“אני אתן לכם בית,” הוא אמר בחיוך מתוק וחם [קרקס היער האפל- התאומים]

אזהרה! *אור אדום מהבהב וסירנות*
הקטע הבא מבוסס על קטע קודם שלי [שבוסס על שיר]. הקטע המקורי הוא פשוט מדהים [כן אני אומרת את זה על קטע שלי תחיו עם זה כי זה לא קורה לעיתים קרובות] והקטע הנ"ל יורד מרמתו של המקורי. בהרבה. ודי הורס חלק גדול מהמסתורין בקטע הקודם [ומה שהיה יפה בקטע הקודם הוא שהוא היה גדול במסתורין].
אם אחרי כל זה אתם עדיין רוצים לקרוא, אז… 'תם יודעים, לכו על זה.
הקטע המאה שלי באמת, אני מקווה שהוא לא יהיה מזוויע לגמרי… *אנחה* הוקי קנדי. הזדמנות אחרונה להתחרט? לא? אוקיי. לכו על זה. [למי שלא קרא את הקטע שעליו השיט הזה מבוסס, הוא נקרא "קרקס היער האפל"]
סוף אזהרה *סירנות ושיט*

שני היתומים טיילו ברחוב, אוחזים זה את ידו של זו. הילדה, מתרגשת ומאושרת כתמיד, משכה את אחיה בכל פעם שראתה משהו שאהבה, כמו כלבלב קטן, פרח, פרפר או חולצה יפה.
מנגד, אחיה ניסה להתרכז. הוא תמיד היה האחראי, אחראי למצוא מקום שינה ללילה ואוכל לצהריים, אחראי לכסף ששרו עבורו ברחובות, אחראי להשאיר את שניהם בחיים- וביחד.
כך השניים נדדו, ימים על גבי ימים ובלי מטרה. רק להפיג את השעמום של רחובות מוכרים וראות את העולם על מידת האפשר.
אך שלא תטעו, ילדים וילדות, שכן חייהם ברחובות מגיעים לקיצם.
היום הזה, יום קיץ חם ומייאש באמצע חודש אוגוסט, היה היום הראשון של חיהם החדשים. הם שמעו על רחוב שנמצא בנקודה אסטרטגית במיוחד בשביל אנשים שמופיעים בשביל כסף.
אך כשהגיעו, ברחוב כבר היה אדם. הוא היה על קביים גבוהים, גובהם כשני מטרים אם לא יותר, חליפתו הצבועה בפסים שחורים וכחולים לאורך גרמה לו להיראות אף רזה וגבוה יותר.
"פספסנו," אמר האח בשקט, אך האחות תפסה בידו ומשכה אותו אל עבר האיש על הקביים.
"בואו, ילדות וילדים מכל המינים והגילאים, בואו לראות מופע של פעם בחיים!" האיש קרא בקול עליז וחילק עלונים לעוברי אורח.
הוא הביט למטה וראה אותם, שני ילדים עם שיער בלונדיני ארוך מעט, אותו צבע עור ואותן עיניים כחולות, רק הבעות שונות.
"שלום ילדים, אפשר לעזור?" הוא שאל והתקופף אליהם. הבן נראה מוטרד מעט, אך הבת חייכה בחביבות ונהנה בראשה לחיוב.
"אני רין, וזה האח התאום שלי, לן." היא נתנה ללן מכה קטנה עם המרפק שלה. "האם אפשר גם לבוא לראות את המופע?"
"בוודאי!" האדם קרא בחיוך והושיט לרין דף.
"רין… אין לנו כסף…" לן משך בחולצתה מעט בעודו ממלמל ברוגז לאוזנה.
"מדוע כך? היכן ההורים שלכם?"
לן ורין החליפו מבטים, ולאחן מכן ראשה של רין הושפל אל הרצפה בעודה לוחשת בקושי את המילים "הם אינם".
האיש חייך אליהם חיוך רך וליטף את כתפה של רין בעדינות. "אני מצטער," הוא אמר בשקט.
"זה בסדר, התרגלנו לזה," התריס לן והניח את ידו על כתפה של רין בתנועה מגוננת.
"תנו לי לפצות אתכם בכל זאת," אמר האיש, מעורר את סקרנות צמד הילדים. "הקרקס שלנו עובד גם עם קרן מיוחדת, יש להם בית יתומים, אני יכול לרשום אתכם לשם וזה לא יעלה לכם גרוש."
לן נאלץ לעזוב את רין, שכן התיישרה כעת ובההתה באיש בעיניים מעריצות. "תעשה זאת? עבורנו?"
האיש הנהן בראשו, בעוד לן לקח צעד אחורה ואחז בידה של רין. "תודה, אבל לא תודה. אנחנו מסתדרים מצו-"
"לן," קטעה אותו רין. "אנחנו צריכים מקום לחיות בו. נמאס לי לישון מתחת לפחי אשפה."
לן פתח את פיו לומר משהו, אך האיש הקדים אותו.
"מצויין! תבואו למופע הקרקס שלנו הערב, הוא בחינם בשביל שניכם, ולאחר מכן אני אמצא אתכם בקהל ואקח אתכם לבית החדש שלכם."
לן ורין הלכו לחפש מעט אוכל בעוד האיש עשה דרכו חזרה אל הקרקס.
סופה של התקופה הטובה הגיע.

