הדרך לאוצר- פרק 3

~~~~~~~~~~~~~פרק 3~~~~~~~~~~~~~~
לשמחתי הרבה, כבר הגיעה השעה חמש ומתילדה עמדה בהסכם שלנו. כבר אמרתי שהיא המורה הכי טובה שקיימת? ליוויתי אותה אל היציאה אך היא המשיכה לדבר. "ליזה סיפרתי לך כבר על הבן שלי נכון?" היא אמרה תוך כדי שלבשה את מעילה הפרוותי.
"כן. אין ספור פעמים. אני בטוחה שהבן שלך מקסים כמו שאת מספרת, אבל אני לא מעוניינת כרגע במערכת יחסים." אמרתי בקול רציני אך לא תוקפני מדי. אני אף פעם לא אוכל לכעוס על מתילדה. היא כמו סבתא עבורי.
"חשבתי אולי תשני את דעתך אבל מסתבר שלא. בכל מקרה אם תרצי אני-"
"ביי מתילדה, ותודה שבאת לקראתי." מיהרתי לפתוח לה את הדלת.
"להתראות חומד, נתראה" היא יצאה מהבית ונופפה לעברי בעליזות. מיהרתי בשמחה אל חדרי כדי להתכונן ליציאה ולפתע איזבלה נעמדה מולי. פניה היו חיוורות כסיד.
"ליזה, אימא שלך…" היא התחילה לומר בגמגום.
"מה קרה לה?" דאגה התחילה להציף אותי.
"היא… לא מרגישה טוב, אני לא יודעת מה-" לא חיכיתי עד שתסיים את המשפט ורצתי לחדרה של אימי. הלב שלי התחיל לרעוד במהירות עצומה. הסתכלתי עליה מרחוק. היא עדיין שכבה במיטתה כפי ששכבה בבוקר אך משהו בה היה שונה. היא הזיעה נורא ועורה הפך להיות בגוון כחול. היא השתעלה בלי סוף ונעה מצד לצד. צעדתי אל כיוונה עוד כמה צעדים עד שאיזבלה הופיעה ועצרה אותי.
"זה עלול להיות מדבק, עדיף שלא תתקרבי אליה." היא אמרה בחשש. "אני לא מבינה, איך היא הגיעה למצב הזה?" הרמתי את קולי. הגוף שלי נכנס ללחץ.
"כבר כמה זמן שהיא לא נראית לי במיטבה. כשפניתי אליה, היא תמיד אמרה לי שאלו רק כאבי ראש. התעקשתי שהיא תפנה אל הרופא אך היא המשיכה לומר שהיא בסדר. היום בבוקר באתי לבדוק לשלומה אבל היא ישנה. היא נראתה שלווה ורגועה. עזבתי אותה למנוחה. כנראה שהיא בחרה להסתיר מאיתנו את המחלה שלה. ליזה אני כל כך מצטערת, הייתי צריכה לשים לב" דמעות זלגו מעיניה. דבריה עוררו בי
תחושת אשמה. איך אני לא שמתי לב למחלה שלה? איך ארתור לא הבחיו בכך? התעלמתי מאיזבלה ופניתי אל אימי. מקרוב היא הייתה נראית הרבה יותר נורא.
"אימא את צריכה רופא כמה שיותר מהר, אני חושבת שאת גוססת." אמרתי ברעד. היא החזיקה חזק בידי. ידה הייתה קרה כקרח.
"אני אלך להתקשר לאדון ארתור…הוא יביא איתו את הרופא." איזבלה אמרה בלחץ ורצה במהירות מהחדר. "ליזה" שמעתי את קולה הרך של אימי.
"אני כאן אימא, את תהיי בסדר, אל תדאגי." ניסיתי להרגיע אותה, ובעיקר את עצמי. היא השתעלה במשך כמה שניות והמשיכה.
"חשבתי שאצליח להחזיק מעמד קצת יותר זמן…"
שיעול עוד יותר כבד תקף אותה.
"אל תדברי אימא. תשמרי את כוחך." דמעות החלו לזלוג מעיני ובמהרה הפכו לזרם בלתי נפסק. לא יכלתי לחשוב שאימא שלי עומדת למות. שעיניה יעצמו לנצח בעוד כמה דקות. "ליזה, אני צריכה שתתני את זה לארתור…" היא הצביעה על מעטפה שהייתה מונחת על השידה שלידה. לקחתי אותה ביד רועדת.
"אסור שהיא יגיע לידיים הלא נכונות, יש שם מידע חשוב מאוד…" קולה התחלש ונהפך להיות כמעט בלתי נשמע. חוזק אחיזת ידה נעלם ואיתו גם התקווה שלי. "אני אוהבת אותך" אמרתי בקול חנוק.
"תמשיכי להיות אמיצה ומיוחדת כפי שאת-" היא התחילה לומר. "אל תגידי את זה אימא, אנחנו לא נפרדות, יטפלו בך. תכף הרופא-"
"אל תתני לבועה שאת חיה בה לשאוב אותך אליה. אל תפחדי לחיות" היא אמרה את מילותיה האחרונות. כבר לא חשתי בנשימותיה. רוח החיים שלה נעלמה.
