לידתו של שיר ישן

שעת שחר קרירה ורעננה
היום המתקרב זורק סגול בחוטי עננים הצפים באור הסמיך מעל צללי ההרים במרחק
הוא מזמן ער.גילגל את מצעיו הדלים והתישב על תרמילו, אל מול רמצי המדורה החמים עדיין ,מקטרת בידו להמתין להנץ החמה
יום חדש עומד להיפתח
למרגלות הגבעה במרחק קצר ממקום מושבו מתגלגלים רחובותיה הישנים של עיירה קטנה,
שמה נשכח ממנו.
לאורך נדודיו עבר בעיירות כה רבות כמו זו שלפניו אשר חלקן השאירו רושם כלשהו במוחו וחלקן,לא.
אך זאת שלפניו כעת זאת לא ידע, לא יותירו את ליבו כשהיה כשיוסיף ויישא רגליו הרחק ממנה
קדימה.
תמיד קדימה. התנועה היא דרכו והדרך חברתו היחידה. בת לוויתו הנצחית אשר בה חבוקים מלאך ושד בגיפוף כה צמוד שכבר אין להבדיל ביניהם. ריקוד אינסופי.
תמיד היה מעדיף את חברתו שלו. בבדידותו יכל לחוש בצלילות ברוח. יכל להיות נקי מהתניות חברתיות וגינונים כפויים שאבד עליהם הקלח. אין כבר כל פחד בליבו. נדירה היא גם האהבה,מאז שהיא אינה עימו עוד.
פיטם בדממה את מקטרתו העשויה עץ ואבן שבידו בטבק הריחני והנעים שקיבל מנער צעיר בתמורה לתליון הנחושת הזול בעל העיטורים העתיקים למראה .
התיליון היה כל שנותר לו ממנה.
היא אשר ניערה ברוך את נימי היותו העדינים ביותר ובאהבתה פרטה על מיתרי ליבו.
היא הייתה האחת ,זו שלמענה היה מוכן לזנוח את חיי הדרך,לתלות את תרמילו ולשבת.היא אשר מציאתה הייתה הסיבה שיצא לנדודיו. איתה. עד בוא יומו האחרון. כל עוד תהיה לצידו,חשב אז,לא אזדקק עוד לנדוד.
אהיה מסופק באהבי אותה ולא יהיה בי ספק,ורוחי תנוח….סוף סוף. האכזבה המרה לא אחרה לבוא, והיא נלקחה ממנו. וכך הוא נע שנים כה רבות בתנועה בלתי פוסקת. בבלבול ותהייה. שאלות כה רבות רגשו בו כרחש גלי הים השחורים בליל סער.בודד.
במסעותיו הרבים בארצות הלילה למד את רזי הקסם שבמילה ויכולתה לרפא ולהעניק תקווה.נוכחותו הייתה כה עזה שבאשר הסיר את גלימתו ועלה על במה כל תשומת הלב הוסבה אליו.אך הוא ליבו לא נח.לעולם.
הלילה,מסיבה תהיה בעיירה. זאת למד כשהגיע בצהרי יום האתמול אל הכיכר המרכזית הרוחשת פעילות,אנשים רבים עסוקים בהכנות.מקימים במה ומקשטים את סביבת
העיר לחגיגה. חתונה.בת השומר המלכותי של האציל המקומי נישאת הלילה לבחיר ליבה.בחור אלמוני אך בעל לב טוב שאהב אותה .והיא השיבה לו אהבה.
מוזמנים מכל רחבי הממלכה הגיעו לשמוח בשמחתם.
בכיכר היה קהל המורכב מבעלי חוות לגידול שאור וירק בעיקר,אנשים השמחים בעמלם הקשה ובחייהם הפשוטים. אנשים הנולדו בעמק ושם גם ימותו בלי להכיר את העולם רחב הידיים המשתרע מעבר לאותם ההרים שכה אהבו.
משהו בתוכו קיווה עוד למצוא סוג כזה של שלווה והשלמה אך ידע שחייו הם חייו ואותם בחר.
בנוסף נראו גם מעט סוחרים קולניים ,חיילים מבודרים קלות מן ההמולה ואנשי רוח המתעסקים בענייניהם הלא ארציים
ונראים כמעט תלושים,בלתי שייכים להמון בהלכם בצעד איטי שאינו ממהר או מטריד עצמו בחומר ספוג התאווה של העולם הזה ,לפחות על פניו כך נראים הדברים.
