ההרפתקה הסופית

הלכתי עם רובי אל הפיאנה הכללית. זה אזור כזה מתחת למצרים שמזכיר את אפריקה הפראית יותר. המשכנו לרדת במורד חבל הבוצדם כדי למצוא את המקום המדובר. והינה, באמצע שום מקום אנחנו רואים את זה.
זה לא היה נראה כמו באיורים, אבל אין ספק שזה היה נראה דומה. המבנה המשולש שהזכיר פתח כניסה של אוהל או איבר מין נשי היה גבוה ומרשים, אך דומה יותר להריסות או צורה שנוצרה באופן טבעי, במבט ראשון. זרועות העצים השתלטו עליו מכל עבר שאת הפתח המחוספס היה קשה לראות, ושבילים של אבק היו פרוסים עלי שני קירות האבן המפורר שהסתווה טוב. שחור משחור היה צבוע, במברשת גסה, בפנים. לא היה ניתן לדמיין מה אפשר למצוא שם.
עלינו על ים הסלעים שנצבו בנינו לבין הפתח, מרגישים את דקירותיהם החדות על הנעליים שלנו כאילו היה מדובר בים של קידונים, למרות הסוליות העבות שהבאנו לטיולים מעין אלה. יכולתי לדמיין איך האדמה נשמטת ואנחנו מזהים ים של גופות עומדות, גופות הפיראנה הזועמות והמקוללות בוערות על כך שהפרענו להן, מניפות את הקידונים המסריחים שלהן אל על בתחריכיהם המיובשים ובמבטים לא מרוצים של רצח.
רובי לא היה נראה בעל תגובה כלשהי. אבל ידעתי שהוא כן מתרגש. אני יודע איך הלב שלו דוהר עכשיו ואיך טמפרטורת הגוף שלו צונחת בחמש מעלות. על רובי לא ניתן לזהות כלום. אפילו לא פחד.
אנחנו מגיעים אל לוע הזרוע, ורובי ואני מציצים פנימה. הוא נראה הרבה יותר מ-סקרן, אבל גם לא סתם רודף בצע. משהו כוחני נדף ממנו כשדיברנו על המסע הזה, מן כריזמה גלקטית שאומרת שהטיול הזה לעומת כל חוק טבע שעשוי להגיד אחרת שייך לו, למען הצדק, זו זכותנו. וזה הפחיד אותי.
זה נכון שאני מרבה להצטרף לסיורים האלה שלו, כדי לגלות ולחקור, בהנאה ובכיף יחד עם הפחד. אבל עד עכשיו האמנתי שזו למטרה נעלה מאיתנו. למדע. שיש לנו זכות להפר את דממת המתים הזו כדי לדעת עוד, כדי שהאנושות תגן על עצמה. או שאולי לא יודע אם המילה זכות מתאימה, אבל אני עושה את זה בכל זאת. כל עוד לא אוכל לתת לזה מילת גנאי.
אבל כרגע, ידעתי מראש שהמסע הזה הוא לאו דווקא כדי להירשם בספרי ההיסטוריה מהסיבות הנכונות שאני צריך, ויחד עם זאת גם התקווה שלי שנדע לחזור אחורה אם נצטרך הייתה נראית עכורה עד מאוד משום מה.

אם מתייחסים לעובדה שעד לא מזמן הייתי פקיד פשוט ברחוב, המתפתח המצליח ביבשת אמריקה, וול סטריט; נער השליחויות שהתקדם בתפקיד כדי לחשב בעזרת מחשבון אחד ויחיד מה הסיכויים של חברה שלמה להצלחה או נפילה בכל אחת מן ההסתברויות האפשריות – אז אני יכול להגיד לכם שמנסיוני בתפקיד; במצבים שכאלה הסבירות עולה פי 1.5 לתקלות וטעויות גורליות. מצבים שכאלה; בדברים שמונעים מרגשות מסונוורים גלקטים מעין אלה, מה הסיכויים שלנו לצאת בחיים?
אבל לא אמרתי שום דבר, כי ידעתי שהוא מרגיש את הלחץ שלי כמו כלב גישוש טוב – וידעתי שלומר לו משהו לאו דווקא יעזור לי. כשהוא חדור מטרה למען משהו שהוא מאמין כי בשם הצדק אין לוותר עליו, שום תירוץ הגיוני שבעולם לא יצליח מלהניע אותו למצוא דרך הגיונית להתנהג כאילו מה שהוא עושה זה הדבר הכי טבעי והגיוני בעולם. דבר שיכול להתבטא אפילו רק בשתיקה המתעלמת שלו שאומרת הרבה דברים. כמו שורות ברזל ובטון שנכרכות סביב העובדה שמה שאני אומר חסר חשיבות שלא מגיע לו כלל להיות מיוחס.
וכל זאת אם יוצאים מנקודת הנחה שאני עדיין רוצה שיעריכו אותי ולהיות בעל ערך בעיניו. הוא איש קשה, שקשה מאוד להרוויח אותו או את האמון שלו. למרות שבנקודה המסובכת הזו בדיוק אני לא יודע אם באמת הרווחתי או הפסדתי את חיי כשהצלחתי להיות בעל הנוכחות שלו. הוא תמיד מתנהג כאילו זו הצלחה גדולת ערך. ואני נוטה להאמין לו – שכן. אבל כשריח הסכנה מתגנב לאף שלי אני ממצמץ בהלם אל עבר הבועה מסביב שעומדת להתפקע. אני יכול לשמוע את הפצפוצים של הכיפה, לוחשים; מי זה האדם הזה אם לא נוכל שמתחזה להיות משהו שכעת ברור לי, בשיא מיטב העיניים, שלי שהוא לא? הוא לא גיבור הספינה הזו. אינו מלך או נווד – של שליחות פנימית טהורה. הוא אנושי כלומר… מגעיל – כמו כולנו, בדיוק כמו כל אותם אנשים, בחברה שהעסיקו אותי בה, שספגו מפלה כי התעוורו מרגש מסויים וכיוונו גבוה מדי. בתור עיניים טריות מבחוץ יכולתי תמיד, בביישנות וחוסר נוחות ונחיצות  לראות הכל. איך יכולתי לצפות ממנו ליותר מזה? ליותר מהם זה שהוא לא נראה מושפע רגשית, לא אומר שהוא חסר מושפעות.
