הדרך לאוצר- פרק 5

"תפסיק! אתה עוד תהרוג אותו!" צעקתי. מבטו של הגבר היה מופתע. היה בו גם שמץ של שעשוע. התנתקתי מעט מהנער, אבל לא שחררתי ממנו לגמרי. גופו היה קריר ומיוזע. לרגע תהיתי אם הייתי צריכה בכלל להתערב.
"לכי, הוא יפגע בך" הנער לחש. אימה השתררה בי, אך לא יכולתי לתת לגבר להמשיך להכות אותו.
"תן לי את הכסף שאתה חייב לי, ואני אשחרר אותך. אני גם לא אפגע בנערה, למרות שזה מפתה." הגבר אמר. הוא הסתכל עליי במבט שגרם לי לצמרמורת. הפנים שלו היו מצולקות וכשהוא חייך, הבנתי שאני צריכה להסתלק משם כמה שיותר מהר. הנער הצליח לקום, אך עדיין נתתי לו להיעזר בי. כל תזוזה שהוא עשה גרמה לו לזעקת כאב.
"כדאי שתברחי, עכשיו." קולו היה רציני. למרות אזהרתו, לא יכולתי להשאיר אותו לבד. "מספיק עם המשחקים!" הגבר איבד את סבלנותו.
"אין לי זמן להתעסק איתך יותר מדי. תן לי כבר את מה שאתה חייב לי."
קולו נהיה יותר תוקפני.
"תירגע, אולי נשב ונדבר על זה? לא חבל שתבזבז את העצבים שלך על מישהו כמוני?" מבעד לכל החבולות שהופיעו על פניו של הנער הבחנתי בפרצוף הציורי שלו. עיניים גדולות בצבע שקד, פה משורטט בצורת לב, ואף קטן וסולד שתמיד חלמתי עליו. שיערו הגולש הגיע עד לכתפיו. שקעתי בו למשך כמה רגעים, עד שקולו של הגבר נשמע שוב.
"ילדונצ'יק אתה זה שסיבכת את עצמך בכל זה, עכשיו אתה צריך לשאת בתוצאות." הוא הניף את המוט בידו וכמעט חבט בנער אך עצרתי אותו.
"רגע, רגע! בכמה כסף מדובר? אני אוכל לשלם לך, רק אל תפגע בו יותר."
הגבר גיחך במשך כמה שניות ארוכות. אין לי ספק שהוא ראה בי סתם ילדה שלא מבינה מכלום מחייה.
"את תביאי לי חמש מאות אלף מטבעות?" הוא שאל בפליאה.
"מה את עושה? מאיפה תשיגי חמש מאות אלף?" הנער לחש לי.
באותו הרגע לא חשבתי שמדובר בסכום כזה גדול, אבל חמש מאות אלף? זה הרבה מאוד. הייתי פזיזה מדי. הסיכוי היחיד שלי להשיג את הסכום הזה הוא לגנוב מהכסף של ארתור. ולמרות שאני מתעבת אותו יותר מכל דבר אחר ביקום, גנבת אני לא.
"שיהיה לי, אני אחזיר לך הכל! בבקשה ממך, אתה יודע שכרגע יש לי בקושי כסף לקנות כיכר לחם." הנער נשמע כמבקש מהגבר רחמים אך הבעת פניו עדיין נשארה קפואה. לא נראה שהוא הצליח לרכך אותו. הגבר הניף במוט וחבט בחוזקה בבטנו של הנער. הפעם לא הייתי מהירה מספיק כדי לעצור בו. הוא התקפל במהירות וזעק. עמדתי לידו, חסרת אונים. "בן כלב שכמוך" הנער הטיח בו.
"אם אתה והידידה הקטנה שלך לא תביאו לי את כל הכסף בעוד שבועיים מהיום, אני אהרוג אותך ואת המשפחה שלך. תזכור את זה." הוא הביט לעברנו בפעם האחרונה והלך. כשהוא נעלם באופק, הרגשתי שאבן כבדה ירדה מליבי.
———————————————
"תודה שהגנת עליי, אבל לא היית צריכה להתערב בזה." הנער התקדם כמה צעדים הרחק מהסמטה. הלכתי אחריו.
"איך הסתבכת עם האיש הזה?" שאלתי בהתעניינות.
