ברוכים הבאים לקיבוץ רפאיי המדבר – פרק 1 – הכוכבים הנופלים
אמרתי לעצמי שלא אפקח עיניי עד שאפסיק לשמוע את צווחות העטלפים מעל גג הבית.
ידעתי שאם אפקח עיניי כעת לא אוכל לשוב ולהירדם.
בעוד כמה דקות בדיוק יקום שמעון הרפתן ויאיר את כולנו, לא בשש בבוקר כנהוג ברוב ימות השבוע, אלא בארבע לפנות בוקר. כך היה כל יום שישי.
"עורו קומו, זהו יום קצר מאוד!" התפרץ הרפתן מלא האנרגיה אל חדרינו.
"היום עוד לא התחיל…" נאנחה תמר והסתובבה אל הכיוון השני במיטתה. כאילו שיכלה לחזור אל שנתה.
שמעון הרים את מתג האור ושב על דבריו:
"קומי מיד, או שתשלחי אל המכתש!" כאילו התכוון לכך באמת.
היה זה איומו התמידי מאז שהיינו פעוטות בגן. אורית הייתה היחידה ש'נשלחה' לשם רק כי התעקשה שלושה פעמים ברציפות שלא להקשיב לו. אני מניחה ששלחו אותה לקרובי משפחה שגרים מחוץ לקיבוץ כי מאז לא ראיתי אותה והוריה לא הביעו את דעתם על העניין מול שאר חברי הקיבוץ בפומבי.
קמתי והרמתי את תמר מן המיטה, כאילו הייתי המבוגר האחראי שם.
הוא הרי במלא לא ייתן לנו לישון אפילו לא עוד חמש דקות נוספות.
"קדימה לעבודה!" הוא צווח ונעל את דלת חדרינו כדי שחלילה לא נתחמק ונחזור לשם בזמנינו הפנוי ברפת.
הרפת בשעות הלילה הקטנות הייתה דוחה יותר מן הרפת בשעות היום.
אמנם לא היה חם כמו בשעות הצהריים הקודחות, אבל הסירחון היה חי יותר מתמיד.
הפרות, לעומת זאת, ישנו בנעימים עדיין- שלא כמונו.
"שרונה!" צעקה לי תמר שקיבלה את דליי החליבה. היא זו שקיבלה את המשימה הבלתי אפשרית: לחלוב פרות בזמן שנתן.
"עזרי לי!" היא צעקה עליי כאשר ניגשתי אליה.
שמעון עצר אותה, והביא לי מטאטא. הוא הכריז כי תפקידי היה לנקות את הרפת, אמנם זה היה דוחה יותר, אבל הגיוני לפחות.
הוא הפציר בי שלא לסייע לתמר בכל דרך שהי.
שמעון הרפתן היה אדם אחוז תזזית, הכל היה הגיוני בעולמו.
"אני מעדיפה שתשלח אותי למכתש מלנסות אפילו לחלוב פרות בזמן שהן ישנות"
"המכתש לא אמיתי תמר, באמת עדיף להישלח לשם"
"ולהיעלם מפה לנצח? אני לא הייתי רצינית, אף אחד לא באמת מעדיף שישלחו אותו אל המכתש"
"מה לעזאזל את חושבת לעצמך?! המכתש הוא שקר, הוא לא קיים, ואם כן, לא שולחים אליו אף אחד! אלה בסך-הכל האיומים הקבועים והקלאסיים של שמעון!"
"בסך-הכל איומים?! את זוכרת מה קרה לאורית, נכון?"
"היא בטח גרה עם קרובי משפחה אחרים מחוץ לקיבוץ"
"אף אדם, שעזב את הקיבוץ, חזר לפה, ואף אדם שהצטרף אל הקיבוץ באמצע מהלך חייו, נישאר כאן עד לרגע זה… ויש לזה סיבות" היא אמרה בעודה מנסה לחלוב פרה מנומנמת.
"הסיפורים האלה קיימים כדי להפחיד אותנו, שנעבוד בצורה יעילה יותר מתוך אמונה שאם לא, יקרה לנו כך וכך" נאנחתי והמשכתי לנקות את אשפת העיכול של הפרות.
"את חושבת שרק את חושבת ככה? את חושבת שרובנו לא חשבנו ככה? את פשוט לא מכירה את הסיפורים באמת, את תמימה ובגלל זה את נותנת לעצמך לגיטימציה לשפוט. את פשוט לא באמת מכירה את הסיפור מקרוב."
לא השבתי לה מרוב עייפות. בטח שמעה את המיתוסים המטופשים שמהם היא כל-כך מפחדת מדניאל, הנער האחראי לרוב סיפורי האימה המוכרים על-ידי חברי הקיבוץ. כאשר יגדל אני רואה אותו כמעין גרסה המשכית לשמעון הרפתן.