אין ספק שהוא יהיה נוכל מצויין, יהיה מסוגל לגזול מכל אישה אלף ואחת דברים, ומכל מלך של כל האיים באזור הזה את מלכותם, כבודם, כספיהם, משפחותיהם ואפילו את בגדיהם. מזל שהוא לא יודע את זה ואין בו את הדחף המולד לגנוב. רק ממתים הוא כה להוט לקחת. אני חושב שזה אולי דבר טוב. וכעת כשאני מסתכל אל העיניים החומות הגדולות האלה שלו אני תוהה מי נמצא לצידי. וכשהן זזות החזרה אליי הן מספרות לי שהוא יודע בדיוק מה אני חושב.
אני נבהל, נלחץ ומרגיש את הזיעה מטפטפת על הגב שלי. "צריך להיכנס פנימה אחד אחד אני חושב." אני אומר לו, ובמקום שיהיה ויכוח על זה, כאילו יש בי תחושה שבשביל להוכיח את הנאמנות שלו וגבורת לבו בתור גיבור הנפש האמיץ של העלילה, הוא נכנס פנימה מבלי למצמץ. אבל זו הייתה רק תחושה ולא היה שום דבר שיסגיר שזה לא הדמיון.  אני נכנס אחריו, וברגע שהרגליים שלי פוגעות ברצפה שנמצאת מתחת להלטה הזו אני מבין שבזה הרגע פספסתי את ההזדמנות הגדולה היחידה שלי לחזור. אולי הוא בחן אותי כך כדי לראות אם אפשר לסמוך עלי מספיק לא להשתפן באמצע. ממזר.
אני שומע את הצעדים השקטים שלו מתקדמים קדימה, ומציע לו בחושך המוחלט להתקדם לאט. למקום יש ריח של ג׳ונגל פראי רגיל, אבל ביחד עם עטד משהו שדמה לריח של ריר דחוס. התקדמנו לאט רק כדי להיות בטוחים שבאיזשהו שלב הרצפה לא תמצא כמה מאות מטרים טובים מתחתינו. אני מדמיין אותו מהנהן, למרות שאני לא רואה את זה, ושומע את הצעדים שלו הולכים לאט יותר.
אם יש משהו אחד שאפשר לזקוף לזכותו זה שהוא באמת ובתמים יודע להקשיב לי. הוא מבין שאם הוא לוקח נער שליחויות שהתפקיד שלו הפך להיות מחשב סיכונים יחידני באחד מבתי העסק המשגשגים ביותר בוול סטריט שכעת מופיעה בכל העיתונות, למילים שלי יש אולי משקל. הוא מעולם לא ניסה לפקפק בי בנושא הזה. ואני מעולם לא ניסיתי לחתור תחת ההחלטות שלו או המניעים שלו, אפילו לא בהרגשה. ברית שאני כרגע מפר.
"יש פה קיר." אני שומע אותו אומר, ויודע שזה מופיע בדיוק כמו בספר שלנו,- ספר שאפשר למצוא עכשיו בכל חנות ספרי ילדים. האם זה סימן מדאיג? זה מדאיג, למרות שצפינו את זה. ואולי גם שמעתי בקולו שמץ של כבוד.
"את זה ידענו." אני מנסה להישמע לקול הפנימי שהיה חבר פעם של מחשבון סגול ענק שהבוס שלי העניק לי. "עכשיו צריך לחפש את הסילעית."
שתי ידיים עבות וגסות, בעלות מוטוריקה עדינה של איש שעובד במלאכת התכשיטים, התחילו למשמש לפנינו את הקיר הבלתי נראה. יכולתי לשמוע זאת. שתי הידיים הילדותיות שלי הצטרפו אליו גם כן. אומנם היו לי חושים צעירים וטריים משלו אבל גם לא הרבה נסיון חיים של גישוש כלבים.
הקיר הרגיש קר ומתנכר, שברור שאף עצם חי, אפילו לא היתוש הקטן ביותר, כבר לא נגע בו יותר משלושת אלפים שנה. זה היה כמעט כמו למשש קיר מעולם אחר, את אדמת הירח. האדם הראשון על הירח, חשבתי לעצמי, ככה אולי בדיוק הוא מרגיש עכשיו.
לא הצלחנו למצוא את הסילעית. המשכנו למשש ולמשש ואני ההחלטתי להתחיל לעשות עבודה רצינית יותר. התחלתי לעבור מלמטה סמוך לרצפה עד למעלה וככה לעבור שורה שורה מהפינה הכי רחוקה שיש. כבר לקרת האמצע התחלתי להתייאש, כשהוא המשיך לנסות באקראיות את הצד השני. ידעתי שלא סביר שהסילעית תהיה סמוך כל כך לרצפה כי אף אחד לא יוכל לעבור שם לכן בזבזתי את זמני אכשבכל זאת ניסיתי שם כל כך חזק והתאמצתי על הצורה העגלגלה והחסרת משמעות בה הקיר נמשך לרצפה כשלפתע אמרתי; "עצור הכול. זה על הרצפה מתחתינו."
שנינו עמדנו בלי לזוז. בסיפורים תמיד נאמר שהחומר החלקלק עשוי בכל רגע להחליק ולהיעלם. התחלנו ללכת לאט לאט לזוז מהאזור כאילו החיים שלנו תלויים בכך. הם היו. לא ידענו כמה זה דק.
