גיטרה וכינור

הימים היו מוזרים. היא הייתה יושבת שעות וקוראת ספרים. לי לא הייתה סבלנות לזה. הייתי שם מוסיקה רועשת, והיא אמרה שזה לא מפריע לה, לא ששאלתי. גם אני הייתי קורא, אמרתי, אבל אין לי מקום בראש. אתה רומז שהראש שלי ריק? שאלה. לא, אמרתי, רק סקרן, וגמיש. הייתי יוצא בימים לשוטט בשכונה, מדבר עם חתולים עזובים. הם היו אומרים לי שאין הרבה אוכל לאכול, והם בכלל לא שמחים לאכול מפחי-אשפה. לפעמים האוכל מקולקל, הם אומרים, זה עושה לנו הרבה בעיות. הלכתי לחתול כזה שמן עם שפם גדול, שישב כמו איזה שייח' כשמסביבו מלא חתולות חטובות. הקיץ בסדר, הוא אמר, אבל רבים מאיתנו מתים בחורף. קשה לשרוד את החורף, הוא אמר.

לפעמים הייתי סתם יושב ומביט בילדים משחקים סטנגה. היה להם כושר לא רע, לי קשה לעלות את המדרגות. מעשנים פה ושם, הם אומרים, וגם שותים קצת, אבל הגוף בריא. אתם צעירים, אמרתי להם, אם לא תשמרו לא יהיה סטנגה. אה, הם היו מפטירים, כשנהיה בגילך בכלל לא נרצה לשחק.
הבנות לפעמים, בעיקר הצעירות, היו מקפצות חבל, ואם השדיים גדולים הם קופצים. זה מיומנות שקשה לי להבין, להשתחל בתוך כל החבלים האלה שקופצים בהם. לפעמים הבנות מהצדדים היו מסובבות את החבלים מהר, לפעמים הן היו משתמשות בשני חבלים. לי זה היה נראה קשה מאוד עד בלתי-אפשרי, אבל הן אמרו שזה כמו לרכב על אופניים. זה שומר על כושר ורעננות, הן אמרו, ומישהי אמרה שגם מוריד קלוריות.
הן היו משחקות גם קלאס, והמשחק הזה תמיד ריתק אותי, כי הוא היה כ"כ טיפשי, אבל דרש גמישות וכושר, וגם מידה לא קטנה של ריכוז. אנחנו משחקות את הרחוב, הן אמרו. גיר על המדרכה ואבן, וזה נראה כמו ימי-קדם. בדר"כ המחושבות יותר והפחות מיומנות היו משחקות קלאס, שהתאים להן יותר מ-חבל. הבנים היו בזים לשני המשחקים האלה, הם ראו את עצמם גברים אמיתיים בסטנגה. לפעמים מתוך זלזול הם היו מנסים לשחק עם הבנות חבל או קלס, להוכיח שבשבילם זה משחק-ילדים, תינוקי, פשוט מאוד. הם תמיד היו מסתבכים בו ומפסידים, ולפעמים לא ידעו את החוקים. זה היה מרגיז אותם, והם היו אומרים שהם לא מצליחים כי זה "משחק של בנות." ובנות עושות דברים אחרים, כמו לשבת במרפסת ולסרוג סוודרים וכיפות כשהבנים משתכרים בפאבים.

אפילו טלוויזיה לא הייתי רואה, לא רק מתעלם מספרים. לפעמים היה נדמה לי שאני רק עיניים, ברחוב ובבית. מסתכל ותוהה לא אומר ולא עושה. היא הייתה נאה מאוד בת זוגי לדירה, ולא היה לה חבר. "אתה החבר שלי," הייתה אומרת, אבל לא התנהגה אצלי כמו חבר, לרוב הייתה מתעלמת ממני, לא בכעס או בהפגנתיות, פשוט בחוסר-עניין.

היא הייתה צנועה, לא הייתי רואה חלקים צנועים בגופה. אבל היה לה גוף טוב, שנראה נעים כזה, והיא תמיד הריחה טוב, ריח כזה מלטף ורך, ריח של בית ותינוקות. גם היא לא הייתה רואה טלוויזיה, לעיתים רחוקות היא הביטה במשהו אולי רק חמש דקות, וכבר שמה רדיו או מכבה. היה לנו ת'"עידן פלוס" הזה של הערוצים המסחריים, ככה שגם לא היה הרבה מה לראות, אבל לאף אחד מאיתנו זה לא הפריע בכלל. קודם עוד היינו משלמים על לווין, והיה זמן על כבלים, אבל כשראינו שאנחנו שופכים כסף ובכלל לא צופים ביטלנו את זה. הטכנאי היה בא עצבני כי על ניתוק הוא לא קיבל עמלה. הוא היה מדבר מהר ובזלזול, מבקש קשקוש בתור חתימה, ולוקח את הממיר. אח"כ אני והיא היינו מסתלבטים עליו.

שנינו היינו מעשנים, היא פחות. שנינו היינו שותים בערב ובלילה, היא פחות. היא הייתה יותר סולידית, ידעה לשמור על עצמה, לא לחצות גבולות. שבועיים אחרי שנכנסנו לגור יחד שתינו ושכבנו. אח"כ היא פלטה, חשבה שלא שמעתי, "אז גמרנו עם זה," ולא היו יחסי-מין יותר. לא היה לי אכפת, היו לי כמה יזיזות רחוקות, הן היו מגיעות פעם בהרבה מאוד זמן כשהיה להן געגוע או ייאוש. כמו באורח-פלא היא לא הייתה בדירה כשהיזיזות היו. תמיד זה היה נראה מקרי, אבל אולי רק נראה. אליה לא ראיתי גבר בא.

אבל בימי שישי, אחרי העבודות לקראת סוף-השבוע, היא הייתה משתכרת במרפסת. היא הייתה שמה מיני מוסיקות ישנות משובחות בדיסקים שלא נוגנו במשך ימי-החול, ושותה לאט כשהיא מסתכלת על השמיים מהחלון ומעשנת.
אהבתי אותה באותם רגעים. זה היה נראה כאילו היא שומרת סוד נעים.
>>>>>>>>>>>>
יולי 2011