מגרש השדים (משוכתב) – פרק 5
"מה כל הרעש הזה בשתיים לפנות בוקר?" מלמל לעצמו ג'ון בעייפות, כששיפשף את עיניו מהקימה הפתאומית. פיו נפער בפיהוק כה גדול שצידי שפתיו כאבו. "לא מספיק שנרדמתי רק לפני שעתיים, עכשיו אני צריך לקום בגלל משטרה…" מלמל בזמן שהתרומם באיטיות ממיטתו. אור כחלחל נוגה חדר לחדרו מבעד לתריסים הפתוחים, מודיע על שעת בוקר מוקדמת.
הוא החליף את חולצת הפיג'מה שלו, עם הדפס כוכבים זהובים נוצצים על רקע שמיים כהים, בחולצת טריקו שחורה. לא פעם שקל לתרום את הבגד המגוחך למדי לצדקה, אבל סבתו קנתה לו אותה, ולמרות שחשב שהיא ילדותית מאוד היתה לו מין מחויבות שכזו כלפיה (זה בעיקר הרגיש כאילו משהו רע מאוד יקרה ביום שיפסיק ללבוש אותה). הוא לא טרח להחליף את מכנסי הבד האפורים שלבש, אחרי הכל הם היו עבים ומחממים, מושלמים למזג האוויר המקפיא של שעות הבוקר. ג'ון ידע שכל שאר דיירי הבית עוד ישנים, אז במקום לצאת דרך הדלת כמו כל אדם שפוי, הוא פתח את חלון חדרו ויצא בקפיצה קלילה אל הרחוב הריק. הפעולה עוררה אותו מעט ונתנה לו אפשרות לסדר את מחשבותיו, וביניהן – למה בכלל טרח לצאת מתחת לשמיכה המחממת ולהקים את עצמו מהמזרן, שבאותו רגע נראה כמו שיא הנוחות?
התשובה היתה פשוטה: הקולות הגיעו מכיוון מגרש המוות, ולמרות כל מה שקרה ג'ון עדיין הרגיש את עצמו כבול לאותו מקום. המשיכה היתה כה עזה, שלא היה מסוגל להתנגד.
הוא לא רצה ללכת, חזר בראשו שוב ושוב על הסיבות למה להישאר בביתו ולחזור לישון תהיה ההחלטה הנבונה ביותר, אבל רגליו גררו אותו בכל מקרה. ג'ון הרגיש כמו סהרורי במלכוד בזמן שהתהלך כך, ממשיך לנסות לשכנע את עצמו לחזור, לכיוון מגרש המשחקים הכה תמים למראית עין. זה היה כמו שיתוק שינה, רק הפוך. ההרגשה הנוראה הזאת של חוסר אונים מוחלט, רק שבמקום שהמקור שלה יהיה באי יכולת להניע שריר אחד, כל השרירים נעים בניגוד לרצונך. בלי ששם לב הוא כבר היה במקום, דקות בודדות מהרגע ששמע את הסירנות, וכשהגיע ראה רק ניידת אחת, לא יותר. הוא גם לא הצליח למצוא נקודת תצפית טובה על מה שקורה, הרכב עמד בדיוק מול השער וכיסה כמעט צלע שלמה של גדר המתכת. ג'ון עקף אותה כדי להיטיב לראות ונתקף בחילה ברגע שעיניו קלטו את המחזה.
הוא כשל שמונה צעדים לאחור וכיסה את פיו בידו. אלוהים אדירים.
שני שוטרים היו שרועים על הקרקע, עיניהם פעורות וריקות והם מדממים מצווארם, חיוורים וחסרי כל רוח חיים. זה מה שההגיון הבריא אמר לו לפחות. מעליהם עמד נער, שג'ון השתדל מאוד לא להביט בו ישירות ורגליו ניטעו באספלט הרטוב מלחות הלילה. הוא נראה בערך בגילו, אולי מבוגר מעט. שיער בהיר הנוטה לכיוון הכתום בתספורת פטרייה ארוכה ולא מסודרת הסתיר את פניו, אך ג'ון יכול היה להישבע שראה ניצוץ כחול בוהק מתחתיו. בידו האחת הוא החזיק סכין, בשנייה היה חבל חרוך בקצהו, וקצה חיוך רחב מדי הסתמן סנטימטרים ספורים מאוזנו.