התכופפתי למשש את הרצפה מתחת והאמנתי שהוא עושה דבר דומה. מחליק ומסכן את החיים שלנו. בספר לא נאמר איפה בדיוק החומר צריך להיות, פשוט הנחנו שהוא על הקיר כי זו הייתה המחשבה ההגיוני הראשונה. עתה נראה שמתחתינו יש חול  גרגירי , אני מתנשף בהקלה. בעמידה שפופה התחלנו והתקרבנו לאט לאט במישוש כפות ידיים, עד שמצאנו חזרה את רטיבות החומר החלקלק. התחלנו לדחוף, לא באמת ברור מה אנחנו עושים. הרגשתי שאם מישהו ידליק לפתע את האור נראה כמו שני ליצנים בקרקס. בהתחלה זה היה קצת קשה מהצפוי ואז לאחר רגע נשמע קליק משונה ואחרי רגע נוסף הסתבר לי שזה היה בגלל שהרצפה מטה החלה לשקוע.
תחילה היא שקעה לאט כמו המעלית האיטית בעולם. "נתגלש במדרון." רובי תהה, ורציתי לענות לו שכמובן שלא, ואז הרצפה מתחתי החלה להדרדר במפולת חול מטה.
כל האבק והחול התערבב עם איברי הגוף שלי, לכמה דקות טובות לא יכולתי לנשום מנסה להוציא את האיברים שלי אחד אחד מן המקום בו הייתי קבור. הריח הזכיר ריח של גופה מתה, ומסביב הרגשתי שממה עמוקה חודרנית ושהפיצה בגופי הרגשה קלסטרופובית חרדתית נוראה. "אתה בסדר?" אני צועק מלא בחול ובאבק ברגע שהגעתי למקום חשוך לגמרי מחניק וקריר כאילו ב15 מעלות ממה שהיה קודם לכן. הגענו למקרר.
לרגע התמלא ליבי בחשש שהוא לא הגיח לידי והגיע למקום אחר לא מוכר כי לא שמעתי את הנפילה שלו לידי. אם זה היה המצב, וישנה הסתברות כזו, האם אי פעם אראה אותו? האם הוא לנצח יהיה לחוד בתוך מערות הפיראניה עד שהוא יהפוך לשלד, בדיוק כמו שאר השלדים שבוודאי כלואים במקום הזה?

"כן." שמעתי את קולו העמוק צרוד יותר בכחכוך גרון, בעל שריד דק של הפתעה. ככל הנראה הבחור האמין איפשהו בלבו שנשאר לכל אורך המסלול על שתי הרגליים- בשליטה תמידית. זו תמיד הייתה הבעיה שלו. הוא לא רצה לקחת הרבה דברים בחשבון. מבחינתו הסיכויים יהיו הרבה יותר פעמים לטובתו. הוא אופטימי. דבר שאומנם הופך אותו לבריא בנפשו. ובגלל שהוא מכיר את החולשה הזו בעצמו, הוא מביא אותי. וכעת הוא חסר אכילס. בלתי מנוצח. ככה זה כשאדם מודע לעצמו. הוא לומד לנצח את התכנון של אלוהים. ככל הנראה הוא נפל קודם ובגלל לא שמעתי אותו, הוא כבד יותר.
"אני חושב שהגענו למקום לא מוכר ועדיף שנבזבז את הלפיד הראשון שלנו." הוא אומר.
"רעיון טוב," אני מאשר בהפתעה מן עצמי. אין לנו מושג איפה אנחנו. לבזבז את הראשון עכשיו זה לא רעיון כל כך רע, על אף העובדה שאורך המסע הזה עדיין לא ידוע לנו.
אני מוריד את תיק הגב ותופס בריצ׳רצ׳. אני מדליק את הלפיד הראשון ובזמו שאני עושה את זה אני חש בחרדה שכל האזור מלא במתים שעם האור הראשון יקפצו ויאכלו אותנו. לא יהיה לאן לברוח. אבל דבר מזה לא קרה ומצאנו את עצמינו עומדים במקום תת קרקעי, שחוץ מאדמה הדומה לאפר לא ניתן להבחין בשום קיר מסביב. עתה ההרגשה שאנחנו אבודים נהייתה חדה יותר שיכולתי ממש להבחין לראות ו להריח אותה.
"עדיף שנתחיל ללכת." הוא אומר לי ואני מנענע בראשי מזועזע.
"אנחנו נמצאים כמה מטרים מתחת לאדמה, החוק הראשון ביציאה ממבוכים אומר למצוא קיר להניח עליו את היד כדי לא להתהלך במעגלים. אין לנו מושג כמה המקום הזה מפותל וגדול יתכן שיקח לנו ימים…" עכשיו אני לא צריך לדמיין, באור העמום הזה בו הוא נראה כמו אל מצרי יכולתי לראות את הגבה המורמת שלו. "לעולם לא נוכל לחזור אחורה באמת ממש אם המסע הזה יהיה קצת מעבר לקליל.. עד עכשיו מה שראינו תאם לחלוטין את הספר, ובספר רשום שצונמי של אנשים מתים הולכים לתקוף אותנו לפני שנגיע לשם."
אני לא בחור שנוטה להתרגש, כלל וכלל לא, גם לא כשהמניה שלנו חטפה נפילה ועמדתי המום מול המסך ביום הראשון צריך להסביר למעסיקים למה וכמה כל מה שאמרתי להם נכשל ואיך הם צריכים לעשות בדיוק הפוך ממה שנראה להם מובן מאליו כדי ביום למחרת לקבל הזנקה של 5% ממה שהחברה הייתה או שיהיה להם הפסדים של 30% שרק ילך ויחמיר כתוצאה מהתנהלות המתחרים שלהם. מתמטיקה זו מתמטיקה.