לפתע אל הרפת נכנס עמית, שהיה משום מה מתענג ליראות את סבלם של שאר נערי הקיבוץ.
הוא ולני, חברתו. שניהם היו משתי המשפחות המייסדות העיקריות של הקיבוץ ולכן לא הוכרחו לעבוד תחת הוראות חברי הקיבוץ המבוגרים, כפי שהכריחו את שאר בני הנוער, אלה שלא נולדו עם כפית זהב בין השיניים.
"לחלוב פרות יושנות? אח… הרעיונות המבריקים של שמעון" הוא אמר וצחקק.
"אם לא סבא רבא שלך, גם אתה היית עושה את זה!" צווחה עליו תמר.
"כן, לא התמזל מזלי להיות נצר למשפחת דייגים… מה שאני לא מבין הוא, ממה משתכר דייג החי במדבר?"
"ומה שאני לא מבינה הוא, ממה ישתכר בעתיד אדם בלי משכל והשכלה?" השיבה לו תמר.
"אלו הם יתרונות הקיבוץ הבלתי מופרט למזלנו, נכון? השכלה והון לא שווים כאן כלום בקהילת המדבר הידידותית שלנו… טוב, אז למרות שאני נהנה מאוד לצפות בכן ממלאות את הוראותיו השפויות ביותר של שמעון, באתי למטרה שונה… באתי להזהיר אתכן מן הכוכבים הנופלים, אלו הם אינם כוכבים כלל והם מסוכנים יותר מן המכתש"
"אז מה הם אם כך?"
"המועצה לא גילתה לי, רק אמרה לי להזהיר מפניהם… תבלו בנעימים", הוא אמר והלך לדרכו.
תמר הלכה לוודא כי הוא נעלם מן השטח של הרפת לחלוטין ואז חזרה ואמרה-
"בואי נצא ליראות את הכוכבים הנופלים!"
"אני נשארת פה תמר, קר מדי בכדי לחפש הרפתקאות באזור הפתוח של מרכז הקיבוץ" אמרתי וכיסיתי עצמי בפונצ'ו ישן שהבאתי איתי מן החדר.
"אז אני יוצאת בלעדיך, אין מצב שאפספס את הכוכבים הנופלים!"
"הוא הרגע אמר שאלה לא כוכבים!" הודיתי ברגשות הפחד שחלחלו בי.
"אז מה הם בדיוק?"
"מהיכן לי לדעת? אם אמרו לך לא, למה שתעשי כן?"
"כי מעולם לא ראיתי כוכבים נופלים!" היא אמרה ויצאה בפסיעות שמחה אל עבר האזור הפתוח של הקיבוץ. היא התיישבה בדיוק באמצע שדה התירס. הבחנתי בה מן הרפת, לא העזתי לצאת משם.
דקות רבות היא ישבה ופיהקה. היא שכבה על קרקעת השדה וחיכתה בציפייה לדבר מה. לכוכבים הנופלים מן הסתם.
כאשר סיימתי את ניקיון הרפת התיישבתי על מקבץ חציר שהיה מונח באמצע הרפת ושבתי להביט בשדה התירס.
תמר כבר לא הייתה שם, אם כך מדוע לא חזרה?
התלבטתי אם לצאת לחפש אחריה, או שמא להישמר לנפשי מן הכוכבים הנופלים.
לאחר זמן מה, קיבלתי החלטה לזעוק לעזרה, הרי כל הקיבוץ כבר היה ער.
"שמעון! שמעון הרפתן!" זעקתי מן הרפת רגעים רבים.
שמעון לא נענה.
"עמית! עמית קצרין!" צווחתי בכל קולי מן הרפת.
גם עמית לא נענה.
"מישהו! שמישהו יבוא לכאן!" צעקתי לבסוף בייאוש.
"הכל בסדר?!" תמר שבה אל הרפת סוף-סוף.
"את נורמלית?! כבר חשבתי שנפגעת על-ידי כוכב נופל!"
"ראיתי אותם! ראיתי את הכוכבים הנופלים מן שדה התירס!"
"לא יכולת לשוב לאחר מכן?!"
"אני הייתי בשדה התירס עד עכשיו, יכולת לבוא אליי"
"את הגעת לכאן מהכיוון של הלול, אז אל תשקרי אותי"
"אני נשבעת לך שהגעתי מן שדה התירס!"
"אולי הלכת תוך כדי שינה, אבל הגעת מן כיוון הלול, אני העפתי מבט על שדה התירס לפני שהגעת, ואת לא הגעת משם!"
"לא יודעת מה לומר לך, אולי נדבקת בשיגעון של שמעון הרפתן, אבל הגעתי מן שדה התירס"
תגובות (2)
סיפור ממש חמוד. באלי להמשיך לקרוא :)
תודה (: