הקרב – פרק 1
רעשים לא נשמעו ביער החשוך, קולות ממוחשבים הקוראים לי לצאת לשם למרות הסכנות כבר לא לחשו לי לילה טוב. הרגשתי רצון עז לצאת לשם, לחקור את הסביבה גם עכשיו, בלילה שעורבות סכנות.
ירדתי במדרגות הרעועות לבוש מכף רגל עד ראש וחמוש בסכין קטנה שהונחה בצד מעילי.
שיעול מרמז נשמע מאחורי, אמא.
הסתובבתי בחשש לעבר אימי הכעוסה בעלת אותו מבט זועף "היי אמא" מלמלתי בשקט.
"אתה יוצא ליער?" היא שאלה מאוכזבת. "אני מצטער" התנצלתי ועליתי חזרה בגרם המדרגות.
"חכה" היא אמרה מהססת "תלך" היא המשיכה. הופעתי, אף פעם לא יצאתי ליער לבדי כי לנו בני האל מוות אסור לצאת ליער לבד בזמן שכל הערפדים ואנשי הזאב מסתובבים שם.״ תודה אמא״ צעקתי ואספתי את הקשת והחצים שלי בדרך.
הדלת נתרקה וליבי החסיר פעימה למראה היער השכוח ויללות אנשי הזאב הבוקעים ממרחק, ינשופים עומדים על העצים ובוחנים עם עיניהם הגדולות את המתרחש ביער.
את ירוק העצים אי אפשר לראות, בלילה הם חשוכים ואפורים. צללים של חיות שזזות ועצים שחורקים ברוח מפחידים אותי יותר מרגע לרגע. עוד יללת איש זאב נשמעת ברקע אך הפעם היא קרובה יותר , היא ממש ליידי ״אוי לא״ מלמלתי לעצמי וכבר הייתי במרחק קילומטרים מביתי ללא דרך חזור. רצתי מהר, הכי מהר שרק יכולתי לכיוון שבו זכרתי שביתי נמצא. רצתי ורצתי שלפתע מולי נעמד איש זאב צעיר אך לא מאיים. הוא היה קטן, בערך בגיל שמונה אני חושב. עברתי ליידו בסקרנות עד שהתחיל להתקדם וברחתי משם חזרה הביתה.
צמרמורת עלתה בי כשראיתי את בייתי באופק רצתי אליו עוד יותר מהר. הגעתי לפתח הבית נכנס בתחושת גאווה ופחד על זה שסוף סוף יצאתי ליער לבד. טיפסתי במדרגות העץ שמובילות לחדרי הכחול לבן. פתחתי את דלת חדרי והתקדמתי לעבר המיטה הכחולה שלי שעשויה מעץ ומשאריות בד כחלחל. נשכבתי אליה ושקעתי לשניה עמוקה.
תגובות (1)
את תמשיכי את הסיפטר הפעם? סליחה על הבוטות, אבל זה מעצבן לנסות לקרוא משהו ואז לגלות שלא ימשיכו אותו, כשמישהו עושה את זה כמה פעמים כבר לא שווה לעקוב.