הדרך לאוצר: פרק 9

אחר הצהריים כבר התחילו ההכנות למסיבה. הנגנים והמלצרים שארתור הזמין כבר הגיעו, ואיזבלה הייתה עסוקה בלדאוג שהכל מאורגן. ארתור היה עסוק בעיקר בלבצע שיחות טלפון כדי לוודא שכל האנשים שהזמין הולכים להגיע.
המסיבה עמדה להתחיל בעוד כמה שעות ספורות, ובינתיים ניקו לא יצר איתי קשר. שלחתי לו אין ספור הודעות אבל הוא אפילו לא קרא אחת מהן. יכול להיות שהוא התעלם מהן או שלטלפון שלו קרה משהו. שקעתי במיטתי וניסיתי לשחרר מעליי את כל הדאגה.
לפתע, שמעתי רעש. הוא הגיע מהחלון. פתחתי אותו בחשש והבטתי מטה. להפתעתי ראיתי את ניקו. הוא נופף לי עם שתי ידיו וסימן לי לבוא אליו.
יצאתי בשקט מחדרי, וירדתי במדרגות. השתדלתי שצעדיי יהיו שקטים כדי שארתור לא ישים לב אליי. ניגשתי אל איזבלה.
"אני יוצאת לכמה דקות טוב? אם ארתור ישאל תגידי לו ש… לא יודעת כבר תמציאי משהו" לא חיכיתי לתשובתה ויצאתי מהבית. התקדמתי אל עבר היציאה וראיתי את ניקו. שימחה רבה התחוללה בי.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי
"רציתי לפגוש אותך" חיוך עלה על פניו.
"קרה משהו? למה אתה לא עונה להודעות שלי?" שאלתי בפרצוף זעוף
"לא היה לי זמן, הייתי די עסוק…" הוא גירד את ראשו.
קימטתי את מצחי. התעצבנתי מתשובתו.
"אתה יודע שהיום מסיבת הבחירות נכון? ממש בעוד כמה שעות?" אמרתי בדאגה.
הוא פתח את פיו כדי לענות אך עצרתי אותו.
"עדיף שנתרחק מכאן קצת" הלכנו עד שהתרחקנו מספיק מהבית. או יותר נכון מהישג ידו של ארתור.
"אם אני לא טועה, התוכנית היא להתפלח למסיבה היוקרתית והמושחתת של ארתור, להסיח את דעתו בזמן שאת פורצת לכספת שלו וגונבת משם את הכסף?" הוא דיבר במהירות ונראה שהתקשה להאמין שמשהו מדבריו הולך לקרות. המשכנו ללכת.
"כן. אתה לא הולך לקבל רגליים קרות דווקא עכשיו ניקו. זאת בין ההזדמנויות הטובות ביותר שיהיו לנו." אמרתי בלהט.
"איך אני בדיוק אסיח את דעתו של ארתור? שכחת מי אני?" הוא הסתכל עליי בחשש. עצרתי במקומי.
"דבר ראשון תגרום לו להתחבב עלייך. תתחיל לשבח אותו על מעשיו ולהחמיא לו. זה יגרום לו להתעניין בך בחזרה. לארתור אמנם יש חזות מאיימת אבל הוא טיפש יותר מכפי שנדמה לך." אמרתי בביטחון.
"הוא בקלות יחשוב שאני לא אחד מכם"
העברתי בו מבט ארוך. ניקולס הוא בחור יפה תואר מתחת לכל חבורותיו והמראה המוזנח שיש לו. הוא חכם מאוד, וחביב. הוא צריך להיות יותר בטוח בעצמו.
"אני מכירה מישהי שתוכל לטפל בך כמו שצריך. וגם להיות שותפה לתוכנית הקטנה שלנו. תן לי לטפל בזה."
"אני סומך עלייך ליזה, אבל אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח שהתוכנית הזאת תעבוד."
