הדרך לאוצר- פרק 6

הגיע יום ההלוויה של אימי. לא ייאמן שרק לפני כמה ימים היא נפרדה ממני.
אני אף פעם לא אתרגל לזה שהיא לא נמצאת לידי יותר. שלא אראה אותה יותר אלא רק בחלומותיי.
לחלום זה הדבר האהוב עליי מכל מכיוון ששם הכל אפשרי, הכל מותר, זה המקום שבו אני יכולה לברוח מהמציאות שיכולה להיות כל כך קשה לפעמים.
לא הרבה אנשים הכירו את אימי, היא לא יצאה הרבה מהבית מאז שעברנו לכאן. לא היו לה גם חברות. כל הנשים היו סביבה רק בגלל שהן היו מסונוורות מהחיים ה-"טובים" שכביכול היו לה. היה לה אותי ולי היה אותה.
ככה זה היה תמיד, וכשאבא שלי עזב אותנו הקשר שלנו נהפך להיות חזק כמו שמעולם לא היה.
אני לא יודעת למה היא לא סיפרה לי על האוצר, על כל מה שהיא כתבה לארתור.
יכול להיות שהיא לא רצתה לערב אותי בכך, אני בטוחה שאם היא הייתה יודעת מיהו באמת ארתור, היא אפילו לא הייתה מעלה בדעתה להתקרב אליו.
אני מודה שגם אותי הוא הצליח להטעות. לא באמת חשבתי שהוא כזה בן אדם שפל. אני בטוחה שהמטרה שלו היא להפוך להיות ראש העיר סוף סוף ולפרק את העיר שלנו עוד יותר. גם אם יש אנשים שמודעים למעשים שלו, הוא בטוח נותן להם שוחד. לאף אחד אין את האומץ לעמוד נגדו. הוא צריך לשלם על מה שהוא עושה, צריך לגרום לו לסבול, שירגיש כמו שהאזרחים העניים מרגישים. שיגווע ברעב, שיהיה חסר אונים, שיתפלל לרחמים, שיהיה אומלל. אני אעשה זאת. אני אגרום לארתור להתחרט על כך שהוא בכלל נולד.
————————————————
טקס הקבורה היה קשה. בחיי, מי חשב שאלווה את אימא שלי אל בור מתחת לאדמה מבלי שבכלל עיקלתי את זה שהיא מתה? הכל מרגיש לי סיוט אחד גדול שלא יגמר אף פעם. עיני הבחינו במתילדה, שהתקרבה לעברי. היא החזיקה בידה ממחטה ודמעות זלגו מעיניה. האיפור שלה שלה נמרח בגסות על כל פניה. אין ספק שהיא הייתה נראית טיפה משעשעת. אפילו בזמן שכזה.
"מותק שלי!" היא אמרה בקול מנוזל. חיבוקה היה לוחץ מדי אך בו זמנית גם מנחם.
"אני כאן לכל דבר שתצטרכי אותי" היא אמרה. ידה נגעה בלחי הפצועה שלי. מבט מודאג הופיע על פניה. "מי עשה זאת?" היא שאלה.
"מי כבר יכול?" אמרתי בקול חלש.
"אוי חומד… הוא עובר תקופה לא קלה, המוות של אימך, ושמעתי שיש עכשיו בחירות לראשות העיר שהוא מתמודד אליהן, כל הלחץ הזה, הוא לא במצב טוב." היא אמרה בשקט. שבטעות ארתור לא ישמע אותה. גם ככה הוא לא היה בקרבתנו. ארתור במשך כמה שנים מנסה להיבחר ואיכשהו אף פעם לא בוחרים בו. אני מקווה שגם השנה לא.
"כמובן שזה עדיין לא מצדיק את מה שהוא עשה לאפרוחית שלי" היא נישקה לי על המקום של הפצע. הכאב כבר כמעט נעלם. המשחה שאיזבלה נתנה לי אמש עזרה מאוד.
"מתילדה, אני יכולה לעבור לגור איתך? אני אהיה בשקט, תסדרי לי רק פינה קטנה ולא תשמעי ממני, בבקשה?" שאלתי בקול מעורר רחמים.
"ליזה, שתינו יודעות שארתור לא יסכים לכך, אל תשכחי שאני המורה שלך בכל זאת…" כמובן, איך באמת חשבתי שזה יכול לקרות.