"אפשר לומר שאני מלווה ממנו כסף מאז שאני קטן, ואני כל הזמן מורח אותו שאני אחזיר לו, אבל כבר החוב התעצם ואין לי אפילו שליש מהסכום שהוא דורש ממני." הוא המשיך ללכת כאילו שהמכות שהוא קיבל בכלל לא כואבות לו.
"למה לקחת ממנו הלוואות?" אחרי שסיכנתי את חיי בשבילו, חשבתי שמגיעות לי תשובות.
"כדי לחיות בעולם הזה צריך כסף, וזאת הייתה הדרך היחידה שלי, זה או היה להתעסק עם העולם הזה או לתת למשפחה שלי לגווע ברעב. תעשי את ההחלטה בעצמך." סביר להניח שאם הייתי במקומו הייתי עושה את אותו הדבר, לכן לא יכולתי לשפוט אותו.
"איך תשיג את הכסף בתוך שבועיים? זה לא אפשרי-" הוא קטע אותי.
"אני מודה לך על כך שניסית לעזור לי, אבל כדאי שתישארי מחוץ לזה. אני אסתדר איכשהו." הוא נעצר לרגע ונאנח. ראיתי שהוא מתאמץ להסתיר את הכאב.
"אתה צריך לטפל בפציעות שלך כמה שיותר מהר, הן נראות די רציניות."
העפתי בו מבט מהיר.
"אני רגיל אליהן כבר, הן חלק ממני. לא עובר יום מבלי שמצטרפת אלי עוד שריטה או חבורה, אל תתרגשי מהן." דבריו גרמו לי לרצות לדעת איך באמת נראית שגרת חייו.
המשכנו ללכת בשקט במשך כמה זמן עד שהוא נעצר.
"אני צריך לחזור לביתי, הוא קרוב לכאן. מה בנוגע לביתך?" הוא שאל.
"אני חושבת שהלכתי לאיבוד, אני לא יודעת איך להמשיך מכאן…" אמרתי בחשש.
"אנחנו קרובים למערב העיר, את גרה במרכז?"
"מערב העיר? איך התרחקתי כל כך?" לפתע ירד לי האסימון. הנער הזה הוא ממערב העיר, מה שמסביר את מצבו. בטח יש עוד רבים כמוהו, שלוקחים הלוואות מהאנשים הלא נכונים כדי לשרוד. אף אחד לא עוזר להם, לאיש לא אכפת מהם. בגלל זה חייהם נראים כך.
"אני אלווה אותך, זה המעט שאני חייב לך אחרי מה שעשית עבורי." רציתי לבלות עוד קצת זמן איתו ולשאול אותו שאלות רבות אך לפתע שמעתי רעש. זה היה הרכב של ארתור. הסתכלתי לעברו כמו ציפור שצריכה לחזור לכלוב שלה.
"באו לחפש אותך?" ראיתי על פניו שהוא גם התאכזב מכך שדרכינו נפרדות.
"אני צריכה ללכת, תשמור על עצמך." צעדתי אל עבר הרכב.
"רק שנייה" הוא עצר אותי. ידו החזיקה במרפק ידי. פעימות ליבי התחזקו.
"אין לי שום דבר להציע לך, אבל האם אוכל לגמול לך על נדיבות ליבך באיזושהי דרך?"
חשבתי במשך כמה שניות, ופתאום חשבתי על האוצר. הוא יכול לעזור לי למצוא אותו! אם יש מישהו שירצה לעזור לי לחפש אותו זה הוא. הוא אחד מהם, מאותם האנשים שאימא כתבה עליהם. הוא נראה אחד כזה שלא יסרב לצאת למסע לטובתו ולטובת אנשיו, ובוודאי שלא תזיק לי עזרה.
"שאני חושבת על זה, כן. אני צריכה את עזרתך." ארתור צפר לי. הוא בטח תהה למה אני מדברת עם הנער הזה.
"תפגוש אותי מחר אחר הצהריים, באותה הסמטה שנפגשנו היום." אמרתי בלהט.
"אוקיי, נפגש מחר. ושוב פעם תודה."
חייכתי לעברו והתקדמתי אל עבר המכונית, הוא צעק לעברי משהו ומיד עצרתי במקומי. הסתכלתי לעברו. "מה אמרת?" הרמתי את קולי.
"מה שמך?" הוא שאל בהתלהבות.
