אנשי הכסף
אני חושק שניים, הבחור המסכן שמכווץ בפינה, "אני כל כך כל כך מצטער" אני לוחש ותופס בידי את צאוורו, תנועה אחת חדה, וזהו. הגוף שלו רפה, העיניים מפסיקות לזוז, שברתי לו את המפרקת, הוא מת. אני יוצא מהסמטה החשוכה, "למה אני עושה את זה?" אתם שואלים? התשובה ברורה וחד משמעית, אני חייב. זה כמובן היה אחד מהאויבים של האדון שלי. אני משפשף את הצמיד המתכתי העבה שאל יד ימני, בשביל כל אחד שלא היה בעולם הזה בעשר השנים האחרונות הוא יראה כמו צמיד כסף נאה, אבל בשבילי הוא הרבה יותר מזה, בשבילי הוא אזיק, כל עוד הוא אל היד שלי אין לי סיכוי להימלט, וכמובן שאני לא יכול להוריד אותו, הוא מחובר לזרוע שלי, ואם אני אכרות את הזרוע הוא פשוט יתחבר לחלק אחר בגוף, אז בינתיים אין לי בררה אלא לרצות את האדון, בנוסף הצמיד הוא גם מערכת ענישה, איפשהו יש כפתור, שלחיצה אחת אליו מספיקה כדי לענות אותי בכאב כל כך נוראי, אבל זה לא יהרוג אותי, אני אתפלל שזה יהרוג אותי. במילים אחרות. זה לא כיף בכלל, ויצא לי לחוות את זה לא פעם ולא פעמיים. צליל אקורד של פה-רה מושלם נשמע, אני מתענג אל הקול החלוש עד שהוא נעלם, אה כן זה עוד אחד מסגולותיו הרבות של הצמיד, צלילים שונים שרק אני יודע את משמעותם, צפצוף גהוהה מבסר שהמשימה מבוטלת, צליל דו גבוהה של פסנתר לאור ירוק, ופה נמוך לאזהרה מסכנה. וכמובן צליל אקורד פה-רה יפיפה בשביל חזרה לבסיס. כן אני טיפוס מוזיקלי לא שיצא לי לנגן במשהו כבר עשר שנים, מאז שהייתי בן שתים-עשרה, וההפיכה החלה. העולם התחלק לשלושה חלקים, האדונים, גדולים וחזקים, נהנים מבכל תענוגות העולם, אנשי הזהב (אין לי מושג מי היה הגאון שהחליט לקרוא למעמדות לפי שמות של מתכות, אבל נראה שזה תופס די טוב) , בני החסות, אנשי הכסף, איך שלא תרצו לקרוא לזה, רק לא עבדים, האדונים לא אוהבים את המילה הזאת, הם אוהבים להרגיש שהם עושים לנו, אנשי הכסף, טובה. מצילים אותנו מהשתייכות למעמד השלישי, לכאורה הנחות ביותר, אבל מה לא הייתי נותן כדי להשתייך אליו, אנשי הארד, האנשים הרגילים, אין להם את היכולת לשעבד אנשים אחרים, אך הם חופשיים, כמובן שתמיד שיש את הסכנה להפוך לפתע לאיש כסף. היום חוטפים פחות עבדים מפעם יותר אידיטים מתנדבים למשימה בלי לדעת למה הם נכנסים. אני כבר בחצי הדרך לבסיס, ילד קטן עובר לידי, ילד ארד. הוא בערך בן 11 אולי 12, רוכב אל האופניים שלו, אולי ממהר לבית של חבר, אולי חוזר לביתו שלו בדיוק בזמן לארוכת צהריים חמה, אני זוכר שהייתי כמוהו, תמים ומאושר, כל יום חזרתי הביתה מבית ספר באופניים, הייתי ילד גבוהה וחזק, הייתי חכם ותלמיד מצטיין, היו לי המון חברים והיינו יושבים ביחד בבית העץ וקוראים חוברות קומיקס. מתווכחים אל מי ינצח בקרב סופרמן או באטמן. ואחרי זה הייתי יושב ומנגן בפסנתר והחברים שלו היו מקשיבים בשקיקה, ניגנתי יצירות של בטהובן ושרי עם עתיקים ויפיפים. אמא שלי היתה עומדת במטבח מרותקת, אבל אני לא ראיתי אותה. אני לא ראיתי גם את החברים שלי. ראיתי רק את התווים עוברים בעיני רוחי, ואת מילות השיר שקוראות לי לשקוע בשלווה. אני זוכר שלא יכולתי להפסיק באמצע שיר, הרגשתי מחויב לסיים כל יצירה, כל תו נראה לי כמו יצירת אומנות גם לחיצה קלה שבקלים אל הקלידים גירתה את חושי, משכה אותי להפוך אותה למוזיקה של ממש. יום אחד שהלכתי ברחוב הרגשתי יד מושכת אותי לבין הצללים, התחלתי להאיבק אבל הצמיד כבר נסגר לי אל היד, עד היום אני לא יודע מי אותו אחד שסגר את הצמיד, אם הזמן למדתי שהאדונים לא מלכלכים את ידיהם בדברים שכאלה.