"זה ממש לא אכפת לי! אני לא יכולה להיות איתו באותו הבית, ארתור לגמרי משוגע, את היחידה שנשארה לי." היא באמת היחידה שנשארה לי. גם איזבלה, אבל איזבלה היא כמו אחות גדולה. מתילדה היא הדמות האימהית הקרובה ביותר שיש לי.
"מה עם איזבלה? תחשבי עליה… תשאירי אותה לבד עם ארתור?" הבעת פניה הייתה עצובה.
"את צריכה במקרה עוזרת בית חדשה?" שאלתי בציפייה.
"ליזה, אני מצטערת אבל יותר מלארח אותך אצלי לכמה ימים אני לא יכולה לעשות עוד משהו." נאנחתי כתשובה. אחרי כמה דקות היא הלכה, ולאחר שפנו אליי כמה אנשים ואמרו דברי נחמה נשארתי לגמרי לבד.
ישבתי ליד הקבר של אימי. הסתכלתי על הוורדים הרבים שהונחו עליו.
קיוויתי שהם מחממים את ליבה.
"ליזה?" שמעתי את קולו המחוספס של ארתור שהופיע משום מקום.
הוא עמד לידי, מיהרתי לעמוד.
"אני הולך לעבודה, אז כדאי שתמהרי" הוא אמר זאת בקלילות כזאת, אפילו לא טרח לבקש סליחה על אתמול. חצוף.
"אני רוצה להישאר כאן עוד." אמרתי בתקיפות.
"בסדר. רק שאת תצטרכי לחזור ברגל." הפרצוף שלו היה זעוף. עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניו, עורו היה חיוור.
"יש לי שתי רגליים, אתה יודע" אמרתי בעוקצנות. לפני שהוא הלך הוא הסתובב לעברי.
"רק רציתי לשאול-" הוא הוציא מכיסו מכתב, המכתב שלי. הסתכלתי עליו בדאגה. הוא קרא אותו. הוא יודע על האוצר.
"אני מניח שקראת אותו נכון? מזל שהוא נפל לך, אחרת לעולם הוא לא היה מגיע אלי." ליבי התחיל לפעום במהירות רבה. אסור היה לי להיראות לחוצה.
"לא. לא קראתי, אימא אמרה לי להביא לך אותו אבל שכחתי." ניסיתי להישמע כנה ביותר.
"העיקר שהוא כאן אצלי. לא קראת? בטוחה?" הנהנתי בביטחון.
"מעניין… לא מתאים לך לשקר ליזה. אבל אם את אומרת שלא, אז שיהיה, נדבר עוד. תיהיה בטוחה בכך." הוא אמר בקרירות. חשבתי שהוא ימשיך עם שאלותיו אך הוא הלך ונכנס לרכב שלו. אבן גדולה ירדה מליבי. הסתכלתי על המצבה במשך כמה זמן ונפרדתי מאימא שלי עד לפעם הבאה שאהיה כאן.
הדרך לבית מבית הקברות רחוקה, אבל אני מכירה אותה. בית הקברות קרוב לתיאטרון, שאליו אני ואימא היינו הולכות לעיתים קרובות.
למרות שהדרך לבית ידועה לי, אני לא רוצה לחזור אליו. יש מקום אחר שאני רוצה להיות בו כרגע, וזה מערב העיר. הגיע הזמן שאני אראה במו עיני את מה שקורה שם, ובאותה הזדמנות גם אולי אפגוש את ניקו, למרות שאני אמורה לראות אותו יותר מאוחר. ארתור יודע על האוצר, מה שאומר שהוא לא יבזבז זמן ויתחיל בחיפושים אחריו, רק שהוא לא יודע שזה לא יהיה כזה פשוט.
לא רק בגלל שאימא שלי לא כתבה את המקום שבו הוא נמצא, אלא בגלל שיש עוד אנשים שהולכים לחפש אותו, ואני אחת מהם.
—————————
למזלי, לא חיכיתי הרבה זמן ורכב עצר מולי. הנסיעה למערב העיר לא אמורה להיות כזאת ארוכה, כך שאם לא תקרה הפתעה כלשהי, אגיע לבית מוקדם.
נכנסתי וישבתי במושב היוקרתי שהיה נוח למדי.
"שלום גברתי הצעירה, לאן תרצי לנסוע?" הנהג היה מבוגר ושמנמן, לבוש בחליפה וכובע מהודר על ראשו.
"למערב העיר, בבקשה" תוך כדי נזכרתי שאין עליי בכלל כסף. התחלתי להילחץ.
