החֻרשף שכמה לאור שמש (סיפורי שמוליק – פרק שלישי)

היה היה, לפני שנים רבות, יער עבות וצפוף עד מאוד בעצים עבי גזע ורמי קומה, שכה צפופים היו אמיריהם, עד שלא יכול היה אור השמש לחדור אל קרקעיתו. על כן, חשוך, טחוב וצונן היה יער זה, ולא היו כמעט צמחים שיכלו לגדול על אדמתו הקרה. אולם, בליבו של יער זה נבט לו חֻרשף, שזה פשוט: ארטישוק, אז כדי לא לבלבל יותר מדי וכדי לא להשמע יותר מדי נפוחים, נקרא לו פשוט כך.
אותו ארטישוק (שבשמו לא ננקוב, אך לצורך הסיפור נניח ששמו היה "אלכס"), נבט בינות לעצים עבי הגזע ורמי הקומה, שאמיריהם כה צפופים, עד שלא יכל אור השמש לחדור דרכם ולחממו. כך התחיל הארטישוק את חייו על פני האדמה, אך מהר מאוד הבין שכך לא יוכל לשרוד, כי זקוק הוא לאור השמש כדי לחיות. אז החליט שיצמח מהר ככל הניתן, עד שיחדור את אמירי העצים ויגיע אל אורה של השמש, ומיד החל בצמיחה מהירה וגבה בכל יום בלא פחות מ- שבע-עשרה מילימטרים! (שזה הרבה במונחים של ארטישוק).
יום אחד, כשלא היה אלא צמח קטן בן חודש לערך, מצאה אותו – שם בלב היער – כבשה רעבה שרצתה לאוכלו. רחרחה אותו הכבשה, אז שאל אותה הארטישוק: “מה לך כבשה, שמרחרחת את אותי כך? אני מסריח או משהו?”. “לא ולא!”, ענתה לו הכבשה, “אני פשוט מתכוונת לאכול אותך וכך אני נוהגת לרחרח כל צמח שאני מתכוונת לאוכלו, כדי לוודא שאף אחד לא השתין עליו או משהו". “לא כדאי לך לאכול אותי!”, ענה לה הארטישוק בבהלה. “כן? ומדוע?” שאלה אותו הכבשה. “פשוט…”, ענה הארטישוק, “כי אני קוצני! אם תאכלי אותי, יתקעו לך קוצים באף, בגרון ואפילו באוזן! ואז… לא יהיה לך מה לעשות! יכאב לך ולא יהיה לך מזור! הראי לי בית חולים שיוכל לטפל בך ולעזור לך להחלץ מכל קוציי!". למרות שתשובתו של הארטישוק נשמעת מופרכת, כל הסיפור הזה התרחש לפני שהומצאה מחלקת אף-אוזן-גרון בבתי החולים, ואז באמת לא היה לכבשה מה לעשות אם הייתה אוכלת את הארטישוק. אך, מה שהכבשה לא ידעה הוא שלארטישוקים כלל לא היו קוצים בימים אלו. אך ארטישוק זה, שהיה אלוף בצמיחה מהירה, ניצל את הזמן שבו החליפו הוא והכבשה דברים כדי לצמח לו מחטים קוצניים בקצה עליו. אז, קירבה הכבשה את אפה אל הארטישוק כדי לבדוק האם באמת קוצני הוא ומיד נדקרה ממחטיו, נרתעה, והלכה לה לבלי שוב. כך, המשיך הארטישוק לגדול – שמח וקוצני.