בפאניקה, שרק גברה בכל שניה שעברה, מבטו של ג'ון התרוצץ ועבר על כל המרחב סביבו בחיפוש אחר עוד מישהו. הוא לא היה בטוח אם הוא מקווה לראות עוד מישהו או שהמקום יהיה ריק מלבד שתי הגופות שכבר ראה.
האפשרות הראשונה. הוא בהחלט העדיף אותה, כשראה במרחק עוד נער, או ליתר דיוק כתם שחור שנראה כמו שיער. הדמות התבררה לו כנער רק כשאימץ את מבטו. הוא הסתתר מאחורי פח גדול וכחול ומהמרחק הרב ג'ון הצליח לקלוט רק את רעמת שיערו השחורה וזוהר ירקרק קלוש, אשר ניחש כי הגיע מעיניו. הכל זוהר בתאורה הזאת, הא? גיחך לעצמו במרירות ורצה להלקות את עצמו על הטיפשות.
צמרמורת פתאומית שטפה את גופו כשלפתע הרגיש מבט ננעץ בו. ג'ון הפסיק לבחון את הדמות מאחורי פח האשפה והחזיר את מבטו לפנים, קולט שעיני האדם המטורף מקובעות עליו. "מי אתה?" שאל האלמוני והטה מעט את ראשו במחווה שרק גרמה לו להיראות מוטרף יותר בעיני ג'ון.
קולו עורר בג'ון בחילה, צרוד ומחוספס של אדם שלא שתה כבר הרבה זמן, או דיבר. פיו גם הגה את ההברות באיטיות משונה, כאילו מזמן לא יצא לו לדבר בקול והוא שכח את השפה. ג'ון ליקק את הזיעה שהחלה לזלוג לשפתיו וקיווה שזה לא נורא כמו שזה נראה. "בדיוק רציתי לשאול אותך את אותה השאלה."
"לא, לא רצית. אתה הסתכלת על הפחדן ההוא מאחורי הפח." הסב האדם את מבטו והצביע על הנער המסתתר באגודלו. "קוראים לו טייסון," ציין ביובש. "השוטרים צרחו לו לברוח. הרבה פעמים." הבחור הנהן לעצמו. "אני ממליץ לך לעשות מה שהם אמרו. מסוכן כאן בשעות האלה."
"ולך?" ג'ון החליט להתעלם מדבריו, אך אוזניו ספגו אותם והם כן הצליחו לחלחל למוחו. הוא הסכים איתם בהחלט, אבל לא היה מסוגל להניע שריר אחד בגופו. כל עצביו צרחו 'סכנה', אבל הפחד המהול בכמיהה טהורה שיתק אותו. אולי הוא חולם. אולי זה מסוג המצבים האלה שהם לא שיתוק שינה, אבל גם לא חלום מלא. אולי זה מסוג המצבים שאתה מודע לעובדה שאתה חולם, אבל לא מסוגל לעשות דבר. אולי זה אומר שהוא יתעורר כשהוא ימות, כי זה מה שבדרך כלל קורה.
ג'ון לא רצה לבדוק את האפשרות.
"אה, אני לא בטוח שאני זוכר, מזמן לא חשבתי עליו. תוכל לקרוא לי וייס." הוא הציע לאחר הפוגה קצרה ואז הזדקף. "אה רגע, וייס זה השם שלי. נעים להכיר אותך, מי שלא תהיה, וייס מקריט לרציחתך." הוא נשמע מהורהר, ונראה שבכלל לא התמקד בו.
