הדרך לאוצר- פרק 4

ארתור היקר,

לא נשאר לי עוד הרבה זמן ובעוד כמה שעות אני כבר לא יהיה כאן.
כנראה שזמני ללכת הגיע מהר יותר מכפי שחשבתי.
אני מקווה שתסלח לי על כך שעזבתי אותך בפתאומיות שכזאת
ותעבור הלאה. אני לא רוצה שתחייה את חייך בצער, אחרת אני לא אנוח בשלווה. עצרתי לרגע כדי לנגב את דמעותיי האחרונות והמשכתי לקרוא.
לפני שאני אלך, אני רוצה ליידע אותך בכמה דברים.
לפני כמה זמן, באחד הימים מצאתי אוצר.
יש בו סכום כסף עצום, יותר ממה שאתה יכול לדמיין לעצמך.
לא נגעתי אפילו במטבע אחד. שמרתי אותו במקום מסתור,
כדי שלא יגיע לידיים הלא נכונות. עד עכשיו פחדתי לגעת בו.
לא ידעתי מה יהיו ההשלכות לכך. אני לא יודעת מאיפה הכסף הגיע, ולמי הוא נועד. כרגע אני יודעת שאין לי ברירה, שהגיע הזמן להפקיד אותו בידך.
חלק גדול מאוד מהאזרחים במזרח העיר נמצא תחת עוני קשה יותר מאי פעם.
כפי שאתה יודע אני הייתי אחת מהם.
מאז שעברתי לחיות איתך לא התערבתי יותר למען האנשים שלי.
התחבאתי מאחורי הכלים. סמכתי עלייך שתפעל למענם.
ארתור, יש אלפי אנשים שגוועים ברעב וצריכים את עזרתך.
בבקשה ממך,
תהפוך את חייהם של האזרחים לטובים יותר כפי שהפכת את שלי.
האוצר נמצא הרחק מכאן. במקום שבו נמצא הלב שלי.
ועוד משהו. בבקשה תדאג לליזה שלי.
תמשיך לשמור עליה, אל תיתן שמשהו רע יקרה לה.