"זה בסדר, גם אני לא" חייכתי אליו.
"תספרי לי על ההודעות ששלחת לי"
"תקשיב טוב בסדר?" הוא הנהנן
אימא שלי הייתה חלק ממחתרת שנועדה להגן על תושבי מערב העיר, ושיש סיכוי גדול שהאוצר נמצא שם."
"אלו חדשות טובות!! איך גילית את זה?"
"בזכות אחת התמונות שמצאתי שלה, כשהיא הייתה צעירה."
"אז איפה את חושבת המחתרת הזאת? אם היא בכלל קיימת עוד…"
"נצטרך לגלות זאת בעצמנו וכמה שיותר מהר. ארתור כבר התחיל בחיפוש והוא לא יעצור עד שהוא ישיג את האוצר הזה." אמרתי ברצינות.
"אנחנו נמצא את האוצר הזה. אנחנו חייבים."
ניקו התקרב אליי והחזיק את ידי. פעימות ליבי התחזקו.
"אין לנו הרבה זמן, המסיבה מתחילה בקרוב ואני עוד צריכה להתקשר למתילדה." אמרתי בקול חלש
"מתילדה?" הוא שאל בסקרנות.
"זאתי שהולכת לגרום לך להיראות טוב הלילה. זאת אומרת, אתה כבר נראה טוב אבל אתה יודע…"
"את מסמיקה!" הוא צעק בלעג.
"אוי נו תפסיק" אמרתי במבוכה.
"את לא הראשונה שאומרת לי את זה, כך שאין לך במה להתבייש" הוא הזדקף ונמתח לאחור בשחצנות.
"הנה האני האמיתי שלך שלך יוצא החוצה! ידעתי שאתה לא כזה צנוע כמו שאתה נראה" צחקתי.
"יש בי עוד צדדים שאת לא מכירה, אני מלא בהפתעות" הוא חזר להיות רציני.
"זה אמור להרתיע אותי?" שאלתי בקול חלש.
"אני מרתיע אותך?" הוא התקרב אלי עד שהייתי קרובה אליו מספיק כדי להביט בעיניו.
"לא" הלב שלי כמעט יצא ממקומו.
"אז למה את מתרחקת ממני?" הלכתי כמה צעדים אחורה אך עדיין הייתי קרובה אליו.
"למה אתה מתקרב אליי ככה?"
"את יודעת שאת די קשה לפענוח. מצד אחד את נראית נורא דומה לסביבה שלך, אני יכול לדמיין אותך הופכת להיות היורשת של ארתור ונהפכת להיות רעייתו של איזה בחור עשיר. מצד שני, יש בך משהו מרדני. את לא נראית כזאת ממושמעת, את לא אוהבת שאנשים אומרים לך מה לעשות."
"זה טוב לא? ככה אני לא משעממת אותך"
"את אף פעם לא תוכלי להיות משעממת ליזה" הוא אמר זאת בצורה שגרמה לי להסמיק.
"מה לגבייך? האם הצלחתי לפענח אותך כבר?"
"אפשר להגיד שאת מתקדמת" הוא גיחך.
הוא החזיק במותני. הסתכלתי לתוך עיניו הגדולות, וכמעט הלכתי לאיבוד בהן. ידו הרכה נגעה ברפרוף בפניי. לרגע נשימתי נעצרה, עצמתי את עיניי והכנתי את עצמי לנשיקה הראשונה שלי.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ונישק אותי בתשוקה. מגעו היה כל כך ממכר שרציתי שהרגע הזה ימשך לעולם. ככל שעבר הזמן ככה שקעתי בתוך פיו שפתאום נראה לי כדבר הכי מפתה שקיים. אחרי שניות ארוכות, התנתקתי ממנו.
"אז ככה מרגישים שמתנשקים" אמרתי באושר
"אף פעם לא התנשקת?" הוא שאל בפליאה
"לא"
"אז תני לי להגיד לך משהו. הנשיקה הזאת, הייתה הנשיקה הכי מופלאה שהייתה לי בחיים" חייכנו זה אל זה. הרגשתי שמיליון פרפרים מתעופפים להם בבטני.
