רוחות קולפילד-2-צמרמורת

פשוט בלתי יאומן, אם חשבתי מבחוץ הבניין היה מרהיב ואחד מפלאי עולם מבפנים הרגשתי כאילו אני בגן עדן. כל צד שמאל נראה כאילו יצא מאנגליה הויקטוריאנית, היו עליו ציורים של ואן גוך, פסלים של נשים וחיות, הציורים והפסלים היו מרהיבים ונראו כמו הדבר האמיתי ולא חיקויים, אבל כמובן שהם חיקויים. הרי יש את מוזיאון ואן גוך שם מוצגות העבודות שלו, לפחות ככה אני חושב.
כן צד ימין כוסה בפסלים וציורים מודרניים שאף פעם לא הבנתי אבל פה באמת נראו…יפים. היו שם מנורות מוזרות וצורות גיאומטריות מפוזרות, מכונות מלחמה מיניאטוריות, כדור פורח מיניאטורי והשד יודע מה עוד.
"נהנה מהנוף?" שאלה ליז כשראתה את מבט הפליאה על פני, "עוד לא ראית כלום" אמרה ואחזה בידי.
התחלנו ללכת מהר לכיוון החלק המודרני של הבניין.
"אני אקח אותך לחדר שלך, שהותאם לך ולשותף שלך, ואז תפגוש את המנהל. אבל אני מבטיחה שרק אחרי זה הכיף האמיתי יתחיל", היא הובילה אותי לשורת בניינים קטנים שנראו כמו שורת בניינים באמסטרדם, ואחרי כן התמקדה בבניין אחד, בצבע ירוק עדין ובהיר עם חלונות שחורים, חשבתי שזה מוזר אבל בכל זאת הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. נכנסנו לבניין, אני חושב שהיצירות בתוכו היו יצירות של תלמידים כי, למרות שבאמת היו יפים, לא נראו מקצועיים. עלינו במדרגות עץ חורקות בזמן שהיא הסבירה לי שזה אחד מהביניים של שכבת י', או לפחות אחד מבנייני הבנים. הגענו לדלת עץ שפעם נצבע שירוק אבל עכשיו ראו יותר עץ מאשר ירוק, "זה החדר שלך הייד" אמרה ופתחה את הדלת.
מולי נראו שתי מיתות עץ, עם מזרנים לבנים ועליהם שמיכה ירוקה. בחצי אחד (שכנראה היה החצי שלי) ראיתו פוסטרים של אייזן ניטון, אלברט איינשטיין, וציורים של מולקולות ואטומים, של כל החלקים ושל נוסחאות וכל מיני דברים כאלה. אני חייב לציין זה היה ממש גן עדן בשבילי. מצדו השני של החדר נראו פורטרטים של מלכים או אנשים חשובים אחרים, נראו שם ציטוטים וכל מיני דברים היסטוריים, שאישית לא הבנתי אבל שותפי לחדר יבין. היו שם שני שולחנות, שולחן אחד מעץ מכוסה לקה ועליו מחשב נייד ואלפי ספרים מפוזרים בערמות ועל מדפים (כמו בלגן מאורגן), ושולחן מתכת שחור עם עוד מחשב, מחשבון משוכלל במיוחד, ומסתבר שכל מכשיר שרצתי אי פעם. כולל כלי בנייה, אמפרמטר קטן, ודוגמא מוקטנת של מכונת זמן שמעולם לא פעלה.
"מגניב לא?" שאלה אותי עם פרצוף מחשיד.
"מגניב?!מגניב?! זה הרבה יותר ממגניב! זה גן עדן!" אמרתי וקפצתי לישיבה על מיטתי החדשה, שמסתבר לא נוחה בדיוק כמו שהיא נראית.
"תשתדל לא לקפוץ יותר מדי איינשטיין, עכשיו הולכים לראות את המנהל, אני בטוחה שהוא יוציא לך את החשק לחיות" אמרה ומין צמרמורת עברה בה "אני זוכרת את הפעם הראשונה שאני ראיתי אותו, לא חזרתי להיות אותו אדם אחרי זה" המשיכה וגרמה לי לצאת מהחדר.