"זה 25 שקלים" הנהג אמר בעליזות. בדקתי בכיסי אם יש עליי כמה שקלים ולשמחתי היו חסרים לי רק חמישה מטבעות.
"אני מצטערת, אבל יש לי רק עשרים…" קיוויתי שהוא יסכים לקבל אותם.
"זה בסדר. לא יקרה כלום בגלל חמישה מטבעות" הוא חייך.
"תודה רבה אדוני" נתתי לו את הכסף והוא התחיל לנסוע.
אחרי כמה דקות של שקט הוא פתח את פיו.
"אז מה מושך אותך לשם? למערב העיר?" הוא שאל בהתעניינות.
"אני צריכה לראות אם מה ששמעתי באמת נכון. אתה יודע… המצב של האזרחים שם." ניסיתי להישמע רצינית.
"טוב, אני יכול לספר לך מה הולך שם. מתעללים באנשים מסכנים, לוקחים מהם את כל מה שיש להם, והכל רק בשביל מטרות רווח אישיות." הוא אמר בכעס. הופתעתי לגלות שמישהו עשיר כמוהו מגלה חמלה ואכפתיות כלפי האזרחים העניים.
"זה נורא ואיום" אמרתי, ובאמת התכוונתי לזה. הפסקנו לדבר, והוא התמקד בנסיעה. כשהגענו, הודיתי לו ויצאתי מהרכב.
התחלתי ללכת בין הרחובות הרגשתי לא שייכת. בכל זאת, אני לובשת שמלה מבד יוקרתי, השיער שלי קלוע לתסרוקת, אני עונדת עגילי פנינים ושרשרת, אני לא מתאימה להיות כאן.
המשכתי לשוטט, והסתכלתי על האנשים שחלפו לידי. הם היו רזים מאוד, לבושים בבגדים קרועים, והיו נראים מוזנחים. מבטם השתהה בי במשך כמה זמן עד שהם המשיכו ללכת. לבסוף, הגעתי קצת יותר ללב העניינים. ככל שנכנסתי יותר לעומק השכונות, ככה הזדעזעתי יותר. היה לי קשה לראות את האזרחים נמצאים במצב כזה נורא. זה לא אמור להיות כך. חשבתי לעצמי.
הרבה אנשים ביקשו ממני כסף, התחננו לעזרה וחלקם גם זרקו הערות גסות.
לא רציתי לרחם עליהם, אני בעצמי שונאת שמרחמים עליי, ולאחרונה זה קורה הרבה אבל מצד שני לא יכולתי להישאר אדישה אליהם. איך מישהו בכלל יכול? לפתע קבוצה גדולה מאוד של אנשים התקבצה בכיכר. התקרבתי אליהם וניסיתי להבין מה המהומה.
"כל האנשים הקשיבו, אתם נדרשים לשלם את המיסים שהוטלו עליכם. כל מי שלא יעשה זאת, שיצפה לתוצאות בהקדם." הבן אדם אמר. הוא ניסה להישמע מאיים ותוקפני אך קולו רעד והוא התחיל להזיע. הוא היה גבוה מאוד, הפרצוף שלו היה נראה חסר רגש, זה היה נראה שהוא רק עושה את מה שאמרו לו ושהוא לא באמת מתכוון לעשות לאנשים האלה משהו.
"איך אתם מעזים? לא נשאר לכם כבר מה לקחת מאיתנו!" אחד מהאנשים צעק.
"אנחנו לא נשלם אפילו מטבע אחד! אם אתם כל כך בטוחים שתצליחו לגבור עלינו, תחשבו שוב!" אישה אחת התפרצה, וקולות של עידוד נשמעו.
האנשים התאספו סביב הבחור והתחילו להכות אותו. כמה מהם זרקו עליו אבנים. האיש התחנן שיפסיקו אבל הם המשיכו. כאב לי לראות את זה, בדיוק כמו שכואב לי לראות את מצבם של האנשים האלה. לאף איש לא מגיע שיתייחסו אליו כך, לא משנה באיזה מעמד הוא. בין רגע התחיל בלגן גדול, ומצאתי את עצמי עומדת באמצע כלואה בין האנשים הרבים.
פתאום ניגש אליי איש מבוגר, הוא הסתכל עליי במבט ששידר לי שהוא עצבני מאוד.
"מה את עושה כאן? את אחת מהם נכון? עשירה מפונקת שלא חוותה צער מימיה?" הוא אמר בפה מלא רוק.