בקרקס עצמו לא היו ליצנים או אקרובטים רגילים. היו שם בעיקר בעלי חיים ואנשים משונים. הייתה ילדה אחת שנמתחה עוד ועוד- כמו גומייה, בחור אחד שכל ידיו עטופות בתחבושות ישנות למראה כשעל פניו ישנם פרחים והם חלק מעורו, הייתה אישה אחת עם קול מצחיק וחלוק לבן מלוכלך, קפיצים יצאו מראשה.
היה אחד שרגליו חסרות, אז הוא רקד על ידיו ועל רגלי עץ. הייתה אחת עם כנפיים גדולות ושחורות שחגה סביב הקהל, מפילה נצנצים לכל עבר. היה גם ילד אחד, שמנמן, עם ארבע ידיים. באחד מזוגות הידיים הוא ניגן באקורדיאון בזמן שאת הזוג השני הוא מתח לצדדים בעודו הולך על חבל דק במרומי האוהל.
גם האיש עם הקביים היה שם, ואיתו הייתה גם אישה עם קביים. הם רקדו בצורה שבה אנשים בקושי הצליחו לרקוד גם על אדמה רגילה.

"מצאתי אתכם," אמר האיש עם הקביים לאחר המופע, כאשר איתר את התאומים. "אז מה דעתכם?"
"זה היה מדהים!" אמרה רין בעיניים גדולות ונוצצות. לן שילב את ידיו והביט לצד בהבעה חמוצה.
"טוב, אני שמח מאוד שנהניתם! רוצים עכשיו שנלך לבית החדש שלכם? כבר יש לכם שם חדר, רשמתי אתכם איך שחזרתי הנה מהעיר! אפילו השגתי לכם חדר ביחד, כדי שלא תצטרכו להיפרד."
"תודה רבה לך, אתה נדיב אלינו מאוד." רין חייכה בתמימות. לן הנהן קצת, שכן זו הפעם הראשונה שבאמת קיבל דבר מה בלי תנאי.
לפחות, כך הוא חשב באותו זמן.

