הג’ינג’י החתיך-חלק ג’

באוטובוס, בדרך הבייתה, היא העבירה בראש. את מאורעות היום.
זה היה יום דיי מוזר, אם לומר את האמת מוזר מאוד.
"בסוף אני עוד אתחיל להתרגל לזה",חשבה לעצמה.
ובהתחשב בשבוע האחרון, זה באמת יכול לקרות.
היא החליטה לסכם לעצמה את השבוע בראש, לעשות לעצמה קצת סדר בראש.
קודם כל הג'ינג'י החתיך הנ"ל נעלב ממנה כי היא אמרה על מישהו שהוא הג'ינג'י הכי חתיך שהיא פגשה, והוא שמע ממשהו חצי שיחה, והיה בטוח שמדובר בו, אז הוא צעק לי שהוא מקווה מאוד שזה הוא. ואני אמרתי לו שלא יעוף על עצמו.
אחר כך הוא התעלם ממני במשך יום שלם(וזה לא היה נורא במיוחד כי מעולם לא דיברנו יותר מכמה מילים ספורות ביום, ולפעמים גם זה לא,אבל הוא אף פעם לא התעלם ממני כשפניתי אליו)
ולמחרת(היום) הוא היה נחמד בהגזמה, וגם איכשהו העבירו מקומות והיא יושבת עכשיו לידו, ומדובר במורה שמעבירה מקומות בדיוק איך שבקשו ממנה, ואני לא בקשתי ממנה.
שבוע מוזר ללא כל ספק.
היא נאנחה.
למה הכל חייב להיות מוזר מידי בחיים שלי?
שוב אנחה.
האמת היא שהיא דיי חיבבה אותו, היא חשבה שהם יכלו להיות חברים נהדרים.
אבל חברים במובן של חבר טוב, לא חברים חברים, זה לא שהיא הייתה מאוהבת בו.
היא רק ישבה שלדבריו איתו יהיה. הרבה יותר כיף מלדבר עם משהו אחר.
היא מחוננת.
קשה לה לדבר עם אנשים שמתנהגים, מבינים ומדברים כמו ילד בן שלוש.
כמובן שלא בהם הייתה הבעייה,אלא בה, שהיא חכמה מידי.
והוא חכם ואינטלגנטי.
היא רצתה לבחון אם התאוריה שלה נכונה.
זה למה, היא דיברה איתו בשיעור.
אתם. בטח מצחקקים לעצמכם, אוקיי, היא דיברה איתו בשיעור,אז מה?, כולם מדברים בשיעור!
כולם מדברים בשיעור אבל לא היא.
היא ממוללת בראשה את אותם הרגעים,ומביטה בהם כאילו היו סרט פילם.
תחילה היא רצתה לפתוח בשיחה, אבל היא הייתה לחוצה מידי, "מה אם התאוריה שלי לא תהיה נכונה במציאות?, מה אם בשטח היא תתברר כחסרת כל שחר, ויתברר שגם הוא רדוד בדיוק כמו הבריכה של התינוקות בממדיון?".
אז היא נורא תתאכזב.
כבר שנים שהיא מחפשת משהו שאפשר לשוחח איתו בלי להסביר לו כל מילה שנייה או לפרט ולהדגים את ההסבר שגם אותו קשה לו להבין, ולא בגלל שהיא לא יודעת להסביר, פשוט…
אנסה להסביר,
דמיינו לכם תלמיד בכיתה ד',חכם ככל שיהיה, הוא לא יבין כלום מהרצאה של פרופסור בכיר במדעי הרפואה.
עכשיו דמיינו לכם
פרופסור בכיר במדעי הרפואה נאלץ לבלות 12 שנים בחברת אנשים, חכמים ככל שיהיו, שמנת המשכל שלהם היא מנת המשכל של ילדים בכיתה ד'.
היא לא רוצה להתאכזב,לא רוצה עוד משהו ברמת משכל של גיל שלוש.
בתמונה הבאה בסרט הפילם,רואים אותה מנסה בכובד ראש למצוא פתיחה ראוייה לשיחה הזו.
ובתמונה שלאחר מכן, היא מנקה את גרונה, ושואלת אותו מה השעה.
"גאון ,את פשוט גאון", היא נוזפת בעצמה.
הלאה, תמונה הבאה.
הוא מביט בה בעיניו החומות שקצוות שער ג'ינג'י הפריעו לשדה ראייתו,ומרים גבה.
הוא מחווה בידו לשעון המחוגים שנמצא מעל הלוח, אותו שעון שתלו אותו דווקא שם כשרצו לתת למורים הרגשה שמסתכלים עליהם כשבעצם בוהים בשעון
בשקופית הבאה רואים אותה מנסה לומר לו משהו, אבל המורה עוצרת אותה בנזיפה חדה.
"גם מאחרת, גם אין לך מחברות, גם אין לך שיעורים, גם לא מקשיבה אף פעם ורק מציירת כל היום, ועכשיו את גם מפריעה לחבריך לספסל הלימודים?!"
והיא תחשוב לעצמה שזה היה יכול להיות מחמאה אם במקום לומר שהיא מפריעה, היא הייתה אומרת-וגם מקבלת מאה בכל מבחן?.
(עובדה שבהחלט הייתה נכונה לגביה), אבל מה לעשות שכולם רק רואים את הדברים הרעים שבה, במקום את הטובים.
אם המורה לא הייתה מפריעה לה בנזיפה הרשמית שלה,היא הייתה אומרת לו שהיא לא יודעת לקרוא שעון מחוגים.
כלומר היא יודעת שכל מספר הוא חמש דקות בשביל המחוג הארוך וכל מספר הוא שעה בשביל הקטן, אבל עד שהיא תפענח את השעה במציאות, תעבור לפחות עוד שעה, במקרה הטוב, ואז היא תצתרך לפענח מחדש את השעון העגול המסתובב שעושה סחרחורת, אבל היא לא הספיקה, כי בדיוק אז היה צילצול.
אחר כך היה כבר מתמטיקה, אנגלית, ומגמות,ובשיעורים הללו הם לא ישבו אחד ליד השני.
יום מוזר, בהחלט יום מוזר, היא מילמלה לעצמה,מגלגלת את המילים על הלשון, כאילו טועמת אותם.
יום מוזר בהחלט.