"יש לך משהו לכתוב איתו?" שאלתי
"תמיד" הוא הוציא עט מכיסו.
"הנה. זאת הכתובת של מתילדה." רשמתי לו בגדול על כף היד.
"נתראה הערב ליזה." הוא התרחק ממני באיטיות.
"נתראה" עניתי בחזרה
============================
כשחזרתי לבית, למזלי ארתור עדיין היה עסוק בארגונים האחרונים למסיבה. הסיכוי שהוא הבחין בכך שהלכתי הוא קטן מאוד. הבית כבר הוכן למסיבה, רק האורחים היו חסרים. איזבלה שכבר הייתה לבושה נראתה מדהים.
"וואו. את פשוט מהפנטת איזבלה!" אמרתי בפליאה. היא ניגשה אליי בחיוך.
"תודה רבה! אני מקווה שגם סטיבן יחשוב ככה כשהוא יראה אותי." היא קרצה.
"מה לגבייך? אני רואה שאת אפילו לא התחלת להתארגן עדיין."
"יש לי לעשות שיחת טלפון קצרה ואז אני אתחיל"
"טוב. רק תזדרזי, עוד מעט המוזמנים מגיעים!" היא אמרה וחזרה במהירות לעיסוקיה. חייגתי אל מתילדה וקיוויתי שהיא תענה לי. תוך כמה שניות שמעתי את קולה העליז.
"ליזה! במה זכיתי?"
"אני צריכה שתעזרי לי במשהו…"
"במה מדובר?" היא שאלה בסקרנות.
"תכף יגיע אלייך ידיד שלי. אני צריכה שתדאגי לו לחליפה ותציגי אותו במסיבת הבחירות שמתקיימת עוד מעט כאחיין שלך, בשם פבריציו שהגיע במיוחד מאיטליה כדי לשמוע על עסקיו של ארתור."
"בשביל מה את צריכה שאעשה זאת?"
"אני לא ממש יכולה לספר לך, אבל בשביל מטרה חשובה. בבקשה מתילדה." השתדלתי להישמע מלאת כוונה.
"בסדר, אני מוכנה לעשות זאת עבורך. אבל את עוד תספרי לי על התוכנית שלך ושל הבחור הזה כן?"
"תודה רבה מתילדה! אין כמוך. ניפגש הערב"
אחרי הכל, יש לי תחושה שהתוכנית הזאת יכולה דווקא להצליח.

כעבור שעה המסיבה התחילה, והמוזמנים החלו להגיע. רובם היו חבריו של ארתור שהגיעו לתמוך בו, ביחד עם רעיותיהם. המוזיקה התחילה להתנגן וליבי התחיל לפעום במהירות מלחץ.
ארתור עמד בפתח הדלת וקיבל את האנשים. אני עמדתי בצד, וחיכיתי לניקו.
לפתע ניגש אליי גבר. הוא היה גבוה ומרשים. פניו היו יפות, בעלות מראה כובש.
"סטיבן?" לא הייתי בטוחה שזה הוא. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה נראה שונה מעט.
"כן, זה אני" הוא חייך
"עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שבאת לביקור" אם לומר את האמת, סטיבן אף פעם לא מצא חן בעיני כל כך. כל מי שמיודד עם ארתור לא מתחבב עליי.
"ובכן, אני די עסוק. את יודעת, יש לי הרבה עבודה בתקופה האחרונה." הוא ענה בגאווה.
"הצטערתי לשמוע על אימך. תסלחי לי שלא הגעתי להלוויה, לא הייתי בעיר. את בסדר?"
