התתרנית והחסיד

פעם, בעירה אחת, חיו להם איש ואישה. זה כבר שמונה שנים שהם מבקשים להביא ילד לעולם, דבר שלא זכו לו כל שניסו.
והוא אהב אותה מכל אישה ומצא בה כל החן הנסתר ולא ויתר מעולם והאמין כי יבוא היום ובחירת ליבו תישא פרי.
ובכיתו עלתה השמימה, ויברך ה' את הזוג ויפתח רחם האישה ויהיו להם בנים ארבעה.
ויגדלו אותם כל אחד באהבה גדולה ובשמירה יתרה.
הוא היה יוצא להביא הפרנסה והיא היתה עומלת על הבית להכינו לעת ערב, לנקות ולבשל.
כך, בכל ערב, ישבו יחד כל המשפחה והתענגו על תבשיליה אניני הטעם של האם שהיתה סומקת בכל פעם מחדש.
ויעברו השנים ויגדלו הילדים ויהפכו לגברים וימצאו להם נשים ויביאו עמם ילדים לעולם, ויצליחו ויפרחו, אך עם זאת לא משו משולחן הוריהם שגדל והתרחב לשבט גדול ורחב ידים.
ויהי יום וימות האב בשיבה טרם עת ויטמנו אותו בחלק השדה שם הכיר את אהובתו ויבכו עליו ימים רבים.
ויעברו הימים ויתכנסו כל בני משפחתו להעמיד לזכרו ארוחה גדולה כפי שכה אהב.
ותעמול האם לילה ויום בדמעות שליש ולב דואב זכרון, להכין את המטעמים שאהב בעלה להעלות לזכרו.
בהגיע היום, נוסובו האם, הילדים, הנכדים והנשים סביב השולחן העמוס בכל זכרונות טעם אביהם, וישאו כל אחד מלותיו, ויברכו המזון ויאכלו.
והנה, טעם המאכלים אינו עולה כטעמם מתמיד ונראה כי חיותם נעלמה מיד האם.
טעימה ועוד טעימה וכל השולחן תמה על פשר הדבר.
ויקום אחד הנכדים מכסאו וידבר לכולם.
" האוכל אינו טעים כי סבא לא פה." ויכעסו עליו הוריו על שהעציב סבתו עד בושה, וימשיך וידבר ויספר להם מעשה שראה שכך היה.
" פעם, חשתי ברע ונשארתי בבית של סבא וסבתא לשים את ראשי לנוח.
לעת תחילת ירידת הערב, עת סבתא סיימה לבשל והתפנתה לנוח בחדרה, נפתחה דלת הבית ובפיתחה ראיתי את סבא שלא ידע על היותי בבית ולא ראה אותי.
הוא מיהר למטבח, פותח את הארונות, מוציא מהם תבלינים ומפזרם על האוכל מהר מהר בלי להותיר סימן להתערבותו.
בעודו אוסף חפציו לצאת מהבית, הוא הבחין בי שוכב על מיטת הסלון.
בחיוכו טוב הלב, הוא סימן לי עם אצבעו לשמור את הסוד בליווי קריצה סודית שרק אנו ידענו.
באותו הערב, לקח אותי לצד וסיפר לי שסבתא אינה יכולה לטעום או להריח ולכן, בגלל שאהב אותה ולא רצה שתבוזה, דאג תמיד לתבל את מאכליה לפני כל ארוחה.
הוא ביקש לספר זאת רק אם ארגיש שיש צורך."
ויחבקוהו וינשקוהו כולם, ויבכו בכיה על הליכת נפש כזו מהעולם, ויודו לו ויספדו לו בכבוד גדול.
ומאז, שמרו בני המשפחה על המסורת עד יום עזיבת סבתם את העולם.
היא היתה מכינה את המזון ובכל פעם היה בן משפחה אחר מטבל.
והיו יודעים כולם מי טיבל והיו שמחים ושבעים עד עצם היום הזה.