העיר האבודה אטלנטיס -פרק 1

"אנשים, תתקבצו סביבי בבקשה" צעק האדם בחוסר רוח, עוד פעם קבוצות אנשים להדריך, שוב אותם משפחות עם הילדים הקטנים שרצים וצועקים והתינוקות הקטנים שבכיים משגע את המדריך, אבל הם לא היו החלק הכי גרוע, החלק הגרוע ביותר היה השאלות, השאלות הבלתי פוסקות. האדם חיכה כמה רגעים עד שהאמהות הצליחו להביא את הילדים הקטנים שלהם למצב שהם שותקים ומחכים לאדם הזקן ומרוגז שידבר. "תודה" אמר המדריך הזקן והמשיך "העיר הזאת נעלמת כל כמה זמן, אנחנו לא יודעים מה קורה איתה אבל, אנחנו כן יודעים שהזמנים בהם העיר נעלמת הם מחזוריים. לכן אנו סבורים כי יש לעיר עוד כמה ימים, בערך שבוע עד ההעלמות הבאה שלה" האיש הסביר וסימן למשפחות לבוא אחריו בעוד נכנס בין שערי העיר הגדולה והמפואר הזו. היופי של העיר הזו הדהים את המדריך כל פעם מחדש, נראה כי העיר נהיית יפה יותר ויותר עם כל העלמות.
"יש לכם מזל גדול להיות כאן היום, לא רבים זוכים לראות את העיר הקסומה הזו" אמר המדריך הזקן כשברקע נשמעו קולות התדהמה של קהל האנשים שהדריך.
המדריך הזקן בדיוק פתח את הפה כשהרגיש משיכה קלה בבגדיו, הוא הסתכל מטה וראה ילד קטן בעל שיער חום מתולתל ועיניים כחולות "סליחה" אמר הילד בקול חלש כל כך שנדמה היה למדריך כי דמיין את קולו של הילד. מראהו של הילד וקולו חיממו את ליבו של הזקן.
"כן ילדון?" שאל הזקן, סקרן לשמוע מה בפיו של הילד הצעיר.
"מאוד רציתי לדעת, כמה פעמים ההיית פה כבר?" שאל הילד והמדריך הזקן שבדרך כלל שנא שאלות דווקא שמח מאוד לענות על זו, ובדיוק כשעמד לענות על השאלה, אישה צעירה הגיעה ותפסה לילד את היד וגררה אותו משם בזמן שהתנצלה בפני הזקן בשם הילד שלה, לבסוף האישה עצרה במרחק מה מהזקן ונזפה בילדה "אל תתריד את האיש הוא מרוגז, זקן ולא מתפקד. עכשיו בוא איתי ונחזור לשורה" למרות כוונתה של האישה שהזקן לא ישמע אותה, זקן שמע וכל מילה פגעה בליבו כאילו שילחו בו חץ.