רוחות קולפילד-3-מוזרות נורמלית.

לאהוב את בית הספר היה פשוט מאד, אפילו לחבב את המנהל היה על גבול הבלתי אפשרי. באמת, לאדם הזה בכלל יש חברים? אולי הוא מגיע לעבודה בתור 'מר מצמרר' ויוצא בתור אדם אחר לחלוטין, באמת אני לא רוצה לחשוב על זה יותר. פגשתי את ליז מחוץ למשרד, אחרי השיחה הלא כיפית במיוחד עם המנהל.
"צמרר את כל עצמות גופך?" שאלה אותי וכמעט צחקה על הבעת הפנים שלי.
"אני מקווה לא להגיע לשם אף פעם" אמרתי וניערתי את ראשי מעט.
"טוב, הסיוט נגמר. בוא אני אכיר לך אנשים, יצורים, השד יודע אולי הם חייזרים בתחפושת אדם. בדיוק כמוני" אמרה, היא מצאה חן בעיני. היא הייתה חברותית, אבל לא יותר מדי והייתה בה מין שנינות ואולי עצבות שעוד לא הבנתי.
היא הובילה אותי מחוץ לבניין בוא נמצא המשרד והוליכה אותי לעץ עצום, שענפיו היו כל כך ארוכים שיצרו מין מערת עלים, אף אחד לא ראה מה יש בפנים. אף פעם לא ראיתי את כזה אבל עכשיו הייתה לי מין הרגשה שאני עומד לשבת מתחתיו הרבה. היא הצביע על העץ ועשתה סימן של: 'בוא איתי' ונכנסה תחתיו. חיכיתי שנייה וחשבתי מה יכול לחכות לי שם. עלו בראשי כמה אפשרויות: 1. חבורה של חייזרים אוכלי מוחות. 2.בית קברות מיניאטורי של חיות המחמד המתות של ליז. 3. ליז וחברים שלה יושבים וצוחקים. אבל האפשרות השלישית לא נשמעה לי מעניינת כמו הראשונה והשנייה. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי מתחת לענפי העץ.
אז כן זאת הייתי האפשרות השלישית, ישבה שם חבורה של בערך שבע אנשים, ממבט ראשון. ליז החלה להציג כל אחד מהם בפני. הראשון היה בחור עם שיער חום כהה עד הכתפיים ועיניים כחולות צלולות ומעט מלחיצות, "זה אדוארד דיוויס, פריק של היסטוריה, דובר שפת מורס והשותף שלך לחדר", זה מסביר את כל הספרים, הפוסטרים, והבלגן.
הבאה הייתה נערה עם שיער שחור עד הכתפיים (שישבה ליד אדוארד. היה להם אותו אורך שיער. זה קצת הצחיק אותי אבל רציתי להשאיר רושם ראשון טוב) ועיניים אפורות עם כחול על יד האישון. "זאת האנה ווילמן, פסיכולוגית מטורפת במקצוע ועם עכשיו היא לא תאמר לך דבר או שניים שיביכו אותך אני אהיה מופתעת מאד", למזלי האנה לא אמרה כלום. ובאמת שהיו לא מעט דברים מביכים שאפשר לומר עלי.
הבאה הייתה עוד בחורה, היה לה שיער ברונטי שהגיע אחרי הכתפיים (תודה לאל) עם קצוות ירוקים, ועיניים ירוקות וכשהסתכלתי שוב גיליתי שיש לה קצת נמשים. "קריסטין ג'יימס, גברת שמיעה מיוחדת במיוחד", עכשיו זה נשמע ממש מגניב. אם הייתה לי השמיעה שלה הייתי מרגל אחרי כל השיחות של המנהל ומגלה עם הוא חייזר או אדם.
אחריה הגיעה בחור עם שיער חום קצר ועיניים ירוקות, "ג'ייק, המוכר בתור הפרופסור. ג'ייק מבין דברים מהר יותר מאיתנו מסיבות שלא ידועות לנו, היא יכול להיות חכם כמו פרופסור אחרי 2 דקות" אמנם זה נשמע מוגזם, אחרי השמיעה המיוחדת אני חושב שהכל אפשרי.
הבאה הייתה נערה עם שיער חום קצר מאד, עיניים אפורות שהיו בהירות מאד (לא יחסית לעור שלה אבל יחסית לשיער כן), ועצמות לחיים בולטות. "והנה מלכת השלג סנואו, הידועה גם בתור מכונת הספרים ומפענחת המילים", עכשיו, לגבי זה לא הבנתי כלום.
והאחרון בחבורה, בחור עם שיער ברונטי קצר ועיניים חומות בגבול השחורות שלא נראה שמח במיוחד לראות אותי, "אחרון וחביב: פיטר וויליאמס! גאון המחשבים, האקר על וחברינו העצוב", זה נשמע ממש מגניב. גם את הכישרון בכישרון שלו הייתי משתמש כדי לגלות עם המנהל חייזר, אבל גם בשביל דברים אחרים! (שאני לא אגלה לכם, מבצעים סודיים במיוחד).
"חברה תכירו את הייד ארג'נט. ועכשיו כי כבר אין לי כוח אחרי שתיארתי את כולכם להייד, הוא איינשטיין וזהו" למרות שאני לא איינשטיין, הזהו נשמע מתאים. כך נגמר סבב השמות וההיכרויות, אישית אני שונא את כל ההיכרויות הארוכות האלא, אבל הדרך שבא ליז הציגה כל אחד הפכה את זה לנסבל.
סנואו באה שוב ולחצה לי את היד, "אנחנו מוזרים ואנחנו יודעים את זה, אז פשוט תתייחס לזה כאילו זה נורמלי" כך אמרה לי סנואו. אבל האם זה אומר שגם אני נורמלי?