"ליזה" אמרתי את שמי בקלילות, הרגשה מוזרה הציפה אותי.
"ליזה, שם יפה. אני ניקו" הוא חייך. הבחנתי בגומותיו העמוקות. רציתי להיבלע בתוכן.
"נתראה, ניקו" הסתכלתי עליו בפעם האחרונה ונכנסתי אל הרכב בחוסר רצון. ארתור ישב במושב האחורי. התיישבתי לידו אך נצמדתי כמה שיותר קרוב אל הדלת. הוא הסתכל עליי בעצבים.
"אפשר לדעת למה את משוטטת ברחובות? ועוד עם איזה נער רחוב?" לא רציתי לספק לו הסברים, לכן החלטתי לשתוק.
"ליזה, אני מבין את המצב שלך, אבל אימך המנוחה לא הייתה רוצה שתברחי מהבית ותיפגשי עם בחורים מפוקפקים. מזל שמצאתי אותך בזמן אחרת-"
"אל תגיד לי מה אימי הייתה רוצה. אל תחשוב שבגלל שהיא לא פה, אתה יכול לתפוס את המקום שלה. אני יתומה. אין לי אבא ואין לי אימא. וכך זה תמיד יהיה." אמרתי בביטחון. אפילו לא הסתכלתי על פניו.
לפתע הוא סטר לי על הלחי הימנית שלי. מגע ידו כאב כל כך. הרגשתי שהלחי שלי בוערת.
"חצופה שכמוך! איך את מעיזה לדבר ככה? את יודעת כמה זמן לקח לי למצוא אותך? חשבתי שכבר קרה לך משהו, בלעדיי היית משוטטת ברחובות בלילות כמו הנער הזה!" הוא צעק. דמעות זלגו מעיני. בימים האחרונים בכיתי כל כך הרבה שאני מתפלאת שבכלל נשארו לי דמעות. כל מה שרציתי הוא להגיע לבית שבו אימא שלי יושבת בסלון על הכורסא האהובה עליה, מחייכת בעודה מסתכלת עליי ועל אבי שמדגדג אותי בלי הפסקה עד שאני מתפקעת מצחוק. רציתי לחזור בזמן אל החיים שהיו לי, לפני שקרס עליי עולמי.
כשהגענו לבית, איזבלה קפצה עליי בדאגה.
"אוי ליזה, את יודעת כמה דאגתי לך? מה עשית בחוץ עד שעה כזו מאוחרת?" חיבוקה היה חמים, רציתי לשקוע בו, ולשכוח מכל מה שקרה. ארתור מיהר לפנות אל חדרו. איזבלה הרימה את מבטה אל פניי, והבחינה בפצע שהותירה סטירתו של ארתור. היא הסתכלה עליי בעצבות ולא אמרה דבר. לאחר כמה שניות היא פתחה את פיה.
"אני אמלא לך את האמבטיה ולאחר מכן אמרח לך משחת פלאים שתעביר לך את הכאב!" היא אמרה בקול מעודד.
"אני בסדר, זה לא כל כך נורא." שיקרתי, הלחי שלי עדיין בערה כאילו רק ברגע זה ארתור סטר לי.
"את בטח רעבה, אני אגש למטבח להכין לך את העוגיות דבש שאת אוהבת." היא חייכה אליי את חיוכה שגרם לי לרגע לשכוח מהכל.
"יהיה בסדר, את תראי." היא חיבקה אותי במהירות והלכה.
אחרי המקלחת החמה, הרגשתי הרבה יותר טוב. החלפתי לכותונת לילה נקייה שהדיפה ריח של מרכך כביסה והמחשבה על העוגיות דבש של איזבלה רוממה את רוחי. לפני שיצאתי מחדרי, נזכרתי במכתב. לפי מה שזכרתי, כשרצתי במהירות ממשרדו של ארתור לפני כמה שעות, שמתי אותו בכיס של שמלתי. רצתי במהירות אל חדר האמבטיה.
למזלי, איזבלה עדיין לא לקחה את השמלה המלוכלכת לסל הכביסה.
בדקתי בשתי כיסיה אך המכתב לא היה שם. התחלתי להילחץ. התקווה היחידה שלי הייתה שהמכתב לא נפל מכיסי והגיע לידיו ארתור. אם הוא כבר קרא אותו, אני אצטרך להתמודד מולו, וזה לא ייגמר בטוב.