לפני ששמתי לב אני כבר עומד מול הדלת המפוארת של הארמון, אני פותח את הדלת, "עֵבֵד!!!" טוב זוכרים שאמרתי שהאדונים לא אוהבים את המילה הזאת? אז רובם אוהבים לחשוב שהם עושים לנו טובה. אבל לא האדון שלי, הו לא אני נפלתי אל האדון הכי אכזרי באזור. "ביצעת את המשימה שלך?!" אני מנמיך את מבטי, מושפל. "הבט בי עבד!" אני לוטש בו את המבט הכי עוצמתי שלי, באדון הגדול והמתנשא שיושב את כיסאו, ידיו הגרומות אוחזות במסעדי הכיסא. "האם בצאת את המשימה שלך?!" אני מסנן משהו שנשמע כמו "כן,הוא מת." הוא נראה זועם כרגיל "דבר חזק וברור!!!" אני נאנח, "אמרתי שכן." אני אומר בקול ברור יותר, "אם ככה הגיע הזמן למשימה נוספת" הוא מכריז בחגיגיות. אין לי רגע מנוחה. הוא מתלבט לרגע ומסתכל בדף "אם ככה אני צריך שתקנה כמה דברים" הוא זורק לי רשימת קניות, כן. אני משמש לכל מטרה, אם זאת מלחמה על כבודו של האדון. ואם זה קניות לארוחת ערב.
אני נאנח ויוצא לכיוון המרכול, בדרך אני עובר ליד חנות. בחלון הראווה מוצגים חלילים שונים מפוחיות ופסנתר אחד אני מביט בכיסי, יש בו את הכסף המועט שהצלחתי למצוא. עשרים וחמישה סנט פה, שטר של דולר שם. "שום דבר לא יקרה אם אני רק אכנס לשנייה" אני חושב לעצמי ופותח את דלת החנות, מיד מציפים אותי צלילים נפלאים. אני מתקדם לעבר מקורם ורואה זבן בחנות מנגן בפסנתר. היצירה מוכרת לי. "המנון לשמחה, התשיעית של בטהובן חלק שלישי" אני לוחש לעצמי, "יופי של שמיעה מוזיקלית יש לך שם" הזבן אומר. הוא מסתובב ואני יכול לראות את פניו, שיער לבן מזדקר לכל עבר, קמטי צחוק עדינים. אני נרתע לרגע אבל משהו בעיניו הכחולות הבהירות אומר לי שהוא טוב לב, טיפוס אבהי שכזה. אחד מהזקנים הקצת משוגעים שמתנהגים כמו סבא של כולם, אני מחבב את הטיפוסים האלה. "רוצה לנגן?" הוא שואל, "לא לא אני באמת צריך-" דברי נקטעים שאני רואה את הכנף הגדולה על הפסנתר. "טוב אני מניח שאולי קצת לא יזיק" אני מתיישב את ספסל הבד ומנגן את הדבר הראשון שעולה לראשי, יצירה שכישפה אותי בפעם הראשונה ששמעתי אותה והקסימה אותי כל פעם מחדש מאז. שיר עם אירי עתיק, שנהגו לשיר לשדות התירס כדי שיגדלו.
שאני מסיים באקורד מפואר אחרון ארווין (ככה הוא אמר שקוראים לו) נשאר פעור פה, "אתה פסנתרן נפלא! איפה שמעת את השיר הזה?!" אני לא מתכוון לספר לו איך מצאתי חוברת תווים ישנה בעליית הגג של הבית הישן שלי, אז אני פשוט אומר "למדתי אותו מאיפשהו," ארווין מחייך, "ובכן הרשה לי לציין שהוא פשוט מקסים!" אני מחייך דבר שהפך נדיר מאוד בשנים האחרונות, אני מתכוון לענות שעיני מבזיקות לשעון הגדול שתלוי אל הקיר, "אוי אלוהים! אני כאן כבר חצי שעה!" אני קם ומתכוון ללכת שארווין עוצר אותי, הוא טומן בידי מפוחית מתכת "הלוואי שיכולתי לתת לך יותר" הוא אומר ושולח אותי לדרכי. "תחזור שתוכל!" הוא צועק אחרי
אולי זה ישמע לכם מוזר, אבל ארווין והמפוחית הם מה שהפכו את חיי לנסבלים, לפעמים אני בא לחנות, רק לכמה דקות. מחליף שירים עם ארווין, מנגן לו משהו חדש שהמצאתי במפוחית. כל פעם הוא נותן לי משהו קטן, כמה דפים של תווים, מחברת לכתוב בה שירים שעולים לי לראש, או פשוט תפיחה על השכם. אני חי בשביל אותם רגעים.
אני חי בשביל המוזיקה
תגובות (6)
וואו! סיפור מהמם!
ומי שינצח זה לא סופרמן ולא באטמן! זה ספיידרמן!
אני רק אומרת…
סופרמן הכי חזק אבל באטמן דמות הרבה יותר טובה
טוב, כל אחד והטעם בגיבורי על שלו. (אני חושבת שספיידרמן הכי טוב, למרות שאני לא ממש מחבבת עכבישים – בלשון המעטה)
אני בכלל מעדיפה את מארוול, ת'ור לוקי קפטן אמריקה איירון מן (בנאדם נוראי, דמות מגניבה) ודה הוק לנצח! וגם ברוס באנר אבל לא הסוכנת רומונוב, בוז רומונוב!!!
טוב, אני לא ממש בקטע של גיבורי על. אני פשוט אוהבת את ספיידרמן וגרין לנטרן.
חבר שלי פעם גרר אותי לעלייתו של האביר האפל, ואני מתכננת לגרור אותו לת'ור.
סיפור מדהים!!!!!!
ווואוו חלק שנייייי