גביע הזהב.

בס"ד

בארץ רחוקה, חמה ומדברית שעל גבולה שכן ים, שלט סולטאן רם.
הסולטאן היה עשיר. ארצו התברכה באוצרות אדמה רבים מאוד. מרכז ממלכתו גידלה יבולים גדולים באדמת כורכר עשירה והתקיים בה מסחר נלהב של כלי חרס ומשי יקר.
המדינה נודעה בבניה המשכילים ובנותיה היפיפיות.
אך מכל האוצרות, השמות והסיפורים, התגאה הסולטאן באוצר אחד יקר, נוצץ ואגדי.
גביע הזהב.
היה זה גביע זהב שעין לא ראתה כמותו, גדול, כבד, מעשה ידי אומן מחושב, עשוי זהב טהור ומקושט בפיתוחים ובאבני חן, פנינים ואלמוגים. היה זה הדבר החשוב ביותר לסולטאן.
הדבר שאותו העריך ואותו אהב ביותר.
הגביע שכן באולם המלכות. על כן שיש גאה וגבוה, מאחורי ראשו של המלך.
ומשם הוא היה בוהק ונוצץ. וממלא את כל החדר בהשתקפויות של עושר.
את הגביע היו מורידים רק בהזדמנויות נדירות ומיוחדות. ואז היו מוזגים לתוכו יין יקר, היקר ביותר שיש. והסולטאן היה שותה ומתברך בטוב. כאשר הושיט הסולטאן את הגביע לאחד משריו שישתה לגימה אחת, ידעה כל הממלכה כי זהו שר נאמן, חכם, וקרוב למלך.
כל באי הארמון נפעמו ממראה הסולטאן המולך והגביע שמעליו, כמאשר את מעמדו.
כמובן, רבים חמדו את הגביע, אבל איש מעולם לא חשב לגנוב אותו. לא בגלל השמירה הכבדה שמסביבו אלא בגלל הרושם העז והמכשף שהשאיר הגביע מעל ראשו של המלך. והאמונה התפלה כי הוא אחראי לעושר הממלכה ושגשוגה.

ולסולטאן הייתה אישה.
אישה יפה, חזקה וגאה. היפה ביותר בכל הממלכה היו אומרים. היו משווים את עורה לזהב של הגביע. את עיניה לאבני החן המקשטות אותו. את שיניה לפנינים שעליו ואת שפתיה המלאות והאדומות ליין הנמזג לתוכו.
אבל הסולטאן ואישתו לא היו שמחים בנישואיהם.
היו אלה נישואי כפייה של מלכות. כל אחד מהם ביקש להינשא לאחר, אבל חובותיהם הכריחו אותם להינשא זה לזו. הם לא ניסו לתקן, לגשר או לגלות הבנה אחד כלפי השני. אלא חיו בסלידה הדדית שגבלה בשנאה.