אוהבת מריאן.
—————————-
הנחתי את המכתב בצד וניסיתי לעקל את המידע. זה לא סתם מכתב פרידה.
אימא שלי מצאה אוצר, מי היה מאמין? איך דווקא מכל האנשים היא זאתי שמצאה אותו?
לפי מה שהבנתי, אימא שלי רוצה שארתור ייקח את האוצר שהיא מצאה כדי לעזור לאזרחים העניים במזרח העיר. זה נשמע אופייני לה, במיוחד שהיא כתבה שהיא הייתה אחת מהם. אבל מה זה אומר אחת מהם?
לפני שאבא שלי עזב אותי ואת אימי חיינו במצב כלכלי טוב.
שהוא עזב, המצב היה הרבה יותר קשה, אבל עדיין לא היינו עניות. יש משהו שהיא הסתירה ממני, אני בטוחה בכך.
יותר מכל, אני חייבת שהמכתב הזה יגיע לארתור.
אם אימא שלי צודקת וישנם אלפי אזרחים במזרח העיר שגוועים ברעב, ארתור צריך למצוא את האוצר ולעזור להם. זאת הבקשה האחרונה של אימא שלי, וארתור צריך לקיים אותה. לקחתי את המכתב ויצאתי מחדרי.
האנשים שהיו במרכז הסלון כבר הלכו לדרכם. מזל, לא רציתי להיתקל בהם שוב.
הלכתי למשרדו של ארתור שבקומה השנייה. הוא מבודד משאר החללים בבית. אני אף פעם לא נכנסת אליו מבלי רשותו אפילו אם אני רוצה לקחת עט.
הדלת הייתה פתוחה.
שמעתי את קולו של ארתור, הוא היה בשיחת טלפון. עמדתי ליד הדלת בשקט וצוטטתי לשיחתו.
"אתה לא מבין אותי, אני צריך שתיקח מהם עוד!" הוא אמר בכעס.
"זה לא מעניין אותי, מצידי שהעלובים האלה ימותו מריקבון. אני צריך את הכסף." צמרמורת עברה בגופי. אף פעם לא שמעתי אותו מדבר ככה.
אמנם תמיד חשבתי שהוא בן אדם שחצן ומעצבן שכל מה שמעניין אותו הוא כסף ושטחיות אבל עד עכשיו לא ידעתי שזה באמת נכון.
"אם הם מתנגדים לך אז תרסן אותם איכשהו. זה לא באמת אכפת לי, העיקר שהם ישתקו!" הוא צעק.
לקח לי זמן לעשות אחד ועוד אחד ולהבין שהוא מדבר על האזרחים העניים בעיר. אם ארתור מנצל את מעמדו ולוקח מאנשים מסכנים כסף בכוח, הוא לא הבן אדם הנכון להביא לו את המכתב.
זזתי באיטיות מכיוון הדלת כדי ללכת אך ארתור המשיך בדבריו. פתחתי את אוזניי.
"עכשיו כשמריאן מתה, יהיה לי שקט. אני לא אצטרך יותר לדאוג שהיא תצא מהבית ותסתובב סביב הפרעושים האלה." הוא אמר בשמחה.
התכוננתי לברוח במהרה, אבל עיניו של ארתור קלטו אותי. הוא קרא בשמי בקול מאיים.
"ליזה? מה את עושה כאן?" הפרצוף היחסית נאה שלו, הפך בעיני למפלצתי. השתדלתי לא להישמע מפוחדת.
"אני… באתי לראות אותך, לדבר איתך. קשה לי, אני לא מבינה איך אימי מתה ככה." אמרתי בקול מעורר רחמים. דבריי באמת היו נכונים, אבל לא אמרתי אותם כדי לזכות בניחומים שלו, אלא כדי שהוא יחשוב שאני לא באמת עמדתי כאן והקשבתי למזימותיו.
"תאמיני לי ליזה, גם לי קשה. אימא שלך לגמרי הצליחה להפתיע אותנו. מי חשב שהיא ככה תיעלם מבלי שאפילו אספיק להיפרד ממנה?" דמעות זלגו מעיניו. ההצגה שלו גרמה לי לבחילה. איך הוא יכול לדבר ככה כאילו אכפת לו באמת מאימא שלי אחרי כל מה שהוא אמר? אני לא אתפלא אם יסתבר שהוא רצח אותה.
לפתע ראשי הסתחרר. כל המידע החדש שגיליתי, גרם לי להרגיש חנק. תמונות של אימי הגוססת רצו בראשי, הקול הבלתי נסבל של ארתור היה כל כך חזק עד שראשי עמד להתפוצץ. הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום.
"ליזה את רוצה להביא לי משהו?" ארתור הסתכל על המכתב שהחזקתי בידי.
"לא, הוא לא מיועד לך." אמרתי בשקט.
"אה באמת? אז למי?" הוא שאל. מבטו הפך להיות רציני.
החלטתי לפעול מהר ולרוץ. ירדתי מהר במדרגות ורצתי אל כיוון היציאה מהבית.
לא שמעתי את צעדיו של ארתור רודפים אחריי, אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן.
רצתי מהר, רצתי ורצתי עד שיכלתי לנשום שוב לרווחה.
שהרגשתי שאני מספיק רחוקה מהבית, עצרתי ונשמתי עמוק.
הלב שלי פעם בחוזקה. אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שרצתי ככה.
השמיים התחילו להיות אפורים, מזג האוויר היה קר ואפלולי, הייתי לבד אבל עדיין הרגשתי הרבה יותר בטוחה בחוץ מאשר בבית עם ארתור.
השמלה השחורה הדקיקה בקושי כיסתה את עורי, ורגליי רעדו. טיפות גשם התחילו לטפטף על פניי. גם אם רציתי לחזור הביתה, לא ידעתי איך.
איבדתי את עצמי. ניסיתי לשחזר בראשי כיצד הגעתי לכאן, אבל כלום. המוח שלי היה ריק.
לפתע שמעתי רעש. הוא הגיע מאחת הסמטאות שהיו בקרבתי.
הלכתי בעקבותיו, עד שהרעש נהיה חזק וחזק יותר. נעצרתי בתדהמה למראה עיניי. נער פצוע שכב על הרצפה כשידיו מגינות על ראשו.
לידו עמד גבר שהיה נראה בשנות ה50 לחייו. הוא החזיק בידו הימנית מוט מעץ והכה את הנער. צעקה פילחה את האוויר. מבלי לחשוב פעמיים, רצתי אל הנער והגנתי עליו עם גופי. בדיעבד, זאת הייתה פעולה שעלתה לי ביוקר, אבל לא התחרטתי על כך.