אבל הפעם הטונים שלי היו בהחלט גבוהים והזכרתי לעצמי איך אני נשמע כשאני מתרעם. כמו בחורה חמודה עם קול יומרני שמתחנן לעזרה כי אף אחד לא מבין את מה שנראה הכי פשוט בשביל אדם שנמצא בתחום. למרות שאפילו לא תמיד מי שבתחום יועיל להבין אותו. אבל רובי אף פעם לא התייחס אליי כמו אל האיש הגבוה הרזה הנשי והשמוליאלי הזה שאפשר לקחת עליו פיקוד אם רק ימצאו דרך להשאיר אותו עם התחושה שאף אחד לא מסוגל להבין אותו – ושככה העולם האמיתי נראה, דעתו פחותה למרות תחום מומחיותו , ואין מה לעשות. כי רק דברים מהסוג הזה היו גורמים לי לשתוק, דברים שהייתי נכון להבין מהר כי ראיתי דרך העיניים של ההורים שלי את הארץ הזו. ואני אף פעם לא הייתי נחשב בעיניהם. והם אף פעם לא היו נחשבים בעיניים של הקולגות שלהם. ובסוף.. בסוף הכל ירד לטימיון..; והשריפה והדפים.. המשפט…
אני מוכן לעולם הזה, חשבתי כשהכל קרס עליי והגעתי לבניין הגבוה האופנתי והמאיים בו כל אחד היה נראה כל כך חשוב, כמו אלוהים, עם ג׳ל על כל שיערה וחליפת עסקים, מבט שאומר שהם יודעים בדיוק מה לעשות… וידעתי שאני הולך לנסוע עם האופניים בקור ובגשם כדי להביא להם דברים מפה לשם, כמו קפה לפעמים, והם יעשו לי מבט כאילו הם הולכים להשתלט עם זה על העולם. ולאחר לגימה אחת קצרת רוח הם ישאלו אותי למה זה קר, ואני אסתכל עליהם מבולבל ואסביר להם שנסעתי בגשם כדי להביא להם את זה מהקצה השני של כמה רחובות. והם יענו לי שהם ידאגו שאני איענש כי אני מופיע רטוב ככה. ואחרי שאני מקבל נזיפה מהבוס הזקן הסנילי שכולם מפחדים ממנו משום מה. הוא, שדעתו נראית בדיוק כמו החליפות המאויירות הצבעוניות שהיה לובש. ובדיוק אותו דבר גם קרה כשאני נוסעתי כמו מסכן בסופות כדי להביא להם את הקפה המותגי המזורגג – לא מתלונן כי זה עולה על הציפיות של מה שחשבתי בדיוק שהעולם יעשה. אני מסתכל על הבחור המרשים והרחב שנראה כמו שחקן קולנוע בחליפה סגולה עמוקה ומאיימת. אבל הפעם אמרתי לו כשהוא שאל אותי למה הקפה שלו קר – שלפי ההסתברויות שלי בקרוב הקפה יסגר שם. שככל הנראה הוא יאלץ לשתות קפה בטעם קרטון מזורגג. כל זה, אלא אם כן הוא יעשה בדיוק את מה שאני אומר לו. והוא ענה בפרצוף כה רציני כאילו ניסיתי לירות בגוף שלו. הוא אמר שהוא ידאג אישית טוב טוב כי יפתרו אותי, על סמך ההילה שאני מרשה לעצמי להיות נביא זעם שיקרי שכזה. היה לו קול סמכותי ורם שבאותו הרגע שנשמע כאילו הוא מנסה לירוק אותי מהפה שלו. ואני מהנהן, בהבנה וחושב שככה בדיוק הייתי מצפה ממנו בעצם לנהוג – מתכונן לפיתורים שלי. ואז למזלי באותו היום שהיה נראה מתאים על ידי מזג האוויר הקודר להיות יומי האחרון – החנות קפה באותו רחוב נסגרה והודיעו על זה במסך טלויזיה הגדול שנמצא בחלל בו רוב הפקידים עובדים בו. והבחור המסוגנן הגיח לשם גם, אחרי שהגבירו, והסתכל עליי במבט מלא זעם ויגון. חשבתי שהוא הולך לעשות לי משהו רע. אבל במקום זאת הוא קרא לי למשרד שלו וקרא לי בן זונה מחוכם. אני חושב שראיתי דמעות בעיני הדבש שתמיד נראו לי מן השטן, והוא שואל אותי מה הוא צריך לעשות כדי שאמשיך לדווח לו. עניתי בקול נקי וחד, קול שרצה כל כך חזק למעוד ולהכשיל אותי – מחשבון. הו לשון ושפתיים מזורגגות – חשבתי באותו הרגע. אז באותו היום אחר הצהריים הוא שלח אותי על האופניים בגשם אל חנות השעונים הכי טובה בעיר ולבקש מהם מחשבון. הוא נתן לי המון כסף והוסיף – תעשה שזה יהיה בצבע של החליפה שלי. חשבתי שזה אות זדוני ומקולל לגרום לי לנצח לראות את הפרצוף שלו. וככה לאט לאט הוא התחיל לתת לי יותר ויותר משימות , במבטים מאיימים, ככה שמצאתי את עצמי עם משקפי הראייה שלי ללא המקטורן החום שקניתי כי הייתי צריך, צועק דברים מבולבלים מן הטלוויזיה הישר לתוך המשרד שלו. נעשיתי 'הנער של ג׳יל' , כולם היו מביטים בי בבלבול אבל אף אחד לא העז לעשות לי משהו. לא כשאני הנער שלו. נער, אפילו לכינוי 'בחור' לא זכיתי. ולכולם היה ברור שהוא מצא עלי איזה לכלוך ומנצל אותי עכשיו, זו לפחות הייתה הרכילות. והם חשבו שזה נעשה בדרך כה מעוותת – שנראה כי אני סבור שיש לי איזושהי חשיבות לדבר מה. אבל נדמה היה שלא באמת האמינט בזה- בגלל היראת הכבוד שהפגינו כלפי לפעמים על כך שהרשה לי לרוץ במסדרונות ולצעוק עד אליו. יראה של כבוד מפני איש העסקים שאני נמצא בבעלותו. כמה מהם לפעמים נתנו בי מבטים כאילו הם חושדים שאני מציץ בעבודת הקודש שלהם מאחורי הגב שלהם ואז צועק שפת סתרים לבוס שלי כדי שילמד להתעלות מעל.
