לכל אדם יש תחליף

היה היה חקלאי זקן שגידל תרנגולות, אך מדי לילה היו תנים מתגנבים ללולו ומנסים לטרוף כמה מתרנגולותיו. בלית ברירה נאלץ החקלאי לשבת ולשמור על הלול, אך תמיד בשעות הקטנות של הלילה היה מתעייף ונרדם והתנים היו פורצים פנימה ואף לפעמים מצליחים לחטוף תרנגולת או שתיים לפני שהיה החקלאי מספיק להתעורר ולגרש אותם. אובד עצות, פנה החקלאי לשכנו, שגם כן ניהל הוא משק, בשאלה כיצד להתמודד עם התנים התוקפים את לולו מדי לילה, והשכן הציע לו לקחת ממנו את אחד מגורי הכלבים שהמליטה כלבתו לאחרונה. “אמנם הגור צעיר וקטן, אז אינו יכול לעצור את התנים מלפרוץ ללולך בעצמו”, אמר לזקן, “אך מלאכת השמירה טמועה בו ויכול הוא להזהירך ולהעירך אם יתקרבו התנים אל הלול ואז תוכל אתה לקום משנתך ולגרשם לפני שיגרמו לך כל נזק”. שמח החקלאי על הפתרון ולקח עמו את גור הכלבים בחזרה למשקו, ובילה את שארית היום בבניית מלונה לכלבלב. משסיים את מלאכתו, הציב החקלאי את המלונה בחזיתו של הלול וקשר את הגור בחבל אליה, הושיב את הכלבלב מולו והסביר: “מעתה תפקידך הוא לשמור שלא יתקרב כל יצור אל הלול, לא תן ולא שבלול! באם הנך מזהה גורם עוין, נבח והקם מהומה ואני אגיע לגרש את הפוחז וכך, יחדיו, נמנע מהתנים לטרוף את תרנגולותי!”. הכלבלב, שמלאכת השמירה אכן הייתה טמועה בו, כשכש בזנבו לאות הסכמה, ליקק את פניו של החקלאי לשם חתימת הסכם העבודה ומיד נדרך והחל במלאכת השמירה.
עוד באותו הלילה, באו התנים כדי לנסות ולפרוץ אל הלול, אך מרוב שהיו בטוחים בעצמם לא שמרו הם על השקט והכלבלב שמע אותם מתקרבים מרחוק ומיהר לנבוח ולהקים מהומה. שמע זאת החקלאי, קם ממיטתו ויצא אל החוץ עם רובה הציד שלו וכך קידם הוא את פניהם של התנים המופתעים, מכשהגיעו אל מול פתחו של הלול. בלי להסס, ירה החקלאי יריה אחת באוויר ומיד נסו כל התנים על נפשם ורק האוויר המסכן, שלא פשע כלל, הוא שחטף את הכדור. אף על פי כן, שמחו החקלאי וכלבלבו על שסיכלו את מזימתם של התנים, ועוד באותו הלילה תגמל החקלאי את הכלבלב על עירנותו בעצם גדולה ועסיסית.
עברו כמה לילות והתנים, שהרעב כבר הציק להם מאד, החליטו שיסתכנו וינסו לפרוץ אל הלול למרות הכל, אך הפעם יזהרו שלא להקים מהומה כדי שהכלבלב לא ישמע אותם מתקרבים וכך יוכלו להספיק ולחטוף תרנגולת או שתיים לפני שיוכל להזהיר את החקלאי. ואכן, הפעם התגנבו התנים אל הלול בשקט רב. אך הכלבלב שהיה דרוך, ראה אותם מתקרבים מרחוק, עת שצלליותיהם הופיעו על קו הרקיע, לאורו של הירח המלא שזרח באותו הלילה. מיד הקים הכלבלב קול מהומה והעיר את החקלאי משנתו והוא, עוד לפני שהגיעו התנים לפתחו של הלול, כבר עמד מולם עם רובהו, ירה באוויר וכך סילק אותם משטחו בלי שנגרם לו כל נזק ורק האוויר המסכן, שלא פשע כלל, הוא שחטף את הכדור. אף על פי כן, שמחו החקלאי וכלבלבו על שסיכלו את מזימתם של התנים וגם באותו הלילה תגמל החקלאי את הכלבלב על עירנותו בעצם גדולה ועסיסית.
עברו כמה שבועות והתנים כברו ממש גוועו ברעב. והנה, הגיע לילה בו ירד ערפל כבד על העמק בו שכנה החווה, בה שכנו אותן תרנגולות שמנות ועסיסיות. אז חשבו התנים, שהפעם יוכלו לפרוץ אל הלול ולחטוף תרנגולת או שתיים, כי יזהרו שלא להקים מהומה והערפל יסתיר אותם מפני הכלבלב. ואכן, הפעם התגנבו התנים אל הלול בשקט רב והערפל אכן עזר להם להתקרב אל הלול מבלי שיראו. אך הכלבלב שהיה דרוך ובעל חוש ריח מפותח במיוחד, הריח אותם מתקרבים עוד מרחוק, ומיד הקים קול מהומה והעיר את החקלאי משנתו. שוב, עוד לפני שהגיעו התנים לפתחו של הלול כבר עמד מולם החקלאי עם רובהו, ירה באוויר וכך סילק אותם משטחו בלי שנגרם לו כל נזק ורק האוויר, הוא שחטף את הכדור. אז שמחו החקלאי וכלבלבו על שסיכלו את מזימתם של התנים וגם באותו הלילה תגמל החקלאי את הכלבלב על עירנותו בעצם גדולה ועסיסית.
כך עברו הלילות והתנים, שהבינו שלא יוכלו עוד לטרוף את תרנגולותיו של החקלאי הזקן, התייאשו ונדדו להם למחוזות אחרים, בהם יוכלו למצוא להם מזון. והלילות היו לשבועות ולאחר מכן לחודשים והשקט שב לשרור על חוותו של החקלאי הזקן.
אולם, בליל חורף גשום אחד, נדד תן רעב ובודד אל אזור החווה. מרוב שהיה התן רעב, חשב בלבו שאולי יוכל להתגנב אל תוך הלול ולחטוף ממנו תרנגולת או שתיים. משהתקרב וראה התן את מלונת הכלב, קפא על מקומו, כי חשב שלול זה מוגן ומיד ישמע את נביחות הכלב ויאלץ לברוח משם בדהרה. אך עברו להן דקותיים ולא שמע התן מאומה מכיוון המלונה, אז החל להתקרב עוד אל הלול, בשקט רב ובהליכה שפופה, כדי שלא יראה ואכן, הצליח הוא להגיע עד לפתחו של הלול מבלי להעיר קול אזעקה. מיד, זינק התן אל תוך הלול, תפס שתי תרנגולות בצוואריהן, בין שיניו ויצא משם בדהרה לקול המהומה שהקימו שאר התרנגולות. החקלאי, שהתעורר מהרעש, יצא אל החוץ והופתע לראות שהלול נפרץ וכי תרנגולותיו נטרפו וכל זאת, משום שכלבו לא ביצע את עבודתו. למעשה, פיתח הכלב בטחון ביכולתו לשמור על השקט, בחודשים שלאחר הסתלקותם של התנים מהאזור, ואף השתעמם הוא מעבודתו עד כדי כך (כעת משחזר השקט לחווה), שהעדיף לישון במלונתו החמימה על פני השמירה בחוץ, בקור ובגשם. זאת ועוד, מדי כמה לילות היה הכלב מקים קול מהומה ונובח, כדי להעיר את החקלאי לשם שיחשוב שבנביחותיו מנע הכלב מתנים לפרוץ ללולו, ואז יתן לו החקלאי תגמול כזה או אחר. אך באותו הלילה רתח החקלאי מזעם על הכלב, תפס אותו בקולרו ואמר לכלבו: “חשבת שתוכל להתבטל במקום לעשות את עבודתך, כי אין מי שיוכל לעשות אותה במקומך? אז דע לך שלכל אחד יש תחליף!”. אמר, וזרק את הכלב אל מחוץ לחווה וגירש אותו משטחו, לצמיתות. למחרת יצא החקלאי ואסף לו גור כלבים אחר שיתפוס את מקומו של הכלב שכשל במילוי תפקידו.
ראה את כל זאת האלוהים ורתח מזעם על התנהגותו של החקלאי כלפי כלבו, שאך מעד וטעה הוא פעם אחת בלבד ואמר לחקלאי וכל בני מינו: “חשבתם שתוכלו להתנהג כך כי הנכם נעלים מכל היצורים האחרים בעולמי וכי אין יצור אחר שיכול למלא את תפקידכם בעולם? אז דעו לכם שלכל אחד יש תחליף!”. אמר, והחליף את היצורים הללו בבני האדם ובני האדם החליפו את האלוהים באלוהים אחר.
סוף טוב, הכל טוב.