הם הגיעו לבניין גדול, מוחבא בידי עצים רבים, בקרחתו של היער, הרחק מהעיר. הוא היה גבוה, לפחות עשר קומות, ורחב מאוד.
"הרבה ילדים חיים כאן?" שאל לן בעניין.
"גם ילדים, גם כמה מבוגרים, גם אנשי הצוות."
"ומאיפה לכם כסף לטפל באנשים רבים כל כך?"
"אתה ילדון סקרן במיוחד, האין זה כך?" חייך האיש עם הקביים ודחק בהם להיכנס פנימה. "קדימה, קדימה, אין לנו כל היום! אם תישארו בחוץ, תפספסו ארוחת ערב!"
רין משכה את לן אחריה, בחיוך ודילוגים.
בתוך הבניין, הכל היה לבן. לבן, כמו בית חולים. אדם אחד, עם מעיל לבן של רופא, פגש אותם בכניסה. "שלום חמודים, אני מניח שאתם רין ולן?" הוא שאל.
רין הנהנה נמרצות.
"טוב, אם כך, בואו ואוביל אתכם לחדר שלכם."
"אדוני?" שאל לן בשקט.
"כן, בני*?"
"מה יש שם?" הוא הצביע על דלת שהייתה מעט רחוקה מהם, עליה כתוב בגדול "אזור מחקר- נא לא להיכנס".
"אל תטריד את עצמך במחשבות על זה כעת, בואו נלך."
רין ולן הגיעו לחדר שלהם. הוא היה לבן, והיה בו רק מזרן דק ולבן עם הרצפה וחלון קטן בדלת.

החדר היה משעמם. בעצם, הכל היה משעמם. כבר לא היו להם הצבעים היפים של העולם בחוץ, שכן אסרו עליהם לצאת מהבניין. לא היה רעש של עיר, עם המוני אנשים ממהרים כל יום ומדברים על דברים כמו מזג האוויר או משפחה.
פשוט מקום לישון ולאכול.

הימים חלפו והתחלפו בחודשים, והם רק יכלו להיות עם עצמם בחדר הסגור שלהם ולראות ילדים נוספים באים וילדים אחרים הולכים לאנשהו-
ואז הגיע תורם.
"רין, לן, הגיע הזמן ללכת," אמר רופא אחר.
"לאן?" שאלה רין בהתרגשות. היא רצתה כל כך לצאת שזה היה בלתי נסבל.
"אתם כאן כבר כמעט שנה, הגיע הזמן לעבוד קצת בשביל המקום בו אתם חיים." הרופא חייך. "מה דעתכם להצטרף לקרקס שלנו? אתם זוכרים אותו?"
"כמובן!"
"אבל… איך נצטרף לשם? הרי כולם שם מוטציות…" אמר לן בקול דואג.
"לא, לא, מה פתאום! לא הסתכלתם על האקרובטים? בואו, צריך ללכת."
הם הלכו אחרי הרופא לאורך המסדרונות הלבנים, יורדים עד לקומה הראשונה. "נו, לן, שמעתי שהתעניינת באזור המחקר שלנו."
"כן, אדוני, מאוד."
"טוב, אז בוא תראה מה יש שם בפנים. גם אחותך יכולה לבוא איתך, זה אפלו עדיף."
הם עקבו אחרי הרופא ונכנסו לתוך מסדרון ארוך, אבל משום מה היו כתמים של צבע אדום על הרצפות הלבנות.
"בואו, תיכנסו לחדר הזה," הוא אמר ופתח דלת. הם נכנסו, ועל שולחן ארוך ראו מכשירים משונים; מסורים, גרזנים קטנים, מזרקים ועוד רבים.
"בעצם… אולי אנחנו יכולים ללכת? אפילו לחזור לחדר שלנו יהיה בס-"
"אתם נשארים בחדר הזה, ילדים." הוא אמר בקול קר ודחף אותם פנימה, נכנס אחריהם ונועל את הדלת.

הם התעוררו שרויים זה לצד זה בחדר קטן. היה איתם בחור עם שיער כחול, מחסום על פיו והוא לבוש כותונת משוגעים.
"סוף סוף התעוררתם," הוא אמר, קולו מעט מעומעם מבעד למחסום שעל פיו.
רין ניסתה לקום, אבל זה היה כאילו היא שולטת רק בחצי מגופה.
"לן?" היא שאלה, אבל לן כבר שם לב מזמן.
היה להם גוף אחד, ולכל אחד מהם נותר ראשו.
עכשיו הם היו מעוותים.

—
*בני בקטע של son, יענו כמו בן שלי, זה כינוי די נפוץ.