בשורת היד

ביום חמישי למדתי להעריך ידיים.
קמתי בבוקר וכאבה לי היד: כמו לחיצה חמוצה ועגולה בנקודה שבה כל הגידים מתאחים.
הברזתי מהלימודים אפילו שקמתי בשבע, פשוט התיישבתי על הריצפה במרפסת ושתיתי קפה ואיכשהו לא קמתי וירדתי לאוטובוס אפילו שניהיה כבר שמונה ואז תשע ואז עשר.
בעשר נכנסתי חזרה הביתה והדלקתי את המזגן, נהיה חם מידי בחוץ. הכנתי עוד כוס קפה ונהניתי מהשקט, כולם הלכו ורק אני כאן, עם יד כואבת. גיחכתי.
פרסתי את היד לפני וסגרתי ופתחתי אותה שוב ושוב, בעדינות – כאילו הייתה פרפר.
היה בזה משהו מכשף, אור הגיע מחלון ישר מאחוריה וגרם לה להיות מוקפת בזהב ומוצללת, כמעט שחורה. תהיתי איך היא נראת בפנים, למה היא כואבת ככה: דמיינתי גוש לבן ודביק לוחץ על עורקים וורידים ועצבים. עצבים. עצבים.
זה עצבן אותי, קמתי, ניערתי את היד והלכתי לנגן: בעניים עצומות רודף אחרי סולמות (מזייף רק בקצוות, יורד בסוף תיבות)
נגנתי עד שהיד כאבה יותר מידי ואז קמתי הכנתי קפה, שתיתי אותו וראיתי סרטונים של אנשים מתעוררים מניתוחים ביוטיוב.
הם היו מעורפלים, מדברים שטויות, מנופפים בידיים בתנועות מוגזמות ושרים שירים. האנשים מסביבם צחקו.
אחת חשבה שהיא בובה על חוט בגלל האינפוזיה שבתוך ידה, אחר דיבר עם מישהו שישב על הכיסא הריק שלידו (מה אמרת? לא. אני דווקא מעדיף סופגניות. כן? לעכבישים יש שמונה ידיים. רגליים? ידיים. ידיים. מה זה משנה לעזזאל?!)
מי שהכי מצא חן בעיניי היה בחור ששר את הביטלס והעמיד פנים שהוא מנגן על תופים. הוא כל הזמן קילל (פאק, פאק, דאמט, פאקינג פאקרס), אמר לאימא שלו שהוא אוהב אותה, ושלח לה נשיקות זעירות בין שתי ידיים ענקיות.
היא עמדה שם נבוכה. היא שוב ושוב הכריזה שהוא אף פעם לא מקלל, היא לא מבינה איך זה שהוא ככה פתאום.
כשגמרתי לשתות את כוס הקפה, הלכתי שוב פעם לנגן עד ששוב פעם כאבה לי היד יותר מידי ואז קמתי והכנתי לי עוד אחת, גומר אותה יחד עם הסרטונים של האנשים המתעוררים.
עשיתי את זה שוב ושוב ושוב, עד שהגוף שלי פעם מרוב קפה חום והיד שלי שרפה מרוב חומצה לבנה.
זעמתי. הייתי הולך לישון אם הייתי יכול,
במקום זה ירדתי לרחוב ונסעתי באופניים בפארקים ריקים. היה חם, והיד שלי פעמה, אפילו שניסיתי להשתמש בה כמה שפחות.
חזרתי אז, ישבתי על הספא, שרתי לעצמי. הכנתי ארוחת צהריים ביד אחת וקללתי אפילו שאני אף פעם לא מקלל. זה היה קשה.
גם לאכול היה קשה, הייתי צריך לאכול ביד הלא נכונה, וכל האוכל נפל מהמזלג אל השולחן והרצפה.
ניסיתי לקרוא, לנגן טיפה, לכתוב, לראות סרט. אבל היד הפריע לי שוב ושוב (ושוב).
עצמתי עניים ודמיינתי אותה לבנה לגמרי כמו בתמרור עצור.
נהמתי. נשמתי. הלכתי לישון מוקדם עם מוזיקה של כינורות ברקע. ריחמתי על עצמי: זה לא היה כאב בילתי נסבל, אבל הוא היה בלתי נסבל.
קיוויתי שהוא יעלם וחלמתי בלילה שאני מנגן הפוך:
עם הרגליים.
בבוקר קמתי מזיע ועייף. הסתכלתי על היד, פותח וסוגר אותה כמו פרח. היא עוד כאבה, באופן עמום.
הבטחתי לעצמי להיות עדין אליה, זה פשוט שאתמול, ביום חמישי, למדתי להעריך ידיים