בהלכו אל מחוץ לגבולות העיר ,נדדו מחשבותיו אליה בשנית. החרטה תקפה אותו כשחשב על התליון שלה, שיהיה מונח שם לכל המרבה במחיר.סמל אהבתם כך חשב איננו עוד שלהם אך ידע שזיכרון אהבתם עוד מהדהד במרחבי
החלל נטול הזמן ויוסיף להדהד עוד לנצח נצחים ואינו תלוי בדבר מן החוץ זאת ידע,אך עדיין חש טעם חמוץ קל שהעיב על יופי היער על מימיו הצלולים שעל גדותיהם ישב ועישן בדממה.עיניו עצומות למחצה.
הוסיף וצייר בעיני רוחו את שיערה הבהיר מוטה לאחור, את פניה היפים,עורה החיוור ,מביטה לעברו.בעיניה הכחולות הצלולות אוקיינוס צפון עיניים הצופות עמוק הישר,לתוך נבכי נפשו הסתורה ורואה בתוכם את הניצוץ ,
ניצןץ שהוא כבר מזמן לא העז לראות .היא הזכירה לו שהוא עוד קיים ,שיופיו עז והוא כאן ועכשיו ברגע זה ממש.
כשפתח את עיניו נוכח השחר העולה מיהר לקפל חפציו במיומנות ,רכס את מעילו כנגד צינת הבוקר העולה מן המים ,שני דילוגים קלים וחצה את הפלך שהוסיף קולו כעין פעמוני כסף קלילים המבשרים לכל המאזין
כי האל בכל היא… וכולו אהבה.
הבוקר העולה מילא אותו רעננות אופיינית לבוקר ראשית האביב.שכל סביב שינוי וצמיחה.
המים רותחים בקומקום הקטן המספיק לאחד,בפיו שיר לכת בניגון מיוחד.ניגון שאין עוד איש זוכר מלבדו ניגון שיש בכוחו לרפא את מכאובי הנפש ולעורר את הלב הישן הצנוף בשינה לחיים חדשים.
מתאים הדבר,אמר בליבו שהיום יקום לתחייה הניגון,שהמתין לזמנו לשוב ,בסבלנות ושלווה חיכה בארצות השיר .חיכה לראשית האביב בעולם הארץ. לאביב התודעה האנושית. לו חיכה.ועתה הגיעה העת.
חורף קשה עבר על יושבי כדור קטנטן זה מחימר ומים שבפינה נידחת של היקום.מאות שנים של קור וסבל,מלחמה ויגון.יובלות שבהן האור נבלע והתעמעם עד כמעט לכדי אי-קיום. שנים כה רבות של חשיכה שבני האדם הפסיקו להאמין שהוא קיים.
היום ,ידע השיר,היום הזה שחרו של יום חדש. והאופק כבר מתחיל לשנות צבעו והלילה מפנה את מקומו. ברכות ועדינות ליום חדש. כי זוהי דרכו של העולם.יום ולילה במחול אינסופי אוחזים זה בזנבו של זה והאחר בראש השני
וחגים ללא הרף במעגלים הולכים וצרים .נפתחים ושבים של אושר ושחור, בכיה ומזור.
היום הזה יביא עידן חדש בחיתוליו אל עולם ארץ.זה הוא היום.

משפתיו יצא הניגון כמו מעצמו .מילא את כולו עד שהפך הוא להיות כלי שרת לניגון והניח לו לגאות דרך פיו הפתוח למלא את הגיא לחדור דרך כל חלון בעיירה, הציף כל חצר מילא כל חדר, הידהד בסמטאות העיר הצרות ונשטף אל הכיכר .
נשים חדלו מעיסוקיהן, טרדות היום המתהלך עליהן לעת השחר נמסו אל תוכו. הזמר הרב פקח עיני ילדים הבריש השינה מעפעפיהם הקטנים והעלה חיוך על שפתותיהם. בריצה פרצו אל הרחובות והשדות שרים יחד איתו כמו שכבר הכירו את תויו ורק חיכו לו שיבוא
הנה הוא בא!צעקו בפה אחד.כי תמיד הילדים יודעים.
גברים הניחו את מחרשותיהם והיטו אוזנם. לבם הקשה נמס ולרגע אחד דמעה בודדת התגלגלה על לחיים מחוספסות. דבר לא יהיה עוד כשהיה ידע אז כל איש . השינוי בא, חשה כל אישה.זה הזמן.
מות העבר צויין באותו יום על ידי כל וכל. בזמר ושיר במחול ורינה חגגו את בוא רגע יום בא. וראו את האופק הופך לוורוד. ראו את שיבת האור.
באוויר התעופפו אלפי זוגות כנפיים שחורות של ספקות ופחדים שהיו נעולים כבר שנים שם בפנים.כה רבים הם היו הפחדים שלרגע קל הסתירו את אור החמה ועלו ונסקו אל על לכדי ענן שחור וכבד שעמד תלוי מעל העמק עד שנישא ברוח הקלה הרחק משם אל ההרים ושבו אל ממלכת הליל היא ביתם, המתרחקת לאיטה באופק.
והשיר הוסיף והתפשט לכל עבר נישא על כנפי רוח רעננה ופי כל ההולכים בדרך ויושבים בבתים. והיום המשיך ככל יום אחר…אבל משהו השתנה משהו התעורר בלבבות בני האדם החיים דבר אשר לא יעל ורק יוסיף ויתחזק.
והגיעה העת והערב על כוכביו וקליפת הלבנה הדקה של ראש חודש החלו צצים בשמיים הצבועים באש ובמים. החלו להיאסף החוגגים בכיכר העיר והחגיגה תפסה תאוצה במהרה.החתן והכלה עיניהם זורחות וכל מי שבקרבת מוצף באורם. כי יום חג הוא.
שתי נשמות שמכבר הימים נעות זו לעבר זו בכמיהה תהומית נפגשו לבסוף. והיום הוא יומם. וכשעמדו אל מול הקהל הגדול להכריז אהבתם אל מול האלוהים,ניטעה ידיעה בלב כל הצופים שזהו זיווג מקודש.
חתונה שמימית שתוכננה מיום בריאה וכל שהיה וכל שיהיה אך ורק למענם .
נשים רקדו אל מול מול האש וגברים ניגנו ניגון נושן שחזר לחיים.
ובשיא החגיגה ברגע שהתמזגו שמיים וארץ ונישקו דפנות העולם זו לזו בקול יניקה חרישית. אז עלה האיש אל הבמה.

שקט נעים השתרר בקהל כל העיניים נסובו לעברו. היין חדל לזרום והניגון דמם. באין הקול ,נפקחה עין הכל,וצפתה במתרחש בשקיקה.
אהובים יקרים,פתח האיש. התאספנו כאן היום לחגוג את החיים!
רחש קל עבר בקהל העומד ללא ניע עיניים מבריקות נצצו באור מנורות השמן וידיי אוהבים נאחזו בחיבה.
בואו ניזכר במה ששכחנו. ונותיר מאחור את חשכת הלילה הארוך.
כי יום חדש מפציע ואנו ברי מזל מעבר לכל שיעור.
כי שלום נוקש על דלתותינו,הבה נשכיל לפתוח לו מלוא הדלת ולקבלו כבן בית. כי לו חיכינו.
לא עוד נישא זעף ודרכי מלחמה לא נוסיף עוד לצעוד. הבה לנו להסיר את המדים ולהניח הנשק.ומי ייתן וסוסי הקרב ירעו בשדותיכם בשלווה לכל הימים. מי ייתן ונזכור את קדושת החיים ונלמד את ילדינו לשמור על טוהר ההיות
מעתה ועד עולם יחבק איש את רעהו ויחד נגלה עולמות. נחווה ניצור ונלמד .זהו שיר חדש!
שירו!שירו יחד
כפה אחד כלב אחד פתחו כולם בשיר שיר ישן שיר שלם שנסתר ושב. והננו.
באותו לילה חגיגות האהבה פתחו שערי שמיים והעולם כולו נרעד.
ויצא האיש משערי העיר צעד חרש והוסיף…
קדימה. תמיד קדימה.
ובאותו רגע גמלה החלטה בליבו. אליה אלך. הביתה.זמננו בא.