ובשנה התשיעית למלכות הסולטאן הנוכחי, בחג יום השנה לכבוד הממלכה הפורחת, אחרי הטקסים הדרושים, בתום סעודת החג ולפני הנשף של בני האצולה טייל הסולטאן שמח וטוב לבב בגן הארמון, נח מעט מעמל היום ומודה לשמיים על לבלוב הממלכה.
טוב היה מצב רוחו של הסולטאן, טוב עד כדי כך שחשב טובות אפילו על אישתו, הרהר ביופייה וחינה ובלשונה הזריזה והצולפת. ובעודו הולך כך ומהרהר באישתו, שמע פתאום קולות מין השיחים. התקרב המלך בלאט אל המקום שבו נשמע רחש, ומה רב זעמו וקצף אפו כאשר גילה כי היו אלא אישתו ואחד מעבדיו!
הם נשבעו שבועת אוהבים ונשקו בלהט אחד לשני.
קפוא מחמה ומבגידה עמד הסולטאן, ורק ידו אוחזת בניצב חרבו, כשלפתע הבחין בו העבד.
בין רגע שלף הסולטאן את חרבו והורידה באבחנה אחת על ראשו של העבד בצעקו "כלב!"
והמשיך ובעט בו בשנאה ונקמנות שעה ארוכה. כאשר נרגע מעט והרים את מבטו מגופת העבד, כבר ברחה משם אישתו. מיד קרא למשמר, ציווה להשליך את נבלת העבד לעורבים וציווה למצוא את אישתו ולהעמידה בפניו.
כאשר חזר לאולם המלכות, להמתין לאישתו ולהעמידה למשפט גילה לרוב כאבו כי גביע הזהב נעלם!
כל שביב רחמים, כל סיכוי לחמלה או הבנה נשרף והושמד באש שנאתו וזעמו של הסולטאן, כי ידע אל נכון כי אישתו היא-היא זו שגנבה את הגביע, ואין לדעת היכן החביאה אותו.
בעיקר חרה לו כי את בגידתה ביצעה עם עבד פשוט! חסר שם וחסר מעמד! אפילו לא עם בן אצולה כלשהו, עד כדי כך לא נחשב הסולטאן בעיניה.
לפנות ערב נתפסה הסולטנית והובאה למשפט.
"מעולם לא אהבתי אותך!" הטיחה הסולטנית בפניו.
אך לסולטאן רק דבר אחד היה חשוב- גביע הזהב.
הוא הבטיח לה שאם תגלה לו היכן החביאה את הגביע הוא יזכה אותה במוות מהיר ורחום.
אבל היא סירבה.
"אתה לקחת ממני את הדבר החשוב לי ביותר בכל העולם, לא אכפת לי מה תעשה לי, לעולם לא תקבל את מבוקשך בחזרה! גזרתי עליך להתגעגע אליו, תוכל לראותו אם תתאמץ, אך לעולם לא תקבל אותו בחזרה!"
וכבר לא שלט הסולטאן בעצמו, התנפל עליה, ודקר אותה בחזה.
ואז נעמד, מתנשף, וחשב על דבריה האחרונים. "תוכל לראותו אם תתאמץ" למה הייתה הכוונה?
בעודו חושב פרץ פנימה השר הנאמן, שזכה לשתות פעם אחת מאותו גביע אבוד.
השר דיווח כי הגביע נראה בעומק הים, באזור המלוח והעמוק ביותר, ששם המים מרים ממר ורעילים ממלח. המסוכן ביותר, שאי-אפשר להגיע אליו בלי לטבוע או להיפצע, משום שהיה מוקף בסלעים חדים ושוניות מחודדות, אזור בים שאליו אין מתקרבים. באמצע האזור הזה נראה הגביע, נח בקרקעית, מתנוצץ בשמש כמתגרה, וכבר שני אנשים איבדו את חייהם בניסיונם להחזיר אותו.
הסולטאן קרע את בגדיו והרים קולו בבכי ביגונו, שהיה כבד מאוד. וכל העם נבוך ומצטער. והיום הפך לאבל.
מכה קשה נחתה על הסולטאן, הוא לא הצליח להתאושש מאבדת הגביע ובגידת אישתו, רק על זה חשב ולא מצא מנוחה לנפשו, הוא לא הצלח לנהל את הממלכה והשר הנאמן שהפך ליועץ הקרוב ביותר הפך למנהל בפועל, הוא ניסה לאשש את הסולטאן, לנחמו ולעודדו אך ללא הועיל. הסולטאן היה הולך לשפת המים במקום הקרוב הבטוח ביותר, מתבונן בגביע וליבו דואב, ורק השומרים שהציב יועצו מנעו ממנו לקפוץ ולהצטרף אליו.

לאחר חצי שנה הצליח הסולטאן לחזור ולשלוט. חצי שנה שבה מחפשים רבים ניסו להחזיר את הגביע אך ללא הצלחה. חזר הסולטאן לכיסאו, אבל את הסולטנית ובגידתה לא שכח. ומכיוון שאין זה נאה שהסולטאן ימלוך ללא אישה לצידו, התחתן שוב, אך לא בטח בנשים ולא מצא בהן עונג כבעבר, וכדי שלא יחזור על עצמו מקרה הבגידה, ציווה להוציא להורג כל בוקר את הכלה החדשה. וכך היו ימים רבים, בערב נושא אישה ובבוקר היה מוציאה להורג.
ופחד נפל על הממלכה, רבים ניסו להחביא או למלט את בנותיהן, אבל היו סיירים שתפקידם לתפוס נשים צעירות ולכלאם עד אשר יגיע תורן להינשא, ובורות הכלא מלאים בכלות עתידיות. והממלכה החלה שוקעת.
וגביע הזהב קורץ ומנצנץ מקרקעית הים ומתגרה. בהישג יד אך בלתי מושג.

וכל הממלכות השכנות שמעו על גזרת הנשים, והתרחקו, והוציאו את ידיהם מהמסחר עם אותה ממלכה, והאבות אבלים ולא מעבדים את שדותיהם, והאחים מתמרדים והצבא עסוק בביסוס השלטון ומהומה וכאוס ירדו על הממלכה.

