חלב כלבה (3/3)

הלשון הייתה מאוד כעוסה אחרי ההשפלה שעברה.
"אני עוד אנקום…" מלמה לעצמה בפרץ של רשעות.
ואז הצייד התעורר.

החלום היה מטריד, זה נכון, אבל רוחו הייתה כל כך טובה שהוא לא כל כך חשב על זה. עם כד החלב בידו הוא יצא מן היער אל עבר ארמון המלך. הוא הלך במהירות משום שהיה נרגש. הוא הגיע כמעט מיד.
"שבתי מן היער!" אמר בקול כשנכנס לארמון. כל היועצים והמלך הרימו את ראשם והסתכלו עליו בתקווה.
"מה בידך?" שאלו בשביל לשמוע מפיו את המובן מאליו.
"חלב כלבה." אמר, והלשון ספקה כפיים (דמיוניות) וחייכה חיוך מרושע.
"מעולה! תנו לי אותו! רגע, מה?" התבלבל המלך, "אתה בזבזת את זמני? ערפו את ראשו!" הוא אמר במיטב הסגנון של מלכים מדומיינים מרושעים.

הצייד המסכן עמד עלוב ומר נפש, ללא בגדים, ידיו כבולות, ולידו איש עם מסכה, ששאל:
"יש לך מילים אחרונות?"

"לשון!!!" צרחו כל האיברים, "תצילי אותנו!"
"התנצלותינו מעומק הלב!" השיח המוח.
"מתנצלים!" אמרו הרגליים ונעו באי נוחות.
"נו, באמאשלך!" אמרו הידיים, וזו הייתה ההתנצלות הגדולה ביותר שהיית מצליח להוציא מהם.
"סורי…" אמרו האוזניים בשקט, לשם שינוי.
"סליחה." אמרו העיניים עם ח' מודגשת.
"לא התכוונתי…" נהם הבטן.
"אהבה תביא אהבה…" אמר הלב וחטף בעיטה מהידיים:
"סתום לפני שאני מכניס אותך לבית חולים."
"כן, הגזמת עם האידאולוגיות בשקל." אמרו הרגליים.
"בסדר.. בסדר…" מלמל הלב, והצייד התעורר משרעפיו.

"חלב לביאה! אני רק התבלבלתי, זה חלב לביאה!" אמר הצייד, הבעת הקלה על פניו.
"אתה בטוח?" שאל התליין.
"תנו למלך לשתות ותיווכחו." אמר הצייד בביטחון.
ואכן, כאבי הראש נעלמו.

הצייד זכה באושר ועושר ותהילה כמובן, כמיטב הסגנון של אגדות עם סוף טוב.
הממלכה המשיכה להתקיים ללא בעיות מיוחדות, וכולם חיו באושר ועושר דמיוני עד עצם היום הזה.
כולם הקשיב ללשון, ובלה בלה בלה, אני חושבת שאתם הבנתם את הקטע.

וכך למדו כולם: "חיים ומוות ביד הלשון" (יד מטאפורית, ללשון אין יד.)