הדרך לאוצר- פרק 2

~~~~~~~~~~~~~פרק שני~~~~~~~~~~~
מבלי ששמתי לב, הצלחתי להירדם לכמה שעות אך קמתי. הנדודי שינה שלי רק הולכים ומתחזקים. יצאתי מן המיטה בסהרוריות והלכתי לשירותים כדי לשטוף פנים. בשעות הלילה המאוחרות, אימי בדרך כלל ישנה עמוק אלא אם יש משהו שמעיק עליה, וארתור- האיש שאימי התחתנה איתו והוא כביכול אמור להיקרא כ-"אבא שלי", עדיין עובד במשרד שלו ומתעסק בכל מיני ניירות. מעולם לא התעניינתי בעבודה שלו. זה לא שהוא גם מדבר איתי עליה. ממה שידוע לי יש לו תפקיד בכיר מאוד בעירייה ואין מישהו שלא מכיר אותו. הוא ידוע בתור "ארתור הגדול" שפועל למען טובת האזרחים בעיר.
השתדלתי לא לעשות הרבה רעש, ולאחר ששטפתי את פניי פניתי במהירות למסדרון שמוביל לחדרי. לצערי, ארתור חיכה לי בקצהו. כנראה שהוא שם לב אליי, בכל זאת. "ליזה, מה קרה שאינך במיטה?" הוא שאל בדאגה שלא קנתה אותי.
"קשה לי קצת להרדם." אמרתי בקוצר רוח.
"מה לגבייך? העבודה לא עוזבת אותך גם בלילות?" הוא הפנה אליי מבט עייף ומתוסכל אך מלא בביטחון.
"העבודה שלי לא קלה בכלל, בזה את צודקת אבל מצד שני- היא שווה את זה. תסתכלי עלינו, על איך שאנחנו חיים. מה צריך יותר מזה?" קולו נהפך להיות יהיר וגבוה. נשמתי עמוק והתאפקתי לשמור על נימוס.
"כסף זה לא הכל בחיים אתה יודע."
"אני דווקא חושב שכן. תראי אותך ואת אמא שלך. באיזה מצב הייתן היום לולא הכסף שלי?" הוא חייך חיוך ערמומי.
"אני מניחה שהיינו חיות באיזה בית קטן וצנוע בפינה נידחת, עם כמה גרושים בכיס, שורדות מיום ליום אבל לפחות יכלתי להיות מאושרת." הרמתי את קולי.
"אימא שלך בחרה בי ואני בחרתי בה. לא היה לה כלום להעניק לי, מלבד לאהבתה. וזה הספיק לי. זה עדיין מספיק לי." הוא התקרב אליי והרים את סנוותרי בידו בגסות כדי שעיניי יהיו בגובה עיניו. "לעולם אל תשכחי זאת מותק."
*********************************************
הגיע הבוקר ושכחתי לגמרי מכך שאני נמצאת בעונש כתוצאה מהתחצפותי אל הגבירות אמש. אימא שלי הטילה עליי ללמוד במשך כל היום עם מתילדה, המורה הפרטית שלי מבלי להפסיק אפילו לשנייה אחת. אני לומדת דרך הבית מאז שאימי התחתנה בשנייה ועברנו לגור באחוזה הענקית של ארתור תחת משטרו. לפני כן הייתי לומדת בבית ספר רגיל, שכונתי. ארתור חושב שבתי הספר בעיר שלנו לא ברמה טובה ושהמורים שם לא יודעים ללמד. יותר מכך, הוא טוען שאני לא צריכה להיות בחברה של תלמידים שהם "לא ברמה שלי" לכן אני התחלתי ללמוד מהבית, ותאמינו לי שאין יותר משעמם מזה. למרות שמתילדה יכולה להיות נורא משעשעת שהיא רוצה. התארגנתי במהירות, לבשתי את אחת השמלות הפשוטות ביותר שלי שעשויה מבד משי בצבע תכלת ומעליה לבשתי קרדיגן נעים. קלעתי לשערי הארוך מדי, צמה ארוכה ועטפתי סביבה סרט בדוגמה של פרחים צבעוניים. שיצאתי מחדרי, הלכתי בשקט לחדרה של אימי. היא עדיין הייתה במיטתה והעדפתי שלא להפריע לה בשנתה. ארתור כבר יצא לעבודה. הבית היה שקט, כמו תמיד. ירדתי לקומה הראשונה וניגשתי אל פינת האוכל. על השולחן, הייתה מונחת ארוחת בוקר מושקעת שהכינה עוזרת הבית שלנו איזבלה. התקרבתי לשולחן והסתכלתי עליו בפליאה.
"איזבלה תפסיקי להכין כל כך הרבה אוכל שמספיק כדי להאכיל גדוד שלם." צחקתי והסתכלתי עליה בהערכה ובחיבה רבה. "גם ככה אני בקושי אוכלת" אמרתי. היא הפנתה אליי את מבטה. "יותר טוב, אל תאכלי. ככה ישאר לי יותר." היא גיחחה.
אם יש משהו שאני אוהבת זה לראות את איזבלה מחייכת. החיוך שלה שואב אותך למין עולם נטול דאגות ומחשבות רעות. חייכתי אליה בחזרה.
איזבלה התשייבה לצידי ואכלה מכל המטעמים שהכינה. אני הסתפקתי בצמים שעליו מרחתי ריבת דובדבנים.
כשסיימתי לאכול, מתילדה בדיוק הגיעה. היא נראתה מגונדרת ומרשימה, למרות גילה המבוגר. הרעש החזק של עקביה עורר את הבית. אני מקווה שאימי לא התעוררה מהרעש שהיא עשתה.
"שלום, חומד. מה שלומך?" היא אמרה כאשר הורידה מעליה את מעילה הכבד ואת תיקה היוקרתי. איזבלה לקחה אותם ממנה בהערצה.
"בוקר טוב מתילדה. אני בסדר, קצת עייפה." פיהקתי בעצבנות.
"אוי נו, אל תדאגי. יהיה לנו כיף ביחד." היא אמרה בהתלהבות. "יש לנו הרבה חומר שאנחנו צריכות להספיק… מהמהפכה הצרפתית עד למלחמת העולם השנייה עד ל-"
"תראי מה אני מציעה שנעשה." קטעתי את דבריה.
"תלמדי אותי עד השעה חמש בצהריים, ואחר כך תגידי לאימי שגמרתי ללמוד את כל החומר להיום ותשבחי אותי. טוב?" השתדלתי להשמע חמודה ככל שיכלתי. "את יודעת שאני תמיד באה לקראתך ליזה." היא אמרה בחמימות. שמחתי שמתילדה הולכת להקל עליי. היום אני באמת לא מרגישה במיטבי. חוסר שעות השינה בהחלט משפיעות עליי.
"בגלל זה אני אוהבת אותך." חייכתי אליה.
"טוב די לקשקושים. קדימה, יש לנו הרבה להספיק." קולה הפך לרציני. עוד לא התחלתי ללמוד וכבר חיכיתי שתגיע השעה חמש. אחרי הצהריים אני תמיד קוראת, מציירת או שותה תה עם אימי אבל הפעם אני לא רוצה לעשות זאת יותר. אני רוצה לצאת החוצה.