העובדה שבקושי זכר את שמו רק הלחיצה אותו יותר, איזה מין אדם שפוי לא זוכר את שמו? בכלל, איזה מין אדם שפוי יציג את עצמו ככה בפינך? הוא רצה לנוס על נפשו, אך רגליו עדין לא נעו.
"טוב לדעת…" מלמל לעצמו ופזל לרגע אל הפחים, בודק אם הנער עוד שם. לא. זה לא היה חלום. הוא ידע איך זה מרגיש לדבר בחלומות, וזה לא זה. וגם, הוא ממש שמע דברים והיה ריח שרוף באוויר. זה לא היה חלום.
אלוהים אדירים.
"טוב לדעת מה?" שאל האדם הקרוי וייס והטה את ראשו.
"כלום." ג'ון צייץ בתגובה ובחן אותו. הוא התחיל לחשוב שהטיית הראש הזאת נעשית לא במודע.
"מה ש'תגיד. מי אתה?"
"אני? אה, כן. ג'ונתן, ג'ונתן וון." הוא לא ידע למה ענה לו, המילים יצאו מפיו ללא שליטה.
"הו, נעים להכיר אותך, ג'ון."
"איך קראת לי?" שאל בבלבול.
"ג'ון. או שאתה מעדיף את שמך המלא?" הטון שלו הפך מנומס ברגע וחיוך תפס את מקומה של ההבעה המהורהרת משהו על פניו. יחסית למי שהרגע רצח את שני השוטרים ההם, לפחות ג'ון חשב שהוא רצח אותם, הוא נראה אלגנטי להפליא פתאום. ג'ון הרגיש את הבחילה גואה בו שוב. הבטן שלו לא ידעה איך לעכל את המצב.
"לא, זה… זה בסדר. אם כך, אתה וייס." ג'ון העביר יד בשיערו המגולח בניסיון לשמור על מידה מסוימת של קור רוח. הבחור לא סתם הלחיץ אותו. הוא הקריפ אותו לחלוטין. הקריפ אותו עד כדי כך שנבהל לרגע כשחש בזיפים המבצבצים מקרקפתו, לפני שנזכר שכך המצב אמור להיות.
"וייס מקריט לשירותך תמיד." הוא קד לו ברשמיות מוגזמת ושוב נראה כאילו מוחו עבר סיבוב של שלוש מאות שישים מעלות.
ג'ון רק עמד שם. לא יודע איך עליו להגיב.
"מעולם לא לימדו אותך נימוסים בסיסיים? כאשר מכירים חבר חדש קדים לכבודו." חבר. המילה לא נשמעה לו נכונה בהתחשב במצב בו נמצא.
"לא, מעולם לא לימדו אותי את זה," הרגיש צורך בלתי מוסבר להגיב. "אני לא חושב שזה עוד תקף להיום."
"טוב. אז עכשיו אתה יודע." חיוך ילדותי על על פניו.
"אני צריך לעשות את זה עכשיו?" שאל ג'ון בבלבול ולא הבין על מה הוא בכלל מדבר. הראש שלו נמלא ערפל, ובמקום שאמור להימצא המוח נדמה כאילו אין כלום.
"אני מניח שלא, כבר עברנו את שלב ההיכרות המקוצרת. עכשיו, בוא ונגיע לעיקר." וייס הרצין. "אתה מכיר אותו?" הוא שוב הצביע על הנער, טייסון, שעוד הסתתר מאחורי הפח.
"לא, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו," השיב במתינות והשתדל לא להביט בפניו או בטייסון. העיניים האלה. הזוהר הזה. ג'ון לא היה בטוח שזה רק עניין של תאורה.
"למה אתה כל כך לחוץ? אנחנו חברים עכשיו!" שאל וייס וקולו עלה בכמה טונים, כמעט צרם לאוזניו. הוא פרש את ידיו בחיוך, שבכל סיטואציה אחרת יכולה היה להיראות תמים, אבל בזו הנוכחית שיווה לו מראה מטריד אף יותר מקודם.
