ילד האדמה

היה היתה ארץ מישור שילד נולד לתוכה,
הם היו קוראים לו ילד האדמה .
הוא היה הולך וחוצה את הארץ שוב ושוב כאילו הוא מחפש בה משהוא נסתר שרק הוא יודע עליו. הוא היה קורע אל הארץ, מניח כף יד וממלמל חרש.
המבוגרים היו מסתכלים בו באיבה והילדים היו קוראים לו ברעישות , אבל הילד המשיך . כל בוקר עם עלות החמה הוא היה יוצא מן המערה וצופה במישור האינסופי בעוד שפתיו מלחששות בשקט הבטחות .הזקנות אז, טענו שהוא שד הטמון בגופו של אדם, שד הטווה לחשים אפלים של רצח וסוף, אבל איש לא העז לקום ולעמוד מול הילד .אנשי האדמה היו אנשים שקמו כל בוקר לאותה שמש ושרו כל יום את אותם שירים ואכלו כל ערב את אותם מאכלים, הם לא שינו דבר ועם הזמן הם שכחו גם איך.
ילד האדמה לא שכח.
ילד האדמה גדל והפך לאיש, הוא הפסיק למלמל כל בוקר את הבטחותיו לאדמה .לא היה עוד טעם, הוא קיים. שטיח דקיק ועדין החל מכסה את הארץ, עם כל יום ועם כל מגע הוא גדל וגבהה.
ארץ המישור לא הייתה עוד ארץ מישור היא התכסתה ונעלמה תחת שמיכה בוהקת של ירוק.
היה שם דשאים.
היה שם עצים.
היה שם פרחים.
היה שם הכול, וילד האדמה לא היה עוד ילד האדמה
הוא היה איש של צמיחה, הוא היה איש של חיים.
אנשי האדמה נעלמו ואינם, ואנשי הצמחים מילאו את הארץ. היו אלא אנשים שחולמים ושרים שירים חדשים ומספרים סיפורים חדשים ומסוגלים להכל.
איש הצמחים חייך, הוא קיים את שהבטיח ולחש יום יום, חרש חרש אל האדמה השטוחה
״יום יבוא ותהיא, יום יבוא ותגדלי, כי זה את, זה מה שהיית וזה מה שתהיא, את הכל״
והאדמה למדה להאמין ,והיא גדלה וצמחה.

היה היתה ארץ גנים ירוקים שילדים נולדו לתוכה,
והם היו קוראים להם ילדי החיים
כי הם חיו.