ככה בסוף משרד חדש של קפה נפתח ממש ליד הבניין שלנו מצד ימין, לי נותר יותר זמן פנוי והמשימות שהוא התחיל לתת לי נהיו מסובכות יותר ויותר עד שכבר לא היה נדמה שעבדתי אצל בעל החברה יותר אם כי אלא אצלו. עם המחשבון שתאם לפעמים לחליפות הבולטות והמרשימות שלו, כולם היו צוחקים עליי. פעם אחת הוזמנתי להישאר עד מאוחר כדי להרים כוס שמפניה על ההפסד של המתחרים שלנו. על ה- ואני מדגיש; ההפסד שלהם. הנהנתי בהבנה והסכמתי בצער שאני צריך להיות שם ולחזות בזה. ואז כשצחקו עליי הפעם שם, כשהאורות עומעמו והשיחות האמיתיות המעניינות רק של אליטת הגברים החלו להתחיל, נאמרו בדיחות זדוניות על זה שאני עבד המין שלו. הוא לא הכחיש. רק חייך את החיוך המזמין הזה שלו, שרק כשהוא עושה אותו אני פתאום מבין למה המזכירה שלו כל כך נופלת בקסמיו שהיא מגיעה למשרד לכל הפחות בבגדים ובאיפור של מרלין מונרו. ושנאתי אותו כל כך, אבל יותר מכל הייתי מופתע. זה עלבון בשבילו, למה הוא לא מכחיש? 'הבחור הזה יהיה בסוף הבוס הגדול' הוא אומר ובעיניו לפתע נעשתה רצינות מוחלטת. נהייתה דממה והעיניים של כולם ננעצו בעיניים שלו. הרצינות הייתה קפואה כמו קוביית קרח והוא התכוון לזה כאילו היה מדובר במשהו בו אין מפקפקים. ואז נשמע הצחוק של כולם מלווה יחד עם הצחוק שלו, והוא לגם מן המשקה שלו ולא נאמר על זה מילה עוד. עוד הלצה אצילית. אבל אני ידעתי מה ראיתי בעיניים שלו.
ולמרות שהוא לא אמר את זה ולא השתנה כלפי כלל, העזתי יותר דברים. ובסוף כשחזיתי את מפלת סטרבגל, נאמר לי לבוא למשרד של הבוס – שם ג'יל ישב על הכיסא שעון עם מבט כאילו אני חפרפרת, וטומי הבוס הגדול מביט בי עם זיעה על מצחו ומודיע לי שהתקבלתי לעבודה. כעת אני עובד תחת הבן אדם שעד לא מזמן הכי תיעבתי בכל המשרד הזה, מדווח לו ורק לו ישירות, ומצופה שאעבוד צמוד עם המחשבון ש'הבחור האצילי' , במילים שלהם התייחסו אליו כאילו עשה טובה לנזקק עני מהרחוב שהתגלה להיות בן אדם, קנה לי. קנה לי כמו אזיקים שרשום עליהם את השם שלו, חשבתי לעצמי. בצבע סגול עמוק בוהק. אני יודע שאיפשהו בנבכי נפשו הוא סבור שכל מי שעובד מתחתיו הוא חזיר. מעניין אם אבא או סבא שלו היה קצב. אני לא אתפלא אם אי שם בשושלת יסתבר שכן. תמיד יכולתי לדמיין שלקצוב זה בטבע שלו, כשהיה מדבר עם לכוחות. בסכין חדה לקצוץ את הבשר השמן עם העצמות ולחייך לעצמו – זה אם היה אדם מעט יותר פשוט שלא צריך שעון מוזהב של רולקס רק כדי להראות שיש לו את הזיין הכי גדול של כל הקולגות, המתחרים, והמעסיקים במשרד הזה ומחוצה. לכן אצלו זה גם לווטר. ומנקודה זו והלאה – כל חיי השתנו. הצלחתי עלתה, ויחד עם כל מה שחשבתי על בני אדם שהסתבר כנכון. אני לעומתו באמת ראיתי באחרים תכונות של חזירים, אבל ידעתי איך להתייחס לחזירים מלכתחילה. לסבא שלי, לפני העיקול, הייתה חווה שהייתי מבקר בה. הוא התייחס אל חוות החזירים שלו בהרבה כבוד. מאכילים אותם, מלטפים אותם… ואני מוסיף; אם מתברר שהם בעצם גם אנשים וגם המעסיקים שלך פשוט משפילים עיניים ונמנעים כמה שיותר מלהסכים עמם מבלי לפגוע בשום כבוד – ולבצע. תמיד להקשיב – ולבצע. בלי להתלהב או להתלהט מן החירחורים שלהם או שלשלות הקקי. לא משנה כמה הם אוכלים… כמו סבא, לתת להם. וזה לאו דווקא כי אתה אוהב אותם, אלא כי ככה מתייחסים לחזירים שמנים עם חליפות סגולות עמוקות ושעוני רולקס. כאלה שמזכירים לי את הקצב בגופיה הלבנה ששנאתי כשהוציא נידונים למוות, את חברי, מחייך אליי את החיוך הזה שלו כי אני ילד. ואחר כך סבתא הייתה מבשלת אחד בתוך המרק שלה. ואני שנאתי את הבחור הזה והייתי חולם עליו עוזר לה לבשל ומערבב את המרק, מסתובב להסתכל מאחורי הגב שלו רואה אותי ומחייך אליי.