לא עברה לה שנה והנה, מצא את הארטישוק – שם בלב היער – נברן רעב שחיפש אחר דבר מה לאכול. רחרח אותו הנברן, אז שאל אותו הארטישוק: “מה לך נברן קטן, שמרחרח אתה אותי כך? אני מסריח או משהו?”. “לא ולא!”, ענה לו הנברן, “אני פשוט מתכוון לאכול אותך וכך אני מרחרח כל צמח שאני מתכוון לאוכלו, כדי לוודא שאף אחד לא השתין עליו או משהו". מיד נזכר הארטישוק במפגש שלו עם הכבשה וידע מה עליו לעשות. “לא כדאי לך לאכול אותי!” אמר לו הארטישוק בבטחה. “כן? ומדוע?” שאל אותו הנברן. “פשוט!”, ענה הארטישוק, “כי אני קוצני! אם תאכל אותי, יתקעו לך קוצים באף, בגרון ואפילו באוזן! ואז… לא יהיה לך מה לעשות! יכאב לך ולא יהיה לך מזור! הראה לי בית חולים שיוכל לטפל בך ולעזור לך להחלץ מכל קוציי!". “זו אינה בעיה!” ענה לו הנברן, “הרי, אני קטן ואתה גדול. יכול אני בקלות לטפס בין עליך בלי להדקר כלל וכלל" ובעודו אומר את הדבר הזה, טיפס הנברן בין עליו של הארטישוק והחל מרחרח אותם בעניין. “אבל…”, אמר הארטישוק בבהלה, “זה לא הכל! למרות זאת לא כדאי לך לאכול אותי!”. “כן? ומדוע?” שאל הנברן בזלזול. “פשוט…”, ענה הארטישוק, “כי אין לי טעם! באמת לא כדאי לך להתאמץ כל כך בשביל דבר שאין לו טעם!”. “טוב, באמת אני מאוד אנין טעם ובאמת לא ארצה לאכול ממך אם אין לך טעם!”, ענה לו הנברן. אך מה שהנברן לא ידע הוא שלארטישוקים באותם הימים היו עלים עסיסיים ומתוקים והם אף נחשבו למעדן במקומות רבים בעולם. אך ארטישוק זה, שהיה אלוף בצמיחה מהירה, ניצל את הזמן שבו החליפו הוא והנברן דברים כדי לתעל את כל המתיקות שבעליו פנימה, אל לבו – החבוי הרחק משיניו של המכרסם הקטן. והנברן, שלא עשו אותו אתמול, אלא שלשום, לא האמין מיד לדבריו של הארטישוק ונגס בבשרו כדי לטעום את טעמו. “איחס!”, ירק הנברן את הביס שלקח ואמר: “באמת שאין לך טעם! איזה תועלת יש לך אם אי אפשר לאכול אותך?!” אמר הנברן והלך לו לבלי שוב. כך, המשיך הארטישוק לגדול – שמח, קוצני וחסר טעם.
כך עברו השנים והארטישוק המשיך לגדול באין מפריע, עד שהגיע אל צמרות העצים וכבר הרגיש ש-”אוטוטו" הוא מצליח לעבור אותם ולהגיע אל אורה של השמש. או אז, מצא אותו – שם בלב היער – אדם רעב שחיפש אחר דבר מה לאכול. רחרח אותו האדם, אז שאל אותו הארטישוק: “מה לך יצור מוזר, שמרחרח אתה אותי כך? אני מסריח או משהו?”. “לא ולא!”, ענה לו האדם, “אני פשוט מתכוון לאכול אותך וכך אני מרחרח כל צמח שאני מתכוון לאוכלו, כדי לוודא שאף אחד לא השתין עליו או משהו". מיד נזכר הארטישוק במפגש שלו עם הכבשה ובמפגש שלו עם הנברן, וידע מה עליו לעשות. “לא כדאי לך לאכול אותי!” אמר לו הארטישוק בבטחה. “כן? ומדוע?” שאל אותו האדם. “פשוט!”, ענה הארטישוק, “כי אני קוצני! אם תאכל אותי, יתקעו לך קוצים באף, בגרון ואפילו באוזן! ואז… לא יהיה לך מה לעשות! יכאב לך ולא יהיה לך מזור! הראה לי בית חולים שיוכל לטפל בך ולעזור לך להחלץ מכל קוציי!". מיד, תפס האדם באחד מעליו בין אצבעותיו ותלש אותו ממקומו בלי להדקר כלל. “קוצים אינם מטרידים אותי", אמר לו האדם, “אני יצור פיקח ונבון ויכול אני להתמודד עם מעט קוצים. כל שדרושה מצדי היא מעט זהירות!”. “אבל…”, ענה הארטישוק, אשר היה מעט מופתע, אך לא התרגש מתצוגת התכלית הזו של האדם, “עדיין לא כדאי לך לאכול אותי!". “כן? ומדוע?” שאל האדם בעניין. “פשוט…”, ענה הארטישוק, “כי אין לי טעם! באמת לא כדאי לך להתאמץ כל כך בשביל דבר שאין לו טעם!”. “טוב…”, ענה לו האדם וטעם מהעלה שקטף קודם לכן, “באמת שאין לך טעם! אבל זו אינה בעיה עבורי. אני יצור פיקח ונבון ויכול אני להתמודד עם חוסר טעם. כל שדרושים לי הם מעט תבלינים – מלח פלפל ואולי גם קצת צ'ילי – הם כבר יתנו לעליך טעם!". “אבל…”, אמר הארטישוק בבהלה, “זה לא הכל! למרות זאת לא כדאי לך לאכול אותי!”