"אל תגיד לי שלא חוויתי צער מימיי. אתה לא יודע עליי כלום." אמרתי בקול חלש. דמעות החלו לחנוק אותי. איך הוא יכול לשפוט אותי כך? רק אם הוא היה יודע כמה חיי אומללים…
"אנחנו לא צריכים את הרחמים של מישהי כמוך, לכי מכאן! לפני שתתחרטי שבכלל הגעת לפה." הוא אמר בקול חזק כל כך שגרם לי להרגיש מאוימת. הצטרפו אליו עוד ועוד אנשים. "עשירה מגעילה!"
"לכי או שגם אותך נסקול באבנים!"
רצתי מהר ככל שיכלתי מהם, בוכה ומפוחדת. אני יכולה להבין אותם, אבל הם גם צריכים להבין שלא כל האנשים העשירים הם רעים.
חשבתי מהר מאיזה כיוון הנהג הוריד אותי מקודם, ונזכרתי שאני צריכה ללכת שמאלה. רוחות עזות גרמו לגופי לרעוד ומצב רוחי היה ירוד.
פתאום שמעתי צעדים. האיש שצעק עליי מקודם התקרב אליי, ואיתו עוד שני בחורים.
רצתי מהר, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא שהם הולכים לתפוס אותי ולענות אותי. רצתי בין סמטות רבות, ניסיתי להתחמק מהם אך הם היו קרובים אליי.
בדיוק לפני שסופי התקרב, יד משכה אותי אל קיר שהיה בפינה מרוחקת.
צעקתי, אך היד הונחה על פי בחוזקה. נשכתי אותה. הבחור לא צעק אבל זה בטוח כאב לו. ידו כבר הפסיקה לחסום את פי אך הוא אחז בי. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של הבחור אך לא הצלחתי.
"ששש, זה ניקו" הוא לחש באוזני. הופתעתי שזה הוא. נרגעתי והוא הרפה ממני. הוא סימן לי להיות בשקט, ובמשך כמה שניות ארוכות אפילו לא העזתי לנשום.
"הם הלכו, אני חושב" הסתכלתי עליו, ושמחתי לדעת שזה לא אחד מהבחורים שרדפו אחריי. נשמתי לרווחה.
"לא היית חייבת להיות כזאת אגרסיבית, סך הכל לא רציתי שתצעקי."
"טוב, לא ידעתי שזה אתה… מצטערת על זה." הסתכלתי על סימן הנשיכה בידו. זה לא היה נראה טוב בכלל.
"אז מה ליזה, הביקור שלך בחלק האפל של העיר לא היה כזה מוצלח?" לרגע זה נשמע לי שיש בדבריו עוקץ, או אפילו זלזול אבל אחרי שהסתכלתי בעיניו החומות יותר לעומק, לא ראיתי אפילו שמץ של כוונה לפגוע בי.
"לא, אבל גם לא חשבתי שהוא יהיה כך." אמרתי בתסכול.
"האנשים כאן מלאי כעס על האנשים שמשתייכים למעמד שלך, כך שאל תקחי זאת כל כך קשה." הוא העביר את ידיו בשיערו השופע.
"מה לגביך? גם אתה מלא בכעס כמוהם?" רציתי להכיר אותו יותר. בכל זאת, הוא הולך להיות השותף העתידי שלי.
"הגעתי לשלב שאני כבר לא מלא בכעס, אני מלא בנקמה." קולו עורר בי צמרמורת. מהסוג הטוב.
"נקמה?" שאלתי בתמיהה.
"עדיין לא ממש תכננתי תוכנית מרד, אבל זה יקרה בקרוב."
משהו באנרגיה שלו נראית לי חזקה, עוצמתית, אין ספק שהוא בחור אמיץ שלא מפחד לקחת סיכונים.
"ניקו, בקשר לאתמול, שאמרת שתעזור לי במשהו… אני חושבת שהמשהו הזה יעזור בעיקר לך ולאנשים כאן." קולי נהפך להיות עז ומלהיב.
"על מה את מדברת? תיגשי לעניין." הוא הביט בי ברצינות.
סיפרתי לו על הכל. על מות אימי, על האוצר שהיא מצאה, על כך שמי שאחראי למצב שבו הוא והאנשים במערב העיר נמצא, הוא ארתור- האבא החורג שלי ועל כל חששותיי.
הוא לא אמר כלום. הוא עיבד את כל המידע בראשו, וחייך. לא הבנתי מה פשר החיוך שלו, אבל כנראה שאני עומדת לגלות.