רוחות קולפילד-1-היכרות ראשונה

לעזאזל, כך אמר המשורר ואני מסכים איתו כי העולם הוא לעזאזל אחד גדול שמחכה לפגוע בנו ברגעים שאנחנו מרגישים מחוסנים לתופעה שאני מכנה: "לעזאזל"
זה היה בוקר של יום שני, הבוקר שבו אני עזבתי את מה שהכרתי כדי למצוא משהו…פחות אפשרי ומוכר ולהתחיל לחיות אחרי 16 שנים של אומללות. ואיך התחילה האומללות? בואו נתחיל בזה שכל ילדותי ילדים קראו לי ג'קיל במקום הייד (וההורים שלי לא יכלו למצוא שם טוב יותר) והמשיכה לכך שאני מוזרות מהלכת בתחפושת של אדם.
לקח לי חודשים לשכנע את אבא שלי לתת לי ללכת, ולעזאזל לא הבנתי למה הוא לא נתן לי ללכת מלכתחילה. היחסים בינינו לא בדיוק…טובים מאז שאמא מתה וגם לפני שהיא מתה ואני רואה אותו רק אם אני נשאר ער עד שעה מאוחרת ורואה סרט, אז הדבר היחיד שישתנה כשאני אעזוב לפנמייה יהיה העובדה שאני לא אראה אותו פעם בשבוע, אלא רק בחגים.
היום נראה שהוא כמו פצצת רגשות, ואני לא אדם חובב רגישות. אבי ישב במכונית, לבוש בחולצה המכופתרת ותסרוקת של לא-היה-לי-כוח-להסתרק, ולמרות זה הוא נראה רשמי. אני לא אוהב גם רשמיות.
"אתה תתקשר נכון? ותאכל כמו בן אדם?" ככה התחיל סבב השאלות שכל הורה שואל את בנו לפני שהוא נותן לו ללכת לפנמייה, סבב השאלות של הגיהנום. והנה שאלת הפאנץ': "ונכון תשמור על עצמך?" ברור שאני אשמור על עצמי אבא, אני לא נער מתבגר שגר בפנמייה ללא השגחת הורים, אבל באמת שאני אשמור על עצמי.
ואם נדבר על האמת, אז זה די בית ספר של אנשים חכמים, ואני מבין שבבתי ספר של "חכמים" (חנונים) לא בדיוק יהיו מסיבות עם אלכהול (אני לא מצפה לשום מסיבות כלל), לא יהיו סמים, או סיגריות, או סחר בבני אדם, אבל הי כל אדם יכול לטעות.
יצאתי מהמכונית, ולקחתי את התיק שלי והמזוודה (שאבא שלי הכריח אותי לקחת) והסתכלתי על המבנה העצום שעמד מולי, שנראה כמו חצי טירה חצי בניין מודורני לחלוטין. אני חייב לציין שאהבתי את זה.
נערה עם שיער כמעט לבן ונפוח שהגיע לחצי גבה ועיניים ירוקות חומות, שאני חייב לציין הייתה גבוהה יחסית לבנות בבית הספר הקודם שלי שהגיעו בקושי לגובה של מטר חמישים, ולבשה סגול. היא הקרבה אלי ואמרה: "הייד ארגנט?". הנהנתי ובחנתי שוב את המבנה, שעדיין הדהים אותי. ברצינות, זה היה מדהים.
"שלום הייד, אני ליז וולס וברוך הבא לבית הספר קולפילד! אנחנו מקווים שתהנה ולא תעבור על הכללים, אבל תעבור עליהם כל הזמן" אמר וחייכה, היא נראתה נחמדה וחברותית.
"יהיה לי הכבוד לחיות על פי הכללים ולא לחיות על פי הם כלל" אמרתי וחייכתי היא חייכה חזרה וצחקה מעט.
"מצאת חן בעיני הייד, הוא נראה לך את שאר בית הספר" ונכנסתי למבנה שהיה אפילו יותר יפה מבפנים.