אני לא יכול להגיד שלא חיבבתי את הבוס שלי. לא באמת, כי אז אהיה שקרן. היה בו תמיד משהו הגיוני או יפה שאפשר להעריץ וללמוד בניצוץ המטרה החד שהיה לפעמים מנצנץ – כחתול שיצא מן השק ומסביר את כל הפעולות היוצאות דופן שלו. משהו ראוי הערכה בסיכונים שהיה יכול לקחת ובאיך שהצמיד את האוייבים שלו בנעצים אל הקיר בהתלהבות ובכמה השקיע במרץ מסביב לשעון לחשוב על כל דבר וכל פרט – להיות מוכן להכל היה החלום שלו. גם בארוחות צהריים היוקרתיות השערורייתיות שלו עם אחד מן המנהלים היה היגיון. ואהבתי את הדרך בה לא היה טיפש מספיק כדי לא לנצל אותי. הוא אפילו למד להפגין, בשעות הקטנות בהן נשארתי במשרד שלו, כלפי החזיר שלו חיבה אמיתית. החום הצורב בעיניים שלו שהזכיר ויסקי היה משכר אותי ומעודד אותי. כאילו הוא היה דמות של אב שבמובן מסויים מעולם לא היה לי. נאחזתי בדמות הזו והייתי ילד חזירי למופת שהקצב שלו אוהב ומעריך את ההתנהגות החזירית היוצאת דופן לאנשים חזירים במעמדו. אין דבר מענג יותר מחזיר שמפתיע את הבעלים שלו. מישהו שמקשיב לי באמת. ורוב שעות היום לא הרגשתי חזיר באמת. בייחוד לא כשהיה מביט בי בשעות האלה במשרד, מחשב משהו ארוך ומסובך בשבילו או שואב את האבק מן השטיח. הוא נתן לי להרגיש כאילו אני באמת אדם שעושה משהו טוב. כמו לתרום לקהילה.

אבל אי אפשר להשוואת אותו אל הכריזמה השקטה שהרגשתי ביום הראשון בו פגשתי ברובי.
אפילו כשלא הנהיג, היה ברור כי רובי הוא מנהיג. וכשהייתי צריך לדווח לג׳ין עליו הייתי עושה זאת בגבות מורמות ופליאה חזקה. הבחור יכל לשדוד את כל הרשת של רולקס אם היה חושק בזה, זה מה שאמרתי לו. הוא גאוני וצריך להיזהר. הוא קרימינלי, והשקט שלו היא הצורה בה הוא משתיל טרור ורעיונות בקורבנו. וכל זה הבנתי תחילה רק מהדרך בה חלף על פני במשרד, בדרכו אל החדר של ג׳ין.
היה בו משהו שתמיד היה נראה לי אפל, בדרך בה תלה את המעיל שלו או הביט כשקראו בשמו. זאת כנראה כיוון שהיה נראה במודעות מתמדת אל ההשפעה שהפיץ סביבו; איך המזכירה הייתה מתבלבלת וכשחלף אנשים היו מפחדים מהמבט שלו, ואיך שהוא הרגיש שליו עם זה בנוסף לכל כאילו אין דבר טבעי יותר. אם היה רוצה היה מצליח למכור בקלות שהוא ישו או משהו. אנשים היו משתחווים אליו גם אם היה לוקה קשות בנפשו. ואני נזהרתי ממנו כמו שנזהרים מנחש קוברה אפילו כשהיה נמצא במרחק .
רובי מסתבר חשק בי כבר ביום הראשון שראה אותי. הוא לא הראה לי את זה, כי אז בטח הייתי חוטף צמרמורות ומודיע שאני חולה בכל יום שהיה בא. הוא אף פעם לא אוהב להראות לאף אחד את מה שהוא באמת רוצה. משהו שאפשר להעריך בו. הוא אפילו לא הסב אלי מבט, הייתי חשוב כמו האוויר. כמו נער שליחויות לידו. לא כלי, נגיד משחק. וזה הרגיע אותי. אבל בהזדמנות הראשונה שהייתה לו אתי לבד הוא התקרב אלי, החזיק לי את הכתף בצורה בה הייתי מאובן וביד השניה הרים את הציור המדוייק של השעון הגדול שהיה על הבניין בשדרה בדרך לשם. זה היה סרטוט עם הרבה מאוד קווים עדינים ופרטים. הוא קרע אותו ואמר לי שאני יכול להשיג הרבה יותר מהשעון הזה, אני יכול להשיג הכל. האם הוא מציע לי להצטרף אליו – חשבתי. אבל זה לא היה המקרה כלל בעיניי, הוא עזב ויותר לא ראיתי אותו. אני חושב שג׳ין הביט בו מן החלון במשרד ולא היה מוצא חן בעיניו הדרך בה הניח עליי את היד. אני חושב שהוא העדיף לבטל את העסקה אתו, כי העסקה למרות שהייתה בכיוון טוב בסוף לא הלכה יותר ולא ראיתי אותו יותר, ככה שהדרך בה החזקתי את המעיים שלי שלא יתהפכו שוב פעם לא עמדה במבחן. ככה זה אולי עדיף כשעושים עסקאות עם השטן, חשבתי כשהעליתי במוחי את המעשה שג׳ין עשה.
'אתה יכול להשיג הכל, אתה יודע את זה?' אני זוכר עוד את הקול העמוק והמבטיח שלו אומר לי. הבטחה עמוקה ורצינות גמורה בעיניו, כאילו הוא שם את כל הכבוד הכביר שלו ואת כל העוצמה האדירה שלו על זה, את כל היכולות הכישורים והעוצמות הנדירות שהאמנתי שיש לו, שם בהבטחה הזו. כאילו זה נכון כמו שזורחת השמש. אז לא יכולתי לראות אותו באמת, וידעתי את זה מאוחר יותר גם כשעבדתי אצלו שעל פי החישובים שלי, פסל הזהב המושלם שעמד מולי לא יכול היה להיות הגיוני. אבל אין ספק שזו הייתה חזות מרשימה להעמיד בתפקיד כה לוחץ לכך כך הרבה זמן והשתוקקתי להאמין לו. השתוקקתי להאמין שבסיפור, שאתם קוראים עכשיו הוא הגיבור. הוא לחץ עליי לקנות את זה, ואני הסכמתי להאמין עד שיוכיח לי אחרת. הרגיש כמו תחושה מוזרה של צדק פייר. אבל לא הבנתי שזה מה שהוא עושה לי. שזה מה שהוא עושה למי שעומד מולו. גורם לו לרצות לבחור לטובתו. וחוסר החשדנות שהופנה כלפיו היה צריך להפנות אליו נורה אדומה מיד.  'אתה יודע את זה נכון?' אומר לי את המילים ששנינו רצינו לדעת שנכונות. שכל כך רציתי להאמין בהן. גם רציתי להאמין שאנשים הם לא חזירים; שהוא מסוגל לראות אותי מעבר, גם בלי שאצטרך להגיד לו שום דבר. הייתה בזה חוויה אלוהית. ולהפוך להיות בן הטיפוחים שלו, בין אם רציתי א לא, נעשה דבר בלתי אפשרי להתחמק ממנו. כי המילים שלו חלחלו לכל דבר שעשיתי. ומהר מאוד הגעתי לנקודת מבט ממנה אני כבר שלו. לא ידעתי את הסיבה האמיתית שיועדה לי. אבל היום אני יודע שאת כל מסעותיו תכנן מראש. אני רק הייתי עוד משהו שהוא התכוון להוסיף אל התרמיל שלו. כל הראש שלו היה נראה בחברה, אבל לא יכולתי להבחין ברגל אחת החוצה. הקלילות האדישה הזו שלו לפעמים נראתה כמו כוח באותו הזמן. זה באמת כוח, לשלוט ברגשות שלך. אבל זה היה כל כך קל לו. ואני לקחתי את זה כמובן מאליו.
