"ואז נסחפתי לאי בודד"

"ואז נסחפתי לאי בודד"

"דובים?" אני שואל בנימה של "תסלח לי?"
"כן, דובים. זאת הסיבה שרצוי שתהיה על שפת הים. דובים אמנם רצים מאוד מהר אבל שוחים מאוד לאט"
אני שולף מזכרוני ציור של דוב חום, גדול ורעב בעל שיניים מחודדות וגופי נתקף צמרמורת. אף פעם עוד לא ראיתי דוב אמיתי, הם כנראה לא ממש מחבבים את לונדון.
"כנראה שהדובים לא יכנסו אחריך למים, אבל אם כן, אני ממליץ שלא תשחה למים העמוקים. כרישים אמנם רצים מאוד לאט, אבל הם שוחים מאוד מהר."
"כרישים?" אני שואל באותה התנצלות אוטומטית.
"כן, כרישים. הם בדרך כלל צדים רק בלילה… אבל גם לכרישים יכול להיות מאנץ'" מסביר האיש בעודף התלהבות וחושף בפני צלקת ארוכה לאורך הירך.
"אז תיכנס למים ותשחה לאורך החוף, ולא הרחק ממנו"
"מה?" אני מאבד אותו לרגע "בגלל הדובים!" הוא אומר "אהה" אני משיב.
"תשתדל גם תמיד לצעוד עם לפיד בוער, בעיקר בלילה"
"בכדי שאוכל לראות אם מתקרבים דובים ולבריח אותם?" אני שואל, והאיש פורץ בצחוק.
"לא לא… לדובים לא איכפת מאש, להיפך… הם יעדיפו אותך צלוי. זה בשביל הזאבים"
"זאבים?" אני חוזר אחריו כמו הד.
"כן, זאבים. זאבים לא מסתדרים עם אש כל כך… אבל אם אתה מדליק לפיד, תדאג שלא ירד גשם. אש לא מסתדרת עם גשם כל כך" הרבה מאוד דברים לא מסתדרים פה אחד עם השני, אני חושב לעצמי.
"גשם?" אני מסובב את ראשי ימינה ושמאלה. השמיים מצויירים מקצה אחד לשני בענני נוצה תמימים למראה. לא אפור ולא שחור, רק נוצות לבנות של כריות על רקע תכלת קאריבי.
"האם אמרת גשם? יורד פה גשם?" בלונדון יורד גשם כל הזמן, והשמיים יותר אפורים מאשר כל צבע אחר. קשה לי לתאר גשם ברגע שכזה, או כל דבר קריר אחר כשאני חושב על זה. החום על האי הזה מוציא מן הדעת.
"כן, גשם. בדרך כלל יורד גשם בלילה…" באופן אירוני, בדיוק מתי שאני עשוי להזדקק ללפיד.
אני אוגר אומץ להביא את עצמי למצב ישיבה ומגלה ששפת הים כולה משמשת כבית קברות גדול לצדפים וקונכיות, החיות הקטנות שחיו בתוכן נעלמו מן העולם זמן רב לפני שהשריון שלהם יעלם. מעניין אם יש גן עדן וגיהינום לצדפים.
עיני נחות על גוש ג'לי כחול לרגליו של האיש ואני מגלה שכל החוף מלא בגושים זהים בשלל צבעים "מה אלו?" אני שואל ומתחרט על כך ברגע שהוא עוקר את המדוזה מהקרקע.
"זה?" גופי קופא מגועל "זה ארוחת צהריים" אומר במלוא שמחת החיים ונותן נגיסה גועלית בראש המדוזה. תכולתה נשפכת ממנה כמו יבלת מפוצצת, ואני מרגיש כמות נכבדת של מיצי קיבע מטפסים באופן על טבעי במעלה הגרון.
"אבל תאכל רק את הלבנות או הירוקות" אני מגלגל עיניים.
"למה? יתר המדוזות מורעלות בארס?" האיש פורץ בצחוק ומשליך את המדוזה הנגוסה אל מאחורי גבו. "לא, פשוט הכחולות הן האהובות עלי!" אני אולי בריטי, ואני אוהב להתווכח יותר מאשר שאני אוהב את אישתי. אבל במקרה הזה אני בוחר לוותר על התענוג.
אני מנסה להשתעל ומגלה עד כמה הגרון שלי יבש "יש פה מים?" האיש מהנהן בהתלהבות מוגזמת.
"יש פה הרבה מים, אבל צריך לחכות" קנקן היאוש שלי עולה על גדותיו "לחכות למה?" האיש מחייך "שירד גשם".
"אהה" אני פולט כמעט באדישות, קשה לי להאמין שיצליח להפתיע מכאן והילך.
"אין פה מעיין? או אולי אגם קטן?" האיש תוהה בשאלה לכמה רגעים ארוכים מדי.
"יש, אבל קצת מסוכן שם… אני לא כל כך מתקרב" אני זוקף גבה "תן לי לנחש, בגלל הדובים?" האיש פורץ בצחוק "לא לא… באגם אין דובים. ואם היו, אז הם כנראה נטרפו על ידי תנינים"
"תנינים?"
"כן, תנינים. הם לא אוהבים בשר אדם במיוחד… אבל מצד שני, הם אוהבים להיות רעבים עוד פחות מזה!"
"אהה" אם כבר דובים, זאבים וכרישים אז מה איכפת לי מעוד איזה תנין או עשר? עדיף תנינים מאשר ספרדים זה בטוח.
"אם במקרה רודף אחריך תנין תנסה לרוץ בזיגזג" אומר האיש "זיגזג?" אני חוזר אחריו.
"כן, זיגזג. תתפלא, אבל תנינים רצים מאוד מהר בקו ישר, לעומת זאת לא קל להם לפנות לצדדים" רציתי לשאול כיצד יודע האיש את הדבר אבל התשובה הקדימה את השאלה כשהוא הראה לי סימן נגיסה ורוד על הירך האחורית שלו. "לפעמים מפתה לטפס על עץ" המשיך האיש להסביר. "אבל אני לא ממליץ לך לעשות זאת… יש פה הרבה מאוד דבורים"
"מה? אתה אמרת דבורים?" אני שואל בהפתעה כפולה, אני שונא דבורים יותר מאשר אני שונא את גיסתי כשהיא מזייפת בכינור.
"כן, דבורים. הם על העצים עם הבית המזמזם שלהם. אם במקרה רדף אחריך תנין וטיפסת על עץ, שיש עליו ממלכה של דבורים… תישאר רגוע, ואל תתפתה להפיל את הבית המזמזם למטה" מסביר האיש את הסיטואציה הסבירה למדי "למה לא? הדבורים יתעצבנו?" אני שואל והאיש צוחק.
"לא, זה פשוט מושך דובים" משיב האיש "אהה" אני מגרד את הראש ומהנהן כמבין.