וחודש לפני סוף השנה התשיעית, חודש לפני התחלת השנה העשירית למלכות אותו סולטאן, הגיעה נערה צעירה אל הארמון. ממלכה אחרת הגיעה, והיא הבטיחה כי תוכל להשיב את הגביע, אם רק יבטיח לה הסולטאן כי יחמול על ממלכתו ויבטל את גזרתו מעל בנות עמו, לקחת כלה בערב ולהרוגה בבוקר, כי הדבר אינו אנושי, ודבר זה מזיק לממלכה, ומזיק לסולטאן, משום המהומות וההוצאות על סעודות חתונה כל לילה, וקופת הממלכה ריקה, ואין הדבר טוב לנפש הסולטאן, וכי אין טעם בהענשת כלל הנשים על מעשה של אישה אחת.
חכך הסולטאן בדעתו, וכמעט שלא נענה כי חשב שאין דרך להחזיר את הגביע ולא רצה לטעת בעצמו תקוות שווא, וכי עוד לא שבע נוקם מהנשים, אך בעידוד יועצו הסכים ובתנאי שהיועץ יצטרף לנערה ויראה במו עיניו שהיא מוציאה את הגביע ולא משקרת ומביאה זיוף כלשהו, והנערה הסכימה.
"אך דעי לך," הזהיר הסולטאן, "אם תחזרי ללא הגביע אני ייקח לי אותך לאישה, ובבוקר אדאג אישית למותך, שיהיה איטי, פומבי ומייסר."
הנערה החווירה, אך אף תו בפניה לא זז כשהסכימה לתנאי.
"אני אחזור עם הגביע, אך אם לא, לא אחזור בכלל, כשאר המחפשים, אבל עליך להבטיח לי שאת החתונות תבטל, החל מרגע זה"
והסולטאן הבטיח. אומנם בפקפוק גדול אבל בתקווה שבכל זאת צמחה לה.
וקצב לה חודש למשימתה. שאם לא תחזור עד אז ימשיכו החתונות, וגם משפחתה תיענש.
והנערה והיועץ יצאו לדרכם.
והם הולכים לכיוון הים, כיוונם של כל המחפשים. ולפתע החלה הנערה ללכת בכיוון אחר, והיא מתחילה ומטפסת על הר גבוה, שראשו, הצוק, מחודד ודוגל על הים. ותמה היועץ מה לה בדרך בזו אבל שכר את פיו ושתק, ועלה וטיפס גם הוא.
והעלייה קשה ותלולה, ללא דרך, ללא שביל, כמעט ללא אחיזה ונפלו ומעדו בה פעמים רבות. וכבר שלושה ימים שהם מטפסים ועוד לא הגיעו למעלה. ובערב היום השלישי התעייף היועץ ולא הבין מה טעם מצאה הנערה בדרך זו ושאל אותה על כך. והשיבה לו שכאשר יגיעו לפסגה הוא יבין וכי היא הייתה בטוחה כי כבר ימצאו איזה שהוא שביל או נתיב קל יותר שבו יוכלו לעבור. והוא לא הבין מה כוונתה כי הרי זה הר שומם אבל בטח בה. וכאשר הם מסיימים לדבר הופיע מולם אדם.
הציג האדם את עצמו בתור רועה עזים פשוט, שכבר שלושה ימים הוא עוקב אחריהם, וכי עכשיו הוא מבין שהם רציניים במשימתם וכי הוא רוצה לעזור להם, שכן ביתו היא הנערה הבאה שתינשא לסולטאן אם לא יצליחו לחזור עם הגביע, והנה עברו כבר שלושה ימים מין החודש הקצוב. והמשיך וגילה כי הוא מכיר שביל שמגיע כמעט עד הפסגה וזמן צליחתו שבעה שעות, אבל שאת ראשו חוסמת אבן גדולה, שצריך את כוחם של עשרה אנשים לפחות להזיזה, וכי אין דרך אחרת להגיע אל ראש ההר.
וקיבלו את דבריו היועץ והנערה, ויצאו לדרך, וכאשר הגיעו אל האבן הגדולה כבר היה לילה והם התעייפו, ושכבו לישון באותו לילה ולפתור את בעיית האבן בבוקר.
וכשהשכימו ראו שצדק הרועה, וכי זו אבן גדולה וכבדה באמת שדרושים לפחות שניים עשר גברים כדי להזיזה, וכמעט התייאשו הרועה והיועץ, וכבר עייף היועץ מכל המסע ומגורל הנשים האומללות שכה שנא את גורלן, והרועה כמעט נשבר מצער ומפחד לגורל ביתו יחידתו. ורק הנערה עודנה מלאת תקווה וחושבת כיצד להזיז את האבן, כי אין דרך לשבור אותה או לטפס מעליה, וצדדיה חסומות בצמחים רעלים ודוקרים. והחליטה הנערה לשרוף את השיחים הרעלים והקוצניים, ואחרי שנשרפו שפכה הנערה מים מתחת לאבן, והקרקע הפכה חלקלקה מין המים והאפר שהפכו לבוץ. ופקדה הנערה על היועץ ועל הרועה לתקוע מוטות מקלות עץ חדים מתחת לאבן ולדחוף בכוח, ולאחר שלא היו עוד שיחים שיתמכו באבן, והקרקע הייתה חלקלקה מתחת לאבן, והמוטות דחפו ומשכו, החלה האבן לזוז בקול נאקה אטית, אבל לבסוף השתחררה ממקומה והתגלגלה במורד ההר, והיועץ והנערה והרועה קפצו מדרכה בזמן, ויכלו לעבור.
והנה, על קצה הצוק עמד הגביע.
גביע הזהב האבוד. ולא הבין היועץ כיצד ידעה הנערה שכאן הוא שוכן, שהכול חושבים שהוא אבוד בלב ים. שאל את הנערה על כך והיא הסבירה לו:
"אין זה יכול להיות שהגביע יהיה טמון בלב ים, וימשיך לנצנץ כך כשנה, המלח היה עוטף אותו והוא היה נחבא מין העין, הבנתי שכנראה מדובר בהשתקפות, ורק מהמקום הזה היה אפשר לראות את ההשתקפות הזו."
והיועץ נפעם מבינתה הרבה והחמיא לה רבות, עד אשר פרצופה אדים. והיא והיועץ והרועה ירדו מין ההר וחזרו לארמון. ומקץ שבועיים ימים השלימו את משימתם.