"אז מה אתה אתה מציע שנעשה?" הוא שואל אותי עכשיו בטון חדור היגיון כאילו לא יעלה על הדעת שום מצב נוסף.
אבל המצב שלו לא יעלה על הדעת. כלל וכלל לא.
"אתה חייב להקשיב לי," השתמשתי בכל הקלפים שהיו לי, מכל החודשים הארוכים שהעברתי עמו. הזיקה שלו אליי נכללה בין כל הדברים האלה. "הסיכוי הוא נמוך שנצא מן המקום הזה בחיים ככה."
"אתה מצפה ממני לחזור אחורה עכשיו? אחרי כל מה שהשקענו? לוותר?" המילה האחרונה נשמעה מלאת רגש, כמו טאבו, בקול שלו. כאילו אין זה יהיה הדבר הצודק לעשות. וידעתי שלמרות שלא הרגשתי בזה, הוא אשף מיומן במניפולציות ויודע בדיוק מה הוא עושה. הכל בו מכוון כמו שעון מצויין. והוא שומר הצדק, חי למען זה. והצדק אומר שהזהב יהיה שלנו. לא משנה מה יהיה בו. זה כמעט היעוד שלנו. אנחנו היוזמים האמיצים שיכולים לעשות את זה. זה צריך להיות שלנו. על פי חוק. כמה משועבד אני כבר יכול להיות לו? אני כמעט מאמין לו. אבל הוא כה טועה, כה טועה, זה לא שווה את החיים… של אף אחד מאיתנו.
"אני מצפה ממך לחשוב בהיגיון." אני אומר לו, מתנשף ממאמץ. מצפה כל כל… רוצה כל כך שהוא יאמין לי. אני שם את ידיי על ברכיי, נשען ואז עולה חזרה מנגב את הזיעה שהצתברה לי על המצח על שרוולי. אני לא רוצה שאף אחד מאיתנו ימות פה.
"בו נוציא את הספר." הוא אומר בהחלטיות כאילו זו החלטה חשובה. אבל על פי ההסתברות אני כבר מבין שזו האופציה האחרונה שלו. אני והוא כאילו גוף אחד ואם הוא לא משתכנע, אני עדיין לא יכול להשתכנע כנראה בעיניים שלו שעלינו לעזוב גם כן.
אנחנו מוציאים את הספר ילדים הדק שאוייר בצורה הומוריסטית ומעט מרושלת. הזומבים המצחיקים עם העיניים הירוקות הזוהרות באות בסוף. כעת רשום שמולינו אחורה להיות דלת פשוטה מעץ. על ההסתברות שהספר הזה נכון, אני לגמרי לבד עליתי.
"בוא רק נלך עשרה צעד למצוא את הדלת הזו ואם היא לא שם ממש מולינו נסתובב בדיוק במאה שמונים מעלות אחורה ונחזור לפה. אל תשכח שיש לנו את הלפיד שלנו עדיין."
אני מהנהן וחושב שקשה לסרב לו. לא הייתה בעיניי הרבה תועלת בלעשות כן. אבל הוא אוהב לקחת סיכונים ורק אולי אולי אולי…
אנחנו לוקחים עשרה צעדים ושום דבר. מושיטים ידיים הכי רחוק שלנו כמו ילדים מפגרים וכלום. הוא מביט בי מאוכזב ומבקש ממני לשמור רגע את הלפיד שלו. אני מהנהן ומאמין לו. השניה שזה קורה הוא מתחיל לפסוע לכיוון האפלה. אני מתחיל לצעוק לו. הוא ממשיך לפסוע. הוא נעלם מן שדה הראייה שלי. אני צווח. לפתע אני משתתק כי אני מפסיק לשמוע את צליל הצעדים שלו יותר. מה הסיכויים ש… מה הסיכויים ש… אני פעיל חזק חזק את ראשי בשביל לחשוב. המשרד המסודר שלפתע היה לי בראש נהפך לג׳ונגל. נמאס לי להיות נער הצעצועים של האנשים האלה שמאמינים שהם גדולים. אני גדול גם כן. אני יכול להיות הבוס שלהם… אני יכול לקנות אותם… ביקום מקביל אני במשרד עכשיו. משחק על בטוח. משחק על מתימטיקה. יודע דברים. משחק על לנצח. אני הניצחון.. אני הניצחון.. איפה רובי?  הממזר הנורא הזה! "רובי!!!" אני צווח עם כל הגרון שלי עד שאני חושב שאני קורע איזו מיתר כמו שאגה של אריה. שאגה של בוס. שאגה של מפקד. טיפש אומלל! טיפש אומלל! טיפש…
"מצאתי את הדלת!" אני שומע קריאת שמחה לא מרחוק. הלב שלי נעצר ואז הולם. הזיעה כבר מחליקה לי מאגרופיי הידיים. "זה רק 3 5צעד ישר מאיפה שאתה. נזכור את זה. בוא עכשיו."
