת, ואם כן, בתור אורחת של מי. ואם לא – האם היא כאן כדי לגרום צרות?
כאמור, דניז גרה על ירח. זה היה ירח קטן ופסטורלי, וכולם הכירו את כולם. כל תושב של הירח נשא איתו כפתור מצוקה, וכך גם דניז. לחיצה על כפתור המצוקה תזניק את צוות האבטחה, שאמורים להגיע ברחפת תוך פחות מדקה. דניז בחנה את האישה. האישה הייתה עם הצד של גופה כלפי דניז, ולכן דניז לא ראתה את פניה. דניז בחנה את הפרח שהאישה הריחה. היה זה דזמונד-קוקורוזי-כהה. פרח נדיר בעל ריח עדין, שקשה מאוד למצוא. הפרח לא היה טוב למאכל, אבל בהסנפה, הוא שחרר חומרים בעלי אפקט אופיאטי.
דניז החליטה להמשיך ללכת בשביל. נראה שהאישה בכלל לא שמה לב אליה. דניז תהתה האם האישה התמסטלה מן הפרח. אם כן, היא עלולה לא למצוא את דרכה חזרה לביתם של מארחיה. דניז החליטה לפנות אל האישה בכל זאת, וכששאפה אוויר לריאותיה בהכנה לדיבור, הסתובבה אליה האישה לפתע, ואמרה: "היי, אני מלי. האם זה הירח השביעי של דמטר?"