הקושי שבעבר-פרק2

"תקשיבי, אני לא יכולה לעשות כלום בנוגע אליך, כשהאנושות תתקדם וימציאו מכשיר שמשחזר זכרונות , תתקשרי אלי." אמרה גריס.
"עד אז תישארי כאן בבית החולים," ארתור חייך אליה.
מדיסון הנהנה בצער.
"דוקטור ג'ונס," אמרה אחות שצצה בפתח החדר. "יש לנו אורחת."
מדיסון נחרדה למראה הנערה שעצרה את האופנוע שלה למול בית-החולים.
היא לבשה ג'ינס וז'קט עור בסגנון פאנקיסטי, היה לה שיער אדמוני ארוך וחלק ועיני חתול ירוקות, בעיני מדיסון היא נראתה כבת שמונה-עשרה. היא לא נראתה חביבה במיוחד, בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא נראתה כמו ערפד שיצא מתוך סרט משנות השמונים.
"ג'וליאן לייד," היא הביטה במדיסון בהבעה גועלית, "הגעתי כדי לקחת את מדיסון."
מדיסון החווירה, זה השם שלה? יש לה שם משפחה? והכי חשוב, יש לה משפחה?
"אני זקוק למעט פרטים כדי לתת לך לקחת אותה…" אמר ארתור.
ג'וליאן גלגלה את עיניה. "יש לי כאן צו בית-משפט."
ארתור עיין בדף בסקרנות ומסר אותו בחזרה לג'וליאן.
"אני מאשר לך לקחת אותה, את אחותה?" שאל ארתור.
"בטח, בטח…" נאנחה ג'וליאן. גריס הביטה בנערה, כאילו מכירה אותה.
"ובכן, גריס, תכלי להביא את הבגדים של מדיסון?" שאל ארתור.
גריס הנהנה ונכנסה אל בית-החולים, היא שלחה מבט חטוף אחורה.
מדיסון סיימה להתלבש. בית-החולים תרם לה גם סווטשרט בשל מזג האוויר הקודר של לונדון. גשם טפטף על עורפה וצרב אותו.
"את באה?" שאלה ג'וליאן, היא הרכיבה קסדת אופנוענים שחורה והושיטה למדיסון אחת.
"את לא באמת אחותי, נכון?" חייכה מדיסון.
ג'וליאן הנידה בראשה. "לא הייתי רוצה שתהיי אחותי, אפילו לא רציתי לבוא לכאן."
"למה הגעת לכאן?" שאלה מדיסון, טיפה זעירה נשרה על אפה.
"אני כאן כדי להגן עליך," אמרה ג'וליאן, היא הרכיבה את הקסדה על ראשה של מדיסון והורתה לה לעלות.
"את מגנה עלי, למה? אני לא מישהו מפורסם." אמרה מדיסון.
"תקשיבי מדיסון, אני לא יכולה לנבא את העתיד אבל לך יש עתיד," השיבה ג'וליאן. היא החלה לנסוע הרחק מבית-החולים, מדיסון התחרטה שעלתה, מה עם זו מלכודת.
"לכולם יש עתיד," צחקקה מדיסון. ג'וליאן לא העלתה על שפתיה חיוך קלוש.
"לא לי, ולא לאחים שלי, כולם מתים בדרך כל שהיא." אמרה ג'וליאן.
"ואיך אני נכנסת כאן?" שאלה מדיסון, היא עיקמה את קצה אפה.
"תקשיבי לי, את לא רוצה לההרג בקרוב אז כדאי לך שתישארי איתי." אמרה ג'וליאן, היא פנתה פניה חדה שמאלה וכמה נהגים צפצפו.
"היכן המקום הבטוח, אני משוכנעת, יש אחד." לגלגה מדיסון.
ג'וליאן נאנחה. "יש מקום בטוח, את צודקת, ואנחנו בדרך אליו,אז אם לא תסתמי אני אעיף אותך מהאופנע ברגע זה,"
"את לא אמורה להגן עלי?" שאלה מדיסון.
"פטפוטים אחר כך ילדה, נאלץ לעצור." אמרה ג'וליאן.
ג'וליאן הכניסה את האופנוע לתוך חניה ששיכת ללקוחות המסבאה הסמוכה אליה, היא שלפה בז ברזנט מתוך תא בקדמת האופנוע וכיסתה אותו.
מדיסון קראה את השלט הזוח במנורות פלורוסנט צבעוניות.
"פרד?!" מדיסון הרימה גבה. "זה המקום הבטוח?"
"לא, הוא רחוק מכאן. אבל האופנוע זקוק לקצת דלק." אמרה ג'וליאן, היא צעדה לכיוון דלת הזכוכית של המקום ופתחה אותה.
שקט סרר במקום, אנשים עצרו את עצמם מלהכות מישהו או לשתות משקה "חריף".
"ג'וליאן!" גבר מזוקן ושרירי חייך אליה, הוא סימן לכולם שיחזרו לעניניים שלהם.
"מה קורה טוד?" ג'וליאן חייכה. הבחור המגודל, שעל פי הסברה נקרא טוד, טפח לג'וליאן על הגב בחוזקה.
"לא ידעתי שהגעת העירה, היית שולחת מכתב,לא נעים לי לארח אותך במקום הזה אם הוא לא מאורגן בשבילך." אמר טוד, עינו הימנית פזלה והוא קלט את מדיסון.
"מי זו?"
"זו מדיסון, אני צריכה להעביר אותה והאופנוע זקוק לתדלוק רציני." אמרה ג'וליאן.
טוד הנהן וחייך חיוך רחב. "אני מבין, אבל למה שלא תזמיני את החברה שלך ותישארו למשקה?"
"אני לא חושבת שהייתי שתיינית גדולה-" גמגמה מדיסון.
ג'וליאן הביטה בה כלא מבינה. "את אמרת הייתי? למה הכוונה?"
"אם נשלחת לקחת אותי את אמורה לדעת שאני לא זוכרת שום דבר, הא?" אמרה מדיסון.
ג'וליאן שתקה.
"זה אומר שאת לא מודעת, למה שאת? את לא זוכרת?" שאלה לבסוף.
"אמרתי שלא." מדיסון הנהנה.
"טוד, אני חושבת שלא נישאר…" אמרה ג'וליאן.
גבר קם ממקומו וסטר לישבנה. "את חייבת להישאר לייד, יהיה כיף איתך…"
ג'וליאן הסתובבה אליו ואגרפה לו את הפרצוף כאילו היה שק חבטות, הוא קרס על הרצפה.
"את בטוחה שלא תישארי?" שאל טוד, הוא התעלם לחלוטין מהאדם המעולף, ואולי הגוויה השוכבת לצידו.
"אני בטוחה, היא לא זוכרת שום דבר ואם היא לא תוכל להיזכר היא תהרג." ג'וליאן נפנפה בידה, היא התקדמה לעבר היציאה ובו בזן דרכה על פניו המדממות של הגבר שהפילה ארצה.