ג'ון לא סמך עליו. איך הוא יכל לדעת שהוא לחוץ? כלומר, הוא היה לחוץ, אבל זה היה שונה מלחץ רגיל. עצם הידיעה, שמשהו רע מאוד עומד לקרות, שריחפה מעליו, הרגיעה אותו משום מה. "אתה שד?" הוא אפילו לא הבין מאיפה צצה השאלה במוחו, ועוד יותר למה העלה אותה לאוויר. אולי אלה העיניים.
"שד? אני? למה שאהיה שד?" שאל וייס, נינוח להפליא, והתנדנד קדימה אחורה על כפות רגליו. "אני מתכוון, הן מאוד נחמדות והכל, אבל אני שונא אותן."
"איך יכולת לדעת שאני לחוץ?" ג'ון יכל להישבע שמשהו באוויר סביבם הוא זה הגורם לו לשאול את השאלות האלה. ומה הקטע עם הדבר השני שווייס אמר, שהשדות נחמדות. מאיפה לו?
"הרגל שלך רוטטת." וייס השפיל את מבטו לעבר רגלו ושיערו חזר לכסות את עיניו כליל.
ג'ון עשה כמוהו, ולהפתעתו גילה שהוא צודק. רגלו השמאלית באמת רטטה, במהירות כזאת שלא הרגיש בזה אפילו. הוא תלה בכתום השיער מבט שואל. פתאום הבחין בשמש מבצבצת מבין האפרוריות של הבוקר המוקדם. הם שם כבר כל כך הרבה זמן? לא הגיוני שאף אחד לא עבר באיזור במקרה וראה אותם.
"לא ענית על השאלה שלי, למה אתה לחוץ?" חזר וייס, הפעם לא נשמעה ידידותיות בקולו, הוא היה ריק.
"עד שלא שאלת את זה לא שמתי לב שאני לחוץ. אין לי מושג."
"אה, בסדר. האם תאפשר לי לענות על השאלה במקומך?" החיוך הזדוני התרחב.
"אם אתה רוצה." מה הולך כאן לכל הרוחות?
"אני חושב שזה בגלל שהמוח שלך עדיין לא שם לב לזה, אבל נפשך כן." תשובתו הייתה מעורפלת.
"לא שם לב למה?" שאל ג'ון, וחשש קטן הסתמן בקולו, בפעם הראשונה בשעה האחרונה ההרגשה הרעה שאפפה אותו התחילה לקבל צורה. קודם זו היתה בעתה מוחלטת. עכשיו זו היתה אימה טהורה.
"לזה שאתה עומד למות." במשפט הזה קולו של וייס כבר הפך חלול לגמרי.
ג'ון ראה את ניצוץ הסכין שניה לפני ששיספה לעברו והספיק להתחמק ברגע האחרון.
"פספסת!" צחק, וקטע את עצמו בהתנשפות מאומצת.
"טעות."
לולאת חבל הופיעה משום מקום ונזרקה לעברו, מתלפפת על רגלו ומפילה אותו לארץ. ג'ון השתנק בכאב כשגבו פגע באספלט ושלח יד בניסיון לשחרר את רגלו, אך החבל היה הדוק מדי. "מאיפה זה הגיע?" מלמל בהלם וחשק את שיניו כשהרגיש את הלפיתה מתהדקת.
"כשאדם מתרכז בדבר אחד, הוא לא שם לב לדבר השני מתקרב אליו. ואני טוב עם לאסו." מלמול מכאני מצידו של וייס הגיע לאוזניו. הוא ראה את ניצוץ האש רגע לאחר שכבר הוצתה. לולאת החבל הכרוכה סביב רגלו נדלקה והאש התקדמה אליו במהירות. "זה בגלל השמן. אתה יודע, יש המון שמן במנוע."