. “כן? ומדוע?” שאל האדם. “כי יש לי כל כך מעט בשר! ראה כמה מעט בשר יש לי בכל עלה! ראה מה רבה תהיה הטרחה ומה רבים יהיו העלים שתאלץ לקטוף ממני כדי שיוכלו להשביע יצור גדול שכמותך!” אמר הארטישוק, ובעודו אומר זאת אסף עוד ועוד בשר מ-עליו, אל לבו. אך אף על פי כן אמר לו האדם: “טוב, באמת שיש לך מעט בשר בעליך, אך אני יצור פיקח ונבון ויכול אני להתמודד עם הטרחה הזו. כל שדרושה ממני היא מעט סבלנות – אוכל קצת בכל פעם – אך בסופו של דבר, אוכל הרבה ואשבע!”. “אבל…”, אמר הארטישוק, שכבר היה אובד עצות ומבוהל, “עדיין לא כדאי לך לאכול אותי!". “כן? ומדוע?” שאל האדם בזלזול מסויים. “פשוט…”, ענה הארטישוק, “כי אני עשוי סיבים קשים לעיכול! אם תאכל את עלי זה יגרום לך לאי נוחות, כאבי בטן וגזים!”. כמובן שהארטישוקים באותם הימים לא היו קשים לעיכול, אך ארטישוק זה, שהיה אלוף בצמיחה מהירה, ניצל את הזמן שבו החליפו הוא והאדם דברים כדי לשנות את עליו שיהיו מלאי סיבים שאינם מיועדים לעיכול על-ידי אדם. והאדם, שהיה מעט סקפטי, כי העלה שטעם לא גרם לו אף לאי נוחות כלשהי, אמר לארטישוק: “האמנם? איני מרגיש בשום אי נוחות!”. “ברור", ענה לו הארטישוק, שהיה בטוח שהפעם יצליח וימנע מהאדם לאוכלו, “העלה הראשון אף פעם לא מפריע! נסה אחד נוסף ותראה שאמת בפי!”. אז, טעם האדם עלה נוסף ומיד הרגיש באי-נוחות שגם לוותה בצחנה, שלמזלו של הארטישוק – שאין לו אף – הוא לא הריח כלל וכלל. “טוב…” אמר לו האדם, לאחר שחלפה אי-הנוחות, “באמת שעליך הם קשים לעיכול! אבל זו אינה בעיה עבורי. אני יצור פיקח ונבון ויכול אני להתמודד עם מאכלים שקשים לעיכול. פשוט מאד, אבשל את עליך ואז הם לא יהיו כל כך קשים לעיכול!”. עם תשובה זו לא ידע הארטישוק כיצד להתמודד ומיד פרץ בבכי והתחנן בפני האדם: “אנא, יצור נבון ופיקח שכמותך, אל נא תאכל ממני! התאמצתי כל כך לגדול ולגבוה כדי שאוכל לחוש באור השמש, וכעת – אני כל כך קרוב להשיג את שעבדתי כה קשה עבורו! אנא, תן לי לצמוח רק עוד קצת, שאוכל לחוש באור השמש! לאחר מכן, תוכל לאכול ממני!”. האדם, שמע את כל זאת ואמר: “ובכן, ממילא דרושים לי כלי עבודה כדי לכרות אותך, ענפי עצים כדי להדליק אש, סירים ומים – כדי לבשל אותך ותבלינים כדי לתת לך טעם. אם כן, יש לך עוד זמן לפני שאוכל אותך.” אמר והסתלק, אך לא מבלי שוב.
עברו כמה רגעים והארטישוק נרגע. מיד, התעשת והחליט שינצל את כל רגעיו האחרונים כדי לצמוח ולהגיע עד מעבר לצמרות העצים. אז, אזר הארטישוק את כל כוחותיו והחל לצמוח כפי שלא צמח הוא מעולם. צמח וגבה, עבר עלה וגם זרד, עקף זלזל וגם ניצן ולבסוף לא היה עוד דבר בדרכו פרט לשמים הצלולים, אך – שמש אין! תמה הארטישוק עד מאוד ולא הבין היכן היא השמש הזו שכולם מדברים עליה כל כך הרבה, כי הארטישוק לא ידע להבדיל בין יום ולילה. הוא, שגדל כל חייו בעלטת היער, לא ידע שיש לילה שבו אין שמש בשמים, אלא רק ירח וכוכבים. הארטישוק, שהרגיש מרומה, חשב כבר לוותר על הכל וזהו זה, אך כיוון שהיה כל כך תשוש מהצמיחה המהירה שצמח, נרדם וישן כמעט עד לצהרים. כשהתעורר, ראה להפתעתו שהכל מואר, השמיים כחולים – צלולים והשמש עומדת בגאון כמעט באמצע השמיים. שמח הארטישוק עד מאוד ונמתח על עבר השמש והתחמם מאוד באורה. אך ארטישוק זה, שהיה גדול כל כך ושהיה שונה כל כך מכל הארטישוקים האחרים של אותה התקופה, לא סתם התחמם באור השמש. חומה של השמש גרם לסיבים בעליו לתסוס וגזים רבים החלו להצטבר בעליו, בגבעולו ובשורשיו ולחצם של אותם הגזים התגבר והתגבר, עד שבבת אחת כל הארטישוק ניתק מן האדמה וטס – כמו טיל – אל עבר השמש הקופחת. כך, עף הארטישוק, נבלע בשמש והתפוצץ בתוכה בהתפוצצות אדירה, בשל כל הגזים הרבים שהיו בו. וזה היה הפיצוץ אשר הכחיד את הדינוזאורים.
סוף טוב, הכל טוב.