"אני מנסה. זה קשה, אבל בינתיים אני עומדת בזה" אמרתי בקול חנוק. הרגשתי שהדמעות מתחילות לנגיע אליי. הלוואי ואמא שלי הייתה כאן כרגע. הייתי נותנת הכל כדי לראות אותה שוב. כדי לחבק אותה ולהגיד לה עד כמה שאני אוהבת אותה. שאני סולחת לה על כך שהשאירה אותי לבד.
"אני שמח לראות אותך. את נראית מדהים הערב." הוא התקרב אליי מעט והסתכל עליי במבט מוזר. לרגע חשבתי שהוא מפלרטט איתי.
"תודה, גם אתה נראה לא רע" החמאתי לו בחזרה.
במשך כל הזמן שדיברתי איתו ראיתי שאיזבלה מסתכלת עלינו מהצד. היא בטח הרגישה נורא לראות שתשומת ליבו של סטיבן הופנתה אלי במקום אליה.
הסתכלתי עליה וסימנתי לה לבוא אלינו.
"סטיבן אתה זוכר את איזבלה נכון?" איזבלה עמדה לידו וקיוותה שהוא זוכר.
"כמובן. איך אוכל לשכוח את התה הקינמון שלך? הוא כל כך טעים!" איזבלה צחקה ונראתה מוסמקת. שמחתי שהצלחתי לשים אותה במרכז העניינים.
"תסלחו לי, אבל אני צריכה לקבל את האורחים. אני אצטרף אליכם בהמשך." קרצתי אל איזבלה.
עמדתי ליד ארתור שהיה עסוק בללחוץ את ידיהם של המוזמנים. הוא בירך אותם ולא הפסיק לחייך. אני לא יודעת איך הוא הצליח לעבוד עליהם. לי זה היה ברור שהכל הצגה.
"את נראית מקסימה ליזה. בדיוק כמו אימך כשהייתה צעירה." הוא אמר בפנים חתומות. הוא גרם לי לעצב פתאומי ולשקוע שוב במחשבות על אימי.
ככל שעבר זמן כך התמלא הבית ביותר ויותר אנשים.
פתאום הרגע שחיכיתי לו הגיע. מתילדה נכנסה יחד עם ניקו. הוא היה נראה בחור שונה לגמרי ממי שאני מכירה. החליפה שלבש התאימה לו ככפפה ליד, והשיער הפרוע שלו סורק לאחור בצורה אלגנטית.
עורו הפצוע והמחוספס לפתע נראה זוהר ומטופח ועמידתו הייתה זקופה להפליא. ידעתי שאפשר לסמוך על מתילדה.
"ומי אתה? בחור נאה שכמותך?" ארתור לחץ את ידו.
"הכירו, זה האחיין שלי. שמו פבריציו. הוא הגיע ישר מאיטליה לביקור קצר וכדי לשמוע על העבודה המסורה שלך ושל סטיבן." מתילדה הציגה את ניקו לפנינו והתאפקתי שלא להתחיל לצחוק מהמראה של ניקו. הוא היה נראה לחוץ אך בו זמנית נינוח למדי.
"נעים מאוד" הוא נישק את ידי ומיד עלה על פניי חיוך. רציתי שכל האנשים סביבנו ייעלמו ושנישאר רק אנחנו, לבד.
"הכר זאת ליזה בתי. נכון שהיא משהו מיוחד?" ארתור הניח את ידו על כתפי בגסות.
"אני מסכים איתך. בתך ללא ספק הבחורה היפה ביותר שראיתי." הוא חייך אליי.
"אני בטוח שחוכמתה אפילו גוברת על יופייה. הרי היא בתו של ארתור האגדי לא?" הוא אמר בקול רם.
"אתה מוצא חן בעיניי בחורצ'יק. בוא, תצטרף לשולחן שלנו. אני אציג אותך בפני כולם."
"אני מודה לך, אך קודם כל ארצה להחליף כמה מילים עם בתך, ברשותך?"