"מה אתה עושה? אתה מטורף לגמרי!" צרח ג'ון והמשיך בנסיונותיו להיחלץ מהלולאה בפאניקה הולכת וגוברת.
"אני יודע, נכון שזה מדהים?!" קרא וייס בהתרגשות והתהלך סביבו, נועץ בו מבטים כמו חיית טרף שזה עתה לכדה את טרפה. "אבל… נו, זה לא שאני רוצה לרצוח אותך." הוא הניף את הסכין באגביות ביד אחת ואת השניה הניח על מותנו. "זה פשוט שאם לא אעשה את זה, יתחיל בלאגן מאוד גדול." ואז הוא מלמל לעצמו עוד משהו, אבל ג'ון היה עסוק מדי בעובדה שהרגל שלו עומד להפוך לערימת פחם אם לא יעשה משהו.
הוא עצם את עיניו וניסה לא להקשיב למילותיו, הפחד מחלחל בו כמו רעל. כל סביבת רגלו התלהטה מהאש שכבר נמצאה סנטימטרים ספורים ממנה. ג'ון הרחיק את ידיו ברתיעה ברגע שהלהבה הקיפה את רגלו והידק את לסתו בניסיון לא לצרוח. נהמה גרונית יצאה ממנו במקום.
הסכין הגיעה מהר יותר משציפה, ברגע אחד כאב פילח את אמתו. ברגע השני היא כבר שתתה דם מהחתך העמוק שנוצר בה. הפעם לא יכול היה עוד לעצור את הצרחה מלצאת. "מעולם לא חשבתי שאש יכולה להיות יפה כל כך," קולו מלא ההשתאות של וייס חלחל לתודעתו. איכשהו, זה עורר אותו.
הוא צרח, צרח כמו שלא צרח מעודו. "טייסון! תעזור לי!" צעק בכאב, כמפלט אחרון.
"לא נראה לי שזה עומד לקרות." הבחור הזה… וייס, הוא נשמע כמעט משועמם.
כאב נוסף פילח את גופו, הפעם ברגלו. הלהבות עברו את השוק שלו, חורכות את רגלו במהירות מפחידה. ג'ון שלח יד בלי לחשוב ותלש את החבל מרגלו. ברגלו הבריאה ניסה לדחוף את עצמו אחורנית, כמה שיותר רחוק. הוא ניסה להתרומם, בידיעה שזה מועד לכישלון. מבטו הושפל לרגלו וקיבתו גאתה בבחילה כשקלט את מצבה. העור מתחילת השוק ועד תחילת כף הרגל היה שרוף, קרוע לגזרים, עד העצם. כל אזור כף הרגל היה אדום ונפוח ממחסור בחמצן ונראה כמו שטף דם אחד גדול. הוא רצה להקיא. הוא ככל הנראה באמת הקיא, אבל היה כל כך מעורפל שלא הרגיש אפילו את הכאב. או שלא נשארו לו עצבים ברגל לשלוח למוחו אותות כאב.
"אתה מהיר תגובה." קולו של וייס נשמע לו כל כך מרוחק, מלא התפעלות. "אבל אתה במרחק חמישה צעדים ממוות בטוח." ג'ון קרע את מבטו בקושי ממראה רגלו, רואה את וייס עומד מעליו, ממש מולו. אם הוא לא היה במצב כל כך רע, ג'ון היה מגחך מהעובדה שבמקומו הנוכחי, וייס הסתיר לו את השמש ומנע ממנו להסתנוור לחלוטין.
אבל הוא כן היה במצב רע. רע מאוד.
הוא רצה להסתובב, לבדוק איפה טייסון, אם הוא בכלל עוד שם, להתחנן לעזרה. אך הוא ידע שברגע שיסב מווייס את מבטו, הוא בוחר במסלול הקצר אל גן עדן. לעזאזל, הוא היה צריך לברוח בשניה שעבר את הפינה. אם לא השיתוק שתפס אותו באותו רגע, הוא לא היה נכנס למצב המחורבן הזה. "טייסון!" קרא נואשות. הוא היה התקווה האחרונה שלו, ועד כמה שג'ון שנא לקבל עזרה, ממש תיעב את כל העניין, הוא עמד למות.