אני זוכר את החדר בבית שלי, הייתה בו מיטה לשניים (כי רציתי לעצבן את אבא שלי) ושולחן עם מחשב. החדר שלי בבית לא שיקף אותי, הוא פשוט היה חלל כמעט ריק שבו ישן נער שלפי חדרו היה חסר אישיות, ואני לא חסר אישיות. החדר הזה, בפנמייה שהרגע הגעתי אליה היה בדיוק מה שרציתי כל חיי, מקום שבאמת שיקף אותי והיה שרציתי להיות. למרות שזה מחשיד כמה שהם ידעו עלי, באות הרגע לא היה לי ממש אכפת.
"עד כמה הוא מפחיד, מסולם של עיוותים מוזרים בעין עד לחרדה שגורמת עיוותים בגרון בעין ובכל הפרצוף?" שאלתי כי מה שאמרה קודם באמת עירער אותי מעט, לא מצאתי דימויים טובי יותר בגלל שכשהייתי ביסודי הייתה לנו ילדה בכיתה שכתוצאה מאיזו תאונה נוראה בכל פעם שהיא נלחצה עיוותים נוצרו בעיניים שלה, שאחת מהן הפכה כמעט לבנה, פיה קיבל צורה לא טבעית והעיוותים בגרון שלה גרמו לה להישמע כמו מפלצת, ריחמתי עלי הילדה הקטנה, היא סולקה מבית הספר בגלל שהמורים לא יכלו ללמד. נורא אבל, אני לא יודע מה עוד יכלו לעשות.
"הממ….זאת שאלה קשה הייד. אני יודעת שהוא מפחיד אבל לא הבנתי את שפת העיוותים הזאת שלך" אמרה והצביע על משרד בעל דלת עץ גדולה ומעוטרת.
"נקווה לטוב ביותר" אמרתי ונכנסתי למשרד, לא ברצון רב במיוחד.
המשרד נראה כמו משרד מנהלך טיפוסי, אבל המנהל נראה כמו התגלמות של רגע. היה לו אף נשרי, ופרצוף לא מסביר בכלל, הוא התלבש כאילו הוא מנהל את העולם וישב כמו מלך. צמרמורת עברה בגופי.
"שב מר ארג'נט" אבל בקול צורם. התיישבתי במהירות בכיסא עור נמוך, נראה שכיסא העור הקטן היה אמור לגרום לכל היושב בו להרגיש קטן מן המנהל, אני חייב לציין שעם זאת הייתה מטרת הכיסא הוא היה הצלחה מסחררת.
"ברוך הבא לפנמיית קולפילד, אני המנהל. אני לא אומר לך את שם משפחתי כי ככה לא נהוג פה, אתה תקרא למורים אדוני ולמורות גבירתי, אתה תציית לכל הכללים כי אחרת מר ארג'נט, אתה לא תלמד פה" ליז צדקה, האיש הזה היה מצמרר, עכשיו המחשבה על לעבור על החוקים כבר לא נראתה לי מפתה כמו קודם. "האם אני ברור מר ארג'נט? כי אם לא אני חזור על דברי שוב, או שיותר טוב אתה תכתוב את דברי שוב ושוב עד שהדף יהיה מלא במה שאמרתי, ואז תזכור את זה לנצח" המשיך בקולו הצורם שהפך מפחיד יותר ויותר מרגע לרגע.
"הכל ברור אדוני" אמרתי והסתכלתי בעיניו, אני תמיד מסתכל לאנשים בעיניים אני לא יכול אחרת. אבל לאיש הזה היה מפחיד להסתכל בעיניים, נראה שהעיניים האפורות שלו שואבות לתוכן עצבות ואומללות והמחסור בקמטי צחוק שיווה לו מראה של אדם שלעולם לא צוחק.
"אתה חופשי ללכת עכשיו, תהנה משארית היום"