"מה הסיכונים… מה הסיכונים…" אני ממלמל. אני חזרתי להיות ילד. חושב מהר, אני חייב לחשוב מהר. הם ישנם. הם לוחשים לי. אבל רק 35 צעד? אני יכול להסתדר עם זה. זה לא חייב להסתבך בדרך. זה יכול להיות קל. רק 3 5צעדים ישרים. ויש לי לפיד. הסתובבתי אחורה. אני בדיוק עם הגב אל היציאה. אז התחלתי לספור 35 צעדים. אני מחוייב אל המתימטיקה. זה למה סומכים עלי ואוהבים אותי כל כך. אני כמו שליח של אלוהים, רק עם מספרים בפה. "כמה?" הוא שואל אותי. "7% כישלון הפכו ל15%. " אני עונה לו. הבטחתי שב30% אני אפסיק.
"בסדר." הוא עונה לי.
אנחנו מגששים את הידית הקרה… היא נפתחת לכבודי. כשאנחנו מביאים את הלפיד אנחנו מזהים מרחב ענק שעל הקירות ממוקמים אלפי סוגים של אנשים חנוטים.
"בוא נעוף מכאן." אני אומר כמו אינסטינקט. "ראית את הספר." אלף צמרמורות. "אסור להיכנס."
רובי מהנהן ואומר; "עם לפיד. תגיד, מה הסיכויים שמשהו מכל זה יקרה?"
"נמוכים." אני עונה ובולע את הרוק שלי. עדיין מחוייב לאמת.
אין מצב שזומבים שמתו כל כך הרבה זמן שאפילו בטח סידן אין להם יתרוממו לחיים אני מודה.
"מצויין." הוא עונה עכשיו.
"ואני עדיין אומר לך לא להיכנס." אני אומר.
"אנחנו מקשיבים רק לזהב המתימטי שיש לך." הוא מזכיר לי.
"בספר רשום… ועד עכשיו הוא תמיד צדק. "100% צדק רובי. אתה מסוגל להבין מה זה אומר?" אני מתפרץ לחלל בצער רב. "והינה אנחנו פה.. עם האנשים החנוטים…" הלחץ הולך וגובר בקול שלי.
"ניכנס בלי הלפיד." הוא אומר כמו איש ביטחון טוב שמוודא את ביטחוננו. "אתה עומד אתו כאן. " הוא מסביר, נעצר, מביט לי בעיניים ואז מוסיף בצורה בעלת חשיבות שאני ישר נשאב לתוכה. "כמו שותפים, אני ואתה. עדיין. אני עושה את זה ואתה מאיר. שותפים בהחלטה הזו. שנכנסים פנימה."
אני מהנהן ובפעם הראשונה בחיים שלי מפר את הברית. נותן לשותף העקשן שלי בדיוק את מה שהוא רוצה. להיכנס לבד. נותן לו את זה בלי שהייתי עושה את זה במקומו. נותן לו, כי הוא הבוס שלי והוא מפעיל את המנגנון הרגשי הזה עליי בלי שתהיה לי היכולת לעצור אותו. אני צריך להקשיב ולעשות מה שהוא אומר. הוא נכנס פנימה ואני מרגיש משהו נורא עכשיו. אבל אני ממשיך לעמוד שם עם הלפיד כדי שתהיה לו דרך.

אני שומע צליל. אני מסתכל על האנשים החנוטים. הם מתחילים לשיר. הלב שלי מפסיק לפעום בחזה שלי. אני מסתכל על רובי שנמצא באמצע. גם הוא שם לה. אני רואה רק את הגב שלו. רק את עמוד השדרה. הם נמצאים סביבו ומתקרבים אליו. אני שומע אותו צורח. יש אור ירוק מהעיניים שלהם. אני הולך אחורה ומועד, רוצה לקרוא לו לבוא גם אבל אין אוויר אצלי בריאות כשהדלת מולי נטרקת. אני שומע את רובי צורח עכשיו לא כבוס ולא כשותף. אלא כמו חזיר. כזה שאולי הבוס הקודם הקצב שלי מנתח. אני רץ 45 צעדים. ויוצאים לי 17. הלפיד שלי נכבה אחרי 6. אני מטפס על ערימות החול הללו ויוצא מן האיבר מין הענקי.

הכל היה 100% נכון בספר. חוץ מהעובדה שזומבים מתעוררים אך ורק מחום של אש. מה הסיכויים?

אחרי שבוע של חוסר שינה אני נכנס אל המקום הקודם בו עבדתי. מרגיש כמו זאב. ג׳ין , עם חליפה כתומה, בטח הצעקה האחרונה מאיזה מגזין, שופך את הקפה. אני צועק שם שמשהו נורא עתיד לקרות.

אחרי שבוע אחד אני מנהל. אחרי שבועיים שלמים אני הבוס שם. אני הבוס ואין לי קולגות. אני הבוס הגדול. ג׳ין נכנס בהפסקת צהריים עם חיוך שועלי ומביא לי קפה. אני מביט בו כאילו הוא שועל טוב ויודע שעדיין לא אאשר בפגישת נהלים את העסקה הגדולה שלו. נעשה לי עם הזמן חיוך של כריש. אני מביט לנוף הגדול שנשקף מן החלון שלי עכשיו. כל יום כשאני הולך לישון או מתקלח אני שומע את רובי צורח. לא יכולתי להיות מאז עם אף אישה. וכעת לעולם יותר לא אצליח להיות שבוי תחת מישהו.
לעולם יותר לא אשמע את צעקת החזיר לאחר ששירתתי אותו. עתה הסכנה שתהיה להם, תהיה שאם הם ימותו – זה יהיה כי טרפתי אותם. ככה זה צריך להיות. אני יותר לא ארגיש חסר אונים. אני יותר לא אהיה חסר אונים. לא חסר אונים.