"כמובן" ארתור נראה מרוצה מניקו. נראה שהוא כבר הצליח לעשות עליו רושם טוב עוד מבלי שהערב התחיל.
חיכינו שארתור יתרחק מאיתנו כדי לדבר בפרטיות. ניקו משך את ידי וגרר אותי לחדר האורחים.
"פבריציו? באמת? לא יכלת למצוא שם אחר?" הוא צחק וסגר אחריו את הדלת.
"אני דווקא חושבת שזה מתאים לך. הלוק האיטלקי." הוא משך אותי אליו לנשיקה. הריח שנדף ממנו היה ממכר, ורק רציתי שהוא ימשיך לנשק אותי.
שפתיו היו רכות, והן לא הפסיקו לגעת בשפתיי עד שהוא הוא התנתק ממני בעדינות.
"את באמת הנערה היפה ביותר שראיתי. במיוחד עם השמלה הזאת, הצבע הוורוד מחמיא לך." הסמקתי. מעניין אם אני הבחורה היחידה שניק גרם לה להרגיש ככה.
"ואתה נראה יפה תואר. לא הייתי מאמינה שאתה…" הפסקתי את דבריי. זה היה לא יפה מצידי להמשיך את המשפט.
"בחור עני ומוזנח בלי שמץ של סטייל? זה בסדר." הוא אמר בצחוק.
אחרי כמה שניות ארוכות נזכרתי שעלינו להתחיל לפעול.
"עוד מעט יגיע הזמן. כדאי שכבר נצטרף לארתור ולמוזמנים שלו. אני אשב איתכם במשך זמן מה ואז אגש לכספת. אני צריכה שתחפה עליי. אם ארתור או מישהו יקום לחפש אותי, אתה צריך לעצור אותם בכל דרך כלשהי. תבדר אותם ותגרום להם להיות מרותקים לשולחן בסדר?" אמרתי ברצינות.
"כן המפקדת" הוא גיחך.
"אני אצא ראשונה ואז אתה. שלא יראו שיצאנו ביחד."
"בהצלחה לנו"
הוא אמר ונשק לי על שפתיי לפני שיצאתי.
========================
צלילי המוזיקה היו נהדרים, והייתה אוירה נחמדה. איזבלה כבר לא עמדה ליד סטיבן אלא הסתובבה סביב המלצרים וחילקה להם הוראות.
ארתור נופף לי בידו וראיתי שכבר השמפניה עלתה לו לראש.
התיישבתי בשולחן המפואר ולאחר דקה ניקו הצטרף. השולחן היה מלא באורחים המכובדים ביותר של ארתור ובנשותיהם שנראו משועממות. מתילדה ובנה סטיבן גם ישבו איתנו. בשאר השולחנות התיישבו שאר האורחים ואכלו מהמטעמים שהגישו המלצרים וחלקם העדיפו לרקוד אל המוזיקה העליזה.
"אז פבריציו, מה יש לך לספר לנו?" שאל סטיבן. לעומת ארתור, דווקא לא נראה שניקו מצא חן בעיניו.
"כל מה שרק תרצו לדעת" ניקו ענה בביטחון.
"אם לומר את האמת, לא ידעתי שאתה בכלל האחיין של אימי" הוא הסב את מבטו למתילדה שנראתה לחוצה.
"איך לא שמעתי עליו עד עכשיו?" הוא הפנה את מבטו לאמו בחשדנות.
"אתה יודע שאני לא בקשר עם המשפחה שלי.. פבריציו הוא זה שיצר איתי קשר לראשונה מזה שנים." קולה רעד מעט.
"זה נכון. אפשר להגיד שאני לא טוב בלשמור על קשרים, אבל מעכשיו אשמח עם נתראה יותר. בכל זאת אנחנו משפחה" ניקו שיקר כל כך טוב שלרגע אני חשבתי שהוא לא באמת מעמיד פנים.
"מה אתה עושה למחייתך?" מבטו של סטיבן היה רציני.
"אני… עובד בבנק."
"איפה אתה מתכוון להישאר?" סטיבן המשיך עם החקירה.
"בבית של חבר שלי אני מניח."
"טוב די עם הדיבורים. הגיע הזמן להרים כוסית!" ארתור הניף את כוסו וסימן לניקו למלא אותה.
"עד הסוף בחורצ'יק. אנחנו חוגגים היום!" הוא הריע.
"לחיי ארתור!" ניקו צעק וכולם אחריו. לגמתי טיפה מהשמפנייה שהייתה טעימה מאוד וקמתי למלאכה.
"תסלחו לי, אני הולכת לשירותים" קמתי מהשולחן והתעלמתי מהעיניים שהופנו אליי.
"אז פבריציו, תספר לי משהו משעשע…" שמעתי את קולו של ארתור ברקע.
עליתי במהירות אל חדרו של ארתור מבלי למשוך תשומת לב. חדרו היה נקי וריח נעים התנדף באוויר. הסתובבתי בחדר במטרה למצוא את הכספת. חיפשתי מאחורי מגירות ובפינות מוסתרות אך לא מצאתי כלום.
הסתכלתי לעומק על התמונות הרבות שכיסו את הקירות. יכול להיות שהכספת נמצאת מאחורי אחת מהן? התמקדתי באחת מהן, שהייתה עקומה קצת מהשאר. הזזתי אותה ולשמחתי אכן הכספת הייתה מאחוריה. כל מה שנשאר לי הוא למצוא את הקוד.
התחלתי לנסות מספרים אקראיים, אך כמובן שארתור יותר מתוחכם מזה. עברתי לתאריכי לידה, ניסיתי את שלי ושל אימי אך היא לא נפתחה. כשניסיתי את התאריך של ארתור, לשמחתי היא נפתחה. כמה אופייני לארתור לשים את התאריך לידה של עצמו. הרי הוא הבן האדם האגואיסט ביותר שקיים על כדור הארץ.
בכספת היו המון שטרות יותר משכפי דמיינתי. עיני זהרו. לפתע שמעתי רעש חזק. נדמה לי ששמעתי צעקות. לפני שהספקתי לסגור את הכספת, שני אנשים בעלי מסיכות שחורות עמדו סביבי. בחור ובחורב. הם היו לבושים בשחור. זו לא הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותם. הבחור נעל את הדלת והתקרב אליי.
"אני מכיר אותך. את הנערה שניקו הגן עליה מפנינו פעם קודמת! לא ידעתי שאת עד כדי כך עשירה… איך את קשורה לארתור ידידנו היקר?" הוא אמר בקולו היהיר.
"בשביל מה באתם? בשביל להרוס את מסיבת הבחירות?" שאלתי באומץ
"לא רק…" הוא חייך בזדוניות והתקרב לכספת.
"בשביל הכסף?" חסמתי אותו.
"אני רואה שאת ילדה נבונה. עכשיו זוזי אם את לא רוצה שנפגע בך." הוא אמר בקול מאיים.
"אני בעדכם. אני נכנסתי לחדר הזה במטרה לגנוב את הכסף מהכספת ולהביא אותו לכם ולשאר האנשים שהכסף הזה נקלח מהם בכוח."
הם צחקו בקול במשך כמה שניות.
"כל כך נוגע ללב. כמה פעמים בדיוק התאמנת על השורה זאת?" שאלה אותי בחורה. קולה היה מלא בזעם.
"אני בסך הכל רוצה לעזור לכם. תאמינו או לא."
"אנחנו לא מעוניינים בעזרה שלך." היא אמרה בקול רם
"אוקי. אז אני מבינה שאתם לא מעוניינים באוצר. חבל, חשבתי לספר לכם עליו…" התחלתי לומר
"אוצר? על איזה אוצר את מדברת?" קולו של הבחור פתאום הפך לרציני יותר.
