כשהנסיך הקטן פגש את חתול צ’שייר

הנסיך הקטן ניגש אל החתול שישב על ראש העץ.

"בבקשה," אמר, "צייר לי כבשה."

החתול חייך חיוך רחב שחשף שורת שיניים לבנות, דבר שהרתיע מעט את הנסיך הקטן, משום שחתולים לא מסוגלים לחייך. זה ידוע לכל. "ולשם מה לך כבשה?" שאל החתול.

"בבקשה," חזר הנסיך וביקש, "צייר לי כבשה."

החתול התפתל לאטו, צחקק ונעלם. לרגע אחד לא הבין הנסיך לאן הוא נעלם, וברגע השני השני הופיע החתול מולו. "האם הגעת לכאן לשם כבשה בלבד, ילד?"

הנסיך הקטן חשב מעט, ואז אמר, "למען האמת, אני רוצה לחזור אל השושנה שלי. אם לא תצייר לי כבשה, אולי לפחות תוכל להגיד לי לאיזה כיוון עליי לפנות."

"ובכן," החתול משך בכתפיו וסובב את ראשו על צירו במהירות, "זה תלוי."

"במה?"

"בלאן תרצה להגיע."

"הלא כבר אמרתי לך," אמר הנסיך, "ברצוני להגיע אל השושנה שלי."

"ובכן, אפשר ללכת בדרך הזאת." הוא אמר והצביע עם כפתו הימנית לצד שמאל, ועם השמאלית לצד ימן.

"אתה מצביע על שני כיוונים בבת אחת." העיר הנסיך.

החתול צחקק ואמר, "ובשניהם תצטרך ללכת כדי להגיע אל השושנה."

"וכיצד אוכל ללכת בשתי דרכים בו זמנית?"

החתול הסתובב באוויר בריחוף קליל. "בחר בדרך אחת."

הנסיך הקטן הטה את ראשו, "אם כך לא הועלת לי בכלל."

"וכך גם אתה." חייך החתול בשובבות. "כך שאנחנו שווים." הוא התפתל שוב, נעלם, והופיע שוב על ראש העץ.

הנסיך הקטן היה אובד עצות. הוא לא ידע לאיזה כיוון עליו לפנות, והשיחה המשונה עם החתול בלבלה אותו. "אתה יודע," אמר הנסיך הקטן, "פגשתי לא מזמן שועל אחד. אינך דומה לו כלל וכלל."

"אני אכן שונה ממנו," אמר החתול, "אבל זה בעצם אומר שיש בינו לביני משהו במשותף. שנינו שונים זה מזה." הוא התהפך ושכב על גבו.

הנסיך הקטן שתק קצת, בחן שוב את החתול ואז אמר, "אתה חיה משונה."

"אתה בארץ הפלאות, ילד," הסביר החתול, "כמעט כל אחד משונה כאן. גם אתה משונה."

הנסיך הקטן נעלב. "אני לא משונה." אמר.

"אה, אבל האם זה דבר רע?" שאל החתול. "או שמא רק המשונים הם הרגילים, ובעצם הרגילים הם אלו המשונים?"

"ייתכן," אמר הנסיך הקטן, "אבל איזו תועלת אתה מביא בכך שאתה משונה? בכך שאתה יושב על העץ?

החתול נעלם, הופיע שוב בנקודה אחרת על העץ וחייך חיוך אפילו רחב יותר. "ואיזו תועלת אתה מביא בכך שאתה רגיל?"

הנסיך הקטן שוב התבלבל. "מדוע אתה עונה על כל שאלה בשאלה נוספת?"

"מדוע לא?" צחק החתול כנגדו.

"אתה אינך מביא כל תועלת בישיבה כאן על העץ. אתה מבזבז את חייך בציפייה לעוברי אורח שתוכל להשתעשע עמם. איזו משמעות יש לחייך?"

"וכי למה שתהיה משמעות לחיי?" שאל החתול. "אני שולט בחיי, ואני מנהל אותם- שה מה שחושב. לא חייבת להיות גם משמעות."

"לחיים שלי יש משמעות בגלל שושנה אחת שאני אוהב," אמר הנסיך, "ואני אומר לך שדווקא כן חייבת להיות משמעות."

"אוהב?" השתומם החתול. "אין דבר כה 'אוהב'. יש רק מה שנכון, מה שלא נכון, את ההפך מכך, ימינה ושמאלה, שם וכאן, הלאה ואחורה, פיצולים, דרכים, שבילים, החלטות- אין מקום לרגשות בתוך כל הדרכים האלה."

"ובאיזו דרך עליי לבחור כדי להגיע אל השושנה שלי?" ניסה שוב הנסיך.

"או באחת מהן," ענה החתול, "או בכולן, או בכלום." הוא זז, התפתל והופיע שוב על יד הנסיך.

"אתה תמיד מדבר בחידות." אמר הנסיך הקטן. "איך מועיל לי בכלל." הנסיך פנה ללכת, אבל החתול נעלם והופיע מולו, מנסה לעצור בעדו-

"לא, אל תלך." חייך. "בוא נשב ונשוחח."

"אני לא יכול," הסביר הנסיך. "אני חייב לחזור אל השושנה שלי."

"למה אתה כל כך רוצה לחזור אל השושנה?"

"אמרתי לך- כי אני אוהב אותה. אתה לא אוהב אף אחד?"

החתול גירד בראשו, חשב קצת, ואז הכריז- "לא."

"לא פלא שאתה רק יושב על העץ ושר לעצמך." הנסיך פנה ללכת כשהחתול קרא לעברו-
"לא כדאי לך ללכת פה כך סתם, ילד." אמר. "לא לפני שתפגוש את המלכה."

"מלכה?" אמר הנסיך. "פגשתי פעם מלך אחד. הוא היה איש נחמד ומתחשב- אם כי מתחשב מדי."

החתול התגלגל באוויר מצחוק. "המלכה איננה מתחשבת כלל וכלל. אין לך מושג מה מצפה לך. היא כעוסה, שתלטנית ורעת מזג. לרוב היא עורפת ראשים להנאתה." נראה היה שהרעיון משעשע אותו.

הנסיך הרים את גבתו הקטנה והעיר, "זה דבר מזעזע לעשות."

"כפי שכבר אמרתי לך," אמר החתול והתעופף באוויר לעברו כשהוא הפוך. "כמעט כולם משונים כאן בארץ הפלאות."

"אתה כל הזמן זז." אמר הנסיך הקטן. "אתה בורח ממשהו?"

החיוך של החתול נמחה לרגע, אבל אז הוא חזר והתרחב. "אולי." הוא חזר אל העץ. "ואולי גם לא. אולי בכלל ההפך, אולי שניהם יחדיו. או אולי ישנו גם מזה וגם מזה. מי יודע?"

"בטח שלא אתה." אמר הנסיך הקטן בשקט, "אינך דומה למבוגרים שפגשתי, אבל אתה אינך טוב מהם בהרבה. אתה אוהב לדבר בחידות וברמזים, כשאין להם בכלל פתרונות. אתה לא מועיל לי ורק מבזבז את זמני. אני ממש מתנצל, אבל אני חייב לחזור אל השושנה שלי." הנסיך הקטן הלך לו לדרכו, וחשב לעצמו- 'החתולים הם יצורים משונים…'

החתול נשאר על העץ, ושר לעצמו.