תנועה מאחורי האדם המטורף, שלא זז ממקומו מעליו, הפתיעה אותו, אך הוא לא הראה שום תגובה. הוא לא רצה להסגיר את טייסון שאולי, רק אולי, בא לעזרתו. "אתה חסר תשומת לב." וייס הניד בראשו ושלח יד לכיס מכנסיו.
עוד הבזק, ניצוץ רגעי, הגיע לעיניו. הפעם הצליח להתחמק מלהב הסכין שכוון לצווארו. היה לו חם, קלט. האוויר מאחוריו היה לוהט. ג'ון ניסה להיזכר מה יש מאחוריו שיכול להיות חם כל כךף, ואז נזכר בניידת ובשני השוטרים המתים.
הניידת בוערת. למרות החום עברה בג'ון צמרמורת. מה קרה כאן הרגע? שאל את עצמו. מתי לעזאזל וייס הספיק להצית אותה? בהבנה של רגע הוא קלט שאותו בחור יצא משדה הראייה שלו.
רטינה נשמעה משמאלו, אבל הוא לא העז להסב מבט מהכביש הריק ישר מולו. רעמת שיער שחורה חלפה מימינו וג'ון הבין. המכונית, טייסון הדליק אותה. הוא לא ניסה לחשוב על מאיפה הייתה לו אש, זו לא הייתה דאגתו העיקרית או בכלל. הוא יותר הופתע ששכח לחלוטין מקיומה של הניידת במקום. דקירה חדה עלתה מכף רגלו ועד ראשו, מזכירה לו שהוא עתיד למות אם לא יעשה משהו, ומהר. משהו שכולל בית חולים וניתוח, עירוי דם והרבה מאוד תפרים. ואם אפשר גם טכנולוגיה חדישה של חידוש רקמות, אם יש דבר כזה.
קול חלונות מתנפצים קטע את מחשבותיו, אבל לא את הכאב. ג'ון הסב את מבטו למקום הנפץ, רק כדי לקבל מטח שברי זכוכית בפרצוף. הם חדרו לעיניו, לשפתיים, לאפו. הם היו בכל מקום, וזה כאב יותר מהרגל והיד הפצועות יחד. אבל הוא לא הספיק לחשוב על זה לפני שהרגיש את עצמו נגרר על הקרקע. הוא התחיל להיאבק בידיעה שזה וייס, שבטח עומד לנצל את ההזדמנות ולכרות לו את הראש או משהו דומה, אבל הפסיק מיד כי לא יכל פיזית להניע אף שריר בגופו. הכל כל כך כאב. "תפסיק." קול שקט הפציר בו ולאחר כמה רגעים קלט שזה טייסון, אז הוא הרפה כל שריר בגופו ונתן לו לקחת אותו מהגיהנום שנכנס לתוכו.
***
במשך כמה דקות הוא הרגיש את עצמו נגרר על הקרקע, חסר יכולת לקום, לראות ולהזיז את ידו השמאלית. ג'ון התפלל שההכרה תנטוש אותו, אבל זה לא קרה. הגוף שלו כאילו רצה לגרום לו לסבול כמה שיותר, לא הסכים להיכנע לכאב ולאיבוד הדם.
לבסוף הוא הרגיש את עצמו עוצר ומושען על דבר קשה, קיר. נוזל חם וסמיך זלג על פניו. הדם שלו. ירד לו דם מהעיניים. לא רק מהעיניים. ירד לו דם מכל מקום בערך. הוא לא היה מופתע אם יגלה שגם החזה שלו נפגע בנקודה מסוימת, אבל קיווה שלא.