"תשאל את ניקו. הוא חבר שלך. בעצם… אם הוא לא סיפר לך עליו עד עכשיו כנראה שמערכת היחסים ביניכם השתנתה טיפה לא?"
הוא נראה עצבני. לפני שהספקתי לענות ידו דחפה אותי בכוח ונזרקתי אל הרצפה.
"כדאי שתתחילי לדבר! איזה אוצר?" הוא צעק
"אז אתם כן צריכים אותי עכשיו?" חייכתי אליהם
"חתיכת…"
"מייק אנחנו צריכים ללכת. אין לנו זמן" הבחורה דחקה בו.
"אנחנו עוד לא גמרנו" מבטו נתקע עליי לכמה רגעים.
הוא רוקן במהירות את הכספת, הכניס את כל השטרות אל התיק שלו.
"מה אתם תעשו עם הכסף?"
"נחזיר אותו למי שהוא שייך. מה את היית עושה עם הכסף? משתמשת בו כדי לקנות תיק חדש של לואי ויטון?" הוא צחק בעט בדלת ושבר אותה בפראיות.
========================
הבית היה נראה נורא. הרהיטים היו מפוזרים על הרצפה, השולחנות התהפכו וכל האוכל שהיה עליהם נשפך לכל כיוון. האורחים היו מבוהלים וכמה נשים בכו. חיפשתי את ניקו אך לא ראיתי אותו. דאגה החילה להציף אותי. סטיבן הבחין בי ורץ לעברי.
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה.
הנהנתי
"איפה היית כל הזמן הזה?"
"הם לקחו אותי איתם כשיצאתי מהשירותים. זה היה נורא, חשבתי שהם הולכים לפגוע בי." אמרתי בדרמטיות.
"אני לא מאמין שהם שדדו את הכספת… אם הם לא היו מאיימים עלינו עם אקדחים, היינו תופסים אותם אבל לא רצינו לסכן את כל האנשים שכאן."
לפתע ארתור ניגש אליי וחיבק אותי בחוזקה.
"כל כך דאגתי לך ליזה, הכלבים האלה לא עשו לך משהו נכון?"
"כמו שאתה רואה אני בסדר." התנתקתי ממנו.
"הפרעושים העלובים האלה… הייתי צריך לטפל בהם עוד בהתחלה. הם הולכים לשלם על זה ביוקר!" הוא צעק. הוא נראה כל כך מגוחך.
ארתור עזב אותי וחזר להרגיע את האורחים. חיפשתי במהירות את ניקו אך לא מצאתי אותו.
רצתי אל מתילדה ואיזבלה שעמדו אחת ליד השנייה ונראו נסערות.
"ליזה!" איזבלה חיבקה אותי.
"כבר חשבתי שקרה לך משהו, הם פגעו בך?"
"לא, אני בסדר"
"אלו אותם הבחורים שעשו את הבלגן במרכז הקניות! הם חיות אדם! זה מה שהם!" איזבלה צעקה בכעס. התעלמתי מדבריה ופניתי למתילדה.
"לאן פבריציו הלך?" שאלתי בלחץ
"אני חושבת שראיתי אותו יוצא החוצה אחרי השודדים-"
רצתי לכיוון הדלת ויצאתי מהבית במהירות. לא היה לי מושג איפה ניקו יכול להיות. הלכתי במשך כמעט שעה בין רחובות וסמטאות עד שכאבו לי הרגליים.
לפתע ריח של מסריח של סיגריות הציף את האוויר.
ראיתי אותו. את ניקו. הוא עמד באחת הסמטאות ליד השודדים ונראה שהוא מתווכח איתם. צעקות נשמעו באוויר. התחבאתי מאחורי הקיר שהיה צמוד אליי והקשבתי להם.
"אני לא מאמין שבגדת בנו! ועוד לטובת איזה עשירה מפונפנת אחת!" הבחורה צעקה. היא הורידה את המסיכה אך לא הצלחתי לראות את פנייה בבירור.