"איפה הרופא איזבלה?" צעקתי עד שריאותיי יצאו מהמקום. "זה לא יכול להיות, היא לא יכולה למות ככה!" נפלתי לגופתה של אימי וחיבקתי אותה כפי שנהגתי לחבק אותה כשהייתי קטנה. כשעוד הייתי מאושרת. "אל תלכי, אל תעזבי אותי!" צרחתי.
היא לא החזירה לי תשובה. איזבלה נכנסה לחדר ולפי הפרצוף שהופיע על פניה, הבנתי שהרופא לא יהיה כאן בקרוב. "לקח זמן עד שהצלחתי להשיג את ארתור. הוא אמר שהם בדרך לכאן מהר ככל שהם יכולים…" היא נשמעה חסרת אמונה.
"מאוחר מדי, נזכרנו מאוחר מדי" כבר לא נשארו לי דמעות. המשכתי להצמד לאימי. גופה היה כל כך קר. לא האמנתי שהיא מתה. לא רציתי להאמין. הנחתי את ידי על ליבה. חיכיתי כדי לשמוע את פעימותיה, אבל כלום. הרעש היחיד ששמעתי היה הבכי החזק של איזבלה.
*********************************************
אני לא זוכרת מה קרה אחרי שיצאתי מהחדר של אימי. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם, ומי העז להפריד אותי ממנה. כל מה שאני זוכרת זה הקול של אימי מהדהד בראשי- "אל תפחדי לחיות" הלוואי וזה היה כל כך פשוט. היא עזבה אותי. כמו שאבא עזב אותי. לא נשאר לי כלום בעולם הזה. כנראה שאיזבלה ליוותה אותי לחדרי והשכיבה אותי במיטה. אני מרגישה שישנתי הרבה מאוד זמן. קמתי לאט ונעמדתי על רגליי. לא ידעתי איך אני הולכת להמשיך עכשיו. איך אני אמשיך לחיות בלעדי אימי. הלכתי אל כיוון המראה והסתכלתי במשך כמה שניות ארוכות על ההשתקפות שלי. נראיתי נורא. השיער שלי היה פרוע, עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיני והן היו אדומות מרוב בכי. נראיתי אומללה ומעוררת רחמים יותר מכפי שנראיתי אי פעם. אספתי את שיערי במהירות, החלפתי את בגדיי לשמלה פשוטה בצבע שחור שלעולם לא חשבתי שאצטרך ללבוש ויצאתי מחדרי.
להפתעתי, הבית היה מלא באנשים. איך זה שארתור כבר הספיק לומר לכולם שאימי מתה?
כשהתקדמתי לעברם, מבטיהם הופנו אליי. שמעתי כל מיני דברי נחמה, אך התעלמתי מהם. לא רציתי שירחמו עליי, לא רציתי שיראו אותי בתור ילדה יתומה.
בין האנשים זיהיתי את "חברותיה" של אימי, וכמה גברים שמיודדים עם ארתור. איזבלה הגישה קנקן תה עם כמה מאפים. הסתכלו אחת על השנייה וזה הספיק. היא ידעה שאם היא תיגש אליי, זה רק יקשה עליי עוד יותר. השתדלתי להיבלע ביניהם אבל גברת בלייקלי הופיעה מולי. היא התנפלה עליי במהירות וחיבקה אותי. "ליזה המסכנה, אני כל כך מצטערת! איך זה שמריאן ככה הלכה מאיתנו?"
היא אמרה בקול מייבב. משהו בצער שלה היה נראה לי מזויף. כמו כל דבר אצלה. היא התנתקה ממני. הרגשתי הקלה. "אני כאן בשבילך בכל דבר שתצטרכי, את יודעת נכון?" רציתי לצעוק עליה ולהגיד לה שאני ממש לא צריכה את העזרה שלה אבל הרגשתי שזה לא הזמן ולא המקום. "כמובן, תודה." אמרתי כמו רובוט. היא הלכה ממני, ופנתה לארתור.
הוא עמד במרחק של חמישה מטרים ממני, אך הצלחתי לראות את הצער והכאב הגדול בעיניו. הוא אהב את אימי. הוא אהב אותה בטירוף. הוא שמר עליה בצמר גפן, ומנע ממנה הרבה דברים, אבל היא ידעה שהיא בחרה בכך. לכן היא אף פעם לא התלוננה.
אחרי כמה זמן, עוד כמה אנשים פנו אליי והביעו את צערם. לבסוף, החלטתי לעזוב אל חדרי. נפלתי על מיטתי ולא הפסקתי לבכות. האם ככה חיי יראו מעכשיו? ניגבתי את דמעותיי ולפתע הבחנתי במעטפה שהייתה מונחת לידי. כשראיתי אותה, נזכרתי שלפני שאימי מתה היא ביקשה ממני לתת אותה לארתור. היא אמרה שיש שם מידע חשוב מאוד ושאסור שהוא יגיע לידיים הלא נכונות. זה לא נראה לי כמו מכתב פרידה. מצד שני, מה כבר היא יכלה לכתוב שם?
לקחתי את המעטפה ופתחתי אותה. היה בה דף קטן בצבע שמנת שהיה מקופל לשניים. נשמתי עמוק והתחלתי לקרוא.