"חייבים לטפל בזה." הוא שמע קול מדבר מולו, אך לא הצליח לראות את טייסון. מסך אדום כהה כיסה את שדה הראייה שלו.
הוא הנהן, לא מסוגל לדבר.
"אני טייסון, דרך אגב. אבל אני מניח שכבר הבנת את זה." נימתו הייתה ידידותית. כמו של וייס, לפני שניסה לרצוח אותו. "סליחה על החלון, דרך אגב, זו הייתה הדרך היחידה להבריח אותו.
ג'ון הנהן שוב, מתפלל שיפסיק לדבר ויתקשר לאמבולנס.
"אתה ג'ון, נכון?" שאל, וג'ון שוב הנהן, מתחיל לאבד את סבלנותו. הילד הזה לא קולט באיזה מצב הוא נמצא? "איפה הפלאפון שלך? אין לי אחד משלי."
ג'ון הודה לאל בליבו שהוא סוף סוף דיבר לעניין, ואז קילל את העולם על העובדה שהגרון שלו הרגיש כאילו נשרף. "ש – מאל." ניסה בכל זאת, בתקווה שטייסון יבין למה הוא מתכוון.
"הכיס השמאלי?" עוד הנהון, הפעם אחד מלא הקלה. רגע לאחר מכן ג'ון הרגיש את ידו של טייסון מפשפשת בכיסו ושולפת ממנו את הנייד. "יש לך סיסמא." הוא נאנח. ג'ון הרים את ידו הבריאה לעברו, מסמן שיתן לו את המכשיר. כשהרגיש את המגע המתכתי על עורו חיפש את המקום המתאים והידק עליו את אגודלו. צליל הנקישה הקל הודיע שהנעילה השתחררה.
"בפעם הראשונה בחיי אני מודה לטכנולוגיה." הוא שמע את טייסון ממלמל וגיחך לעצמו. גם הוא הודה על כך באותו רגע, אך שניה לאחר מכן שכח מהכל כשגל כאב חלף בזרועו הפצועה. הוא לא רצה לדעת איך היא נראית. כף הרגל שלו פעמה בכאב בקצב אחיד עם ליבו, ואת האיזור השרוף הוא לא הרגיש כלל. ג'ון השתנק למחשבה שהפגיעה קשה עד כדי כך, שלא יוכל להשתמש עוד ברגל. שוב הגיע למחשבה שהוא עם חצי רגל בקבר, ולא הבין למה לוקח לטייסון כל כך הרבה זמן להתקשר למוקד.
"למה החייגן שלך לא עובד?" רטן טייסון לידו. "אתה עוד תמות בקצב הזה." פלט והשתתק מיד כשהבין מה אמר. "מצטער…"
שתיקה צורמת שררה ביניהם בזמן שטייסון חזר וניסה לתפוס את מוקד החירום. "הלו? כן כן." ג'ון הזדקף מיד כששמע את קולו המופתע של טייסון. "אני ליד מישהו, נער, שנפצע קשה ביד, ברגל ובפנים." הוא חיכה רגע. "כן, מאוד דחוף… בסמטת רוז, עד הסוף… לא, אנחנו לא יכולים לזוז מכאן." טייסון שוב השתתק, נושף במורת רוח. "כמה שיותר מהר, הוא לא נראה טוב בכלל… תודה." ג'ון ניחש שניתק וחיכה לשמוע מה היה.
רחש גרירה נשמע מולו ולאחר מכן חבטה קלה. טייסון התיישב. "הם יגיעו עוד כמה דקות, אני מקווה. האישה ההיא נשמעה מאוד חסרת סבלנות."
***
רק מציינת שמעכשיו ההעלאות יהיו אפילו פחות סדירות, כי אני מתחילה שנת שירות ועומד להיות לי כלום זמן מלבד היציאות. בכל מקרה, מקווה שאהבתם ^^
הערות, הארות וכל סוגי התגובות יתקבלו בברכה~
תגובות (1)
סיפור מדהים