"למה לא סיפרתם לי שאתם הולכים להתפרץ למסיבת הבחירות?" ניקו שאל בכעס
"אתה כבר הפסקת להסתובב ולדבר איתנו, מאז שאתה מסתובב עם הבחורה הזאת אתה השתנית!"
"אנחנו באותו הצד מייק! ליזה היא הדרך הטובה ביותר שלנו להפיל את ארתור, שלא נדבר על האוצר שהיא תוביל אותנו אליו" לפתע הרגשתי מוזר. האם ניקו משתמש בי? האם הוא מנצל אותי כדי להגיע לאוצר? חשבתי לעצמי.
"למה לא סיפרת לנו על האוצר הזה?"
"לא רצינו שהשמועה הזאת תרוץ בין האנשים. אנחנו שומרים על זה בסוד. אתה יודע מה יקרה ברגע שכולם ידעו על האוצר הזה?"
"אני לא אתפלא אם יתברר שהכל שקר. מאיפה אתה כל כך בטוח שהוא קיים?? אתה בקושי מכיר את הבחורה הזאת!!!" הבחור צעק בקול רם.
"תאמינו לי. זה כל מה שאני מבקש ממכם"
"איך היא קשורה לארתור הנבל הזה?" הבחורה שאלה
"היא הבת שלו והיא ממש לא דומה לו. קוראים לה ליזה. היא טובת לב, נדיבה, אמיצה, וחכמה. היא לא תומכת בכלל במה שהוא עושה! ההפך היא רוצה להפיל אותו בדיוק כמונו." לשמוע את ניקו מדבר ככה עליי, גרם לי להרגיש יותר בטוחה לגבי רגשותיו כלפיי.
"מה אתה רוצה שנגיד לך ניקו? אתה עזבת אותנו ועכשיו אתה רוצה שנחזור להיות צוות? יחד עם הברבי הזאת?" הבחור אמר בזלזול. כעסתי על איך שהוא כינה אותי אך זה לא משך את תשומת ליבי יותר מדי.
"ועוד חשבתי שהתבגרת מייק " ניקו התחיל לומר. ליזה היא לא הבעיה נכון? מה שמפריע לך הוא שהפסקתי להקשיב לך יותר. שהפסקתי להתנהג כמוך. אני כל כך דפוק שלא עשיתי את זה לפני. אם לא אתה החיים שלי היו הרבה יותר טובים!!!" הכעס השתלט עליו.
לפתע שמעתי בום. מייק ירה כדור בניקו. זעקת כאב נשמעה. "מה עשית!?!" הבחורה צעקה
"אני כבר לא מזהה אותך ניקו" מייק אמר בכעס. הוא החזיר את האקדח לכיסו. היה שקט ארוך באוויר עד שניקו אמר בקול חנוק "אתה יודע בסופו של דבר שאני צודק. זה או שתשתפו איתנו פעולה או שתיפלו." לאחר כמה שניות מייק ענה.
"בסדר. נשתף איתך פעולה. לא בשבילך אלא בשביל האנשים הרבים שצריכים שיצילו אותם. חוץ מזה, לי ולך אין יותר על מה לדבר. אנחנו גמרנו. "
ניקו שתק. כבר לא נשאר בו כוח לענות.
"בואי סאמי, סיימנו כאן" הוא אמר בקרירות
"אתה באמת מתכוון להשאיר אותו ככה?" היא אמרה בתהדמה
"אל תדאגי. אני בטוח שהוא ישרוד. לימדתי אותו לקח זה הכל."
"הוא ימות כאן מייק!" היא הסתכלה על ניקו ברחמים.
"את מוזמנת לטפל בו. רק אל תשכחי שאנחנו מבוקשים. אנחנו צריכים לזוז מכאן." היא התלבטה במשך כמה זמן ולבסוף ברחה במהירות עם מייק מהמקום.