והסולטאן שמח מאוד בראות את יועצו הנאמן שב ללא פגע, והיה מאושר בקבלת הגביע בחזרה.
ושמע את סיפורה על מסעם. וחקר את היועץ ואת הרועה כל אחד לבדם ושמע את עדותם. והשתכנע באמת.
לאות תודה הציעה לנערה ללגום מגביע הזהב יין כמנהג הסולטאן, לקבל לגימת יין מין הגביע כאות לכבוד ולהערכה.
אבל הנערה סירבה באומרה שאין היא חפצה לשתות מגביע שהיה פרוץ לכל במשך שנה, וכי אולי איזו חיה שתתה ממנו. אבל לסולטאן לא היה אכפת מכך מרוב הערצתו לגביע, אבל סירובה צרם לו. אז אמרה לו:
"אני מבינה את כאבך על בגידת אישתך, אבל יחסך אל גביע הזהב הוא בלתי נסלח. הוא עיוור את מוחך ולבך, הוא השחית את ממלכתך והיה חשוב לך יותר מחייהן של מאות נשים. כל דימוייך העצמי נשען על עצם דומם. אומנם עצם יקר, אך בר החלפה. ועל כך אתה צריך לבחון את עצמך"
הסולטאן, שהזמן המעיט את כעסו על מעשה אישתו המנוחה, וכבר קיבל את הגביע בחזרה השיב בנועם:
"מילותך קשות אך יש בהן בסיס של אמת. כעת אקיים את הבטחתי, אשחרר את כל הנשים ששביתי ואבטל את הגזרה לצמיתות, ואותך אקח לי לאישתי היחידה, ותזכי לעושר, מותרות ואריכות ימים. את שמך ארומם ואת משפחתך אעצים."
הנערה חככה בדעתה זמן רב ולבסוף ענתה:
"אין בלבי להעליב את הסולטאן, אבל מנועה אני מלקבל את הצעתו הנדיבה לחתונה, לבי שייך לאחר ואני נוטה אחריו"
קיבל הסולטאן את טענתה, ולא ראה את עיניה פוגשות בעיני היועץ.
ויצאה הנערה מפני הסולטאן.
והיועץ לא מצא את נפשו לאחר לכתה, כי נשבה נפשו בנפש הנערה, וידע כי כזו הוא מחפש, טובת לב וחכמה, וקיבל רשותו מהסולטאן לעזוב את תפקידו וללכת לאן שנפשו תחפץ.
ובאותה ממלכה לא נראו היועץ והנערה מאז ועד היום.

בארץ אחת, ירוקה ורחוקה, סיים איש זקן לספר סיפור לנכדיו, בעוד אישתו יושבת לצידו ומבריקה את גביעי החרסינה אשר להם.