מבוך האשליות (?)- ההקדמה

זו לא ארץ.
זו לא מדינה.
זו גם לא ממלכה.
זה מקום ללא תיאור ממשי אמיתי. הוא מוקף בחומת שיחים קוצניים וגבוהים, הוא בנוי כמבוך, כל שביל מוביל לדרך אחרת, ואין אפשרות לחזור לאחור. מפלצות אכזריות וענקים קצרי ראי מאיימים על השורדים, אבל אין בכוונתם לפגוע, הם לא יודעים, כמו כולם, הם שורדים.
ציידים, גנבים, אבירים, לוחמים, גיבורים ומלכה שחורה אחת.
והיא לבושה בשמלות מטופחות ותפוחות, שיערה בהיר עד כדי שאור השמש נשקף ממנו, עיניה תכולות כמו שמיים ביום אביבי טבעי, ושחור הוא הצבע האהוב עליה ביותר, כמו נשמתה. החיוך המתרחב על פניה גורם לרעד מצמרר אצל מי שרואה אותו. קול עקביה הנוקשים הבאים זה אחר זה במהירות הם הסימן היחיד שמקדים את בואה. זרועותיה מוגנות על ידי כפפות משי שחורות, ועורפה מתחמם מתחת לצעיף פרוותו של החתול השקרן. עגילי אנדרדיט שחורים מושכים את תנוכי אוזניה כלפי מטה עם כובדם. כתר כסף מושחר עטור פנינים קשור ומורכב לראשה הלבן ומעניק לה את תחושת העילאות ששוטפת אותה בכל בוקר מחדש ומצודדת לה כשהירח עולה בשנית ובחמישית.
גופה הלבן והשופע מחזיק את נשמתה מלהטיל את האפלה על פני השמש הצהובה-אדמונית. ליבה שחור כפחם. נתיניה צבעוניים אחד-אחד.
היא המלכה. הייתה, היא, ותהיה, לעד.