אמיר הנשק

היה היה נשק ראשי בבסיס טירונות בדרום הארץ, ששמו בישראל היה: אמיר (במלעיל, לא במלרע). בתור נשק ראשי ומתוקף תפקידו, היה אמיר אחראי לזיין את כל החיילות שהיו מגיעות לבסיס מהבקו”ם והוא אף היה מוצלח מאוד בתפקידו זה. לא פעם קיבל אמיר תעודות הצטיינות מהרמטכ”ל על מילוי תפקידו באופן יוצא מגדר הרגיל.
בכל חודש היתה מגיעה לבסיס מחלקה של כשלושים חיילות חדשות ועל אמיר היתה מוטלת האחריות לזיין את כולן בזמן קצוב, כדי שיעמדו בסדר היום הצפוף ממילא שלהן. בנוסף לכך, על אף שבדרך כלל שימש הבסיס לאימון חיילות בלבד היו גם מגיעים אל אמיר טירונים טריים מדי פעם, שגם אותם היה עליו לזיין.
על-מנת לעמוד בזמנים, פיתח אמיר שיטה יעילה לזיון המחלקה: ראשית, היה מעביר לכל החיילות הדרכה מפורטת על אופן הטיפול בכלי הזין והשימוש בו, ושם דגש במיוחד על האיסור לשחק בו. “כלי הזין אינו משחק!” היה אומר
לחיילות, “ומשחק בכלי הזין עלול להוביל לפליטה לא מכוונת, שיכולה להיות הרת אסון”. “לכן”, היה מזהיר, “חייל שייתפס משחק בכלי זינו ייענש בחומרה ואף ישלח למחבוש!”. לאחר מכן, היה מעמיד את כל החיילות בתור ומזיין אותן אחת אחרי השניה, כאשר בכל פעם היה הוא מוציא את כלי הזין כשהוא משומן היטב (כדי שלא יתקע ברגע האמת) ונותן לחיילת הבאה בתור לטפל בו כראוי, לסיפוקו. כיוון שאמיר היה גומר בזריזות את הטיפול בכל חיילת, היה התור מתקדם במהירות ובתוך כרבע שעה הייתה כל המחלקה מזויינת כהלכה ומוכנה להמשיך בסדר יומה.
אמנם, זו לא נשמעת שיטה מיוחדת במינה, אך אז הייתה השיטה מהפכנית והיא הובילה ליעול רב בתהליך הזיון של חיילות וחיילים חדשים המתגייסים לצה”ל. למשל, הרעיון שהנשק ישמן בעצמו את כלי הזין היה חדש ויעל את כל התהליך, מכיוון שלפני כן, כשנתנו לחיילים לשמן את כלי הזין בעצמם, לא היו הם שמים די שמן והדבר הוביל לירידה בביצועיו. למעשה, החיילות היו לעיתים ממעיטות בחשיבותו של השימון ולא היו מטפלות כראוי בכלי הזין, מחשש שהשמן ילכלך את ידיהן ואת המדים. בעיה זו דווקא לא הייתה נפוצה עם החיילים, שבדרך כלל הבינו את חשיבות שימונו של כלי הזין, אך הם בדרך כלל לא היו שמים די שמן כדי להבטיח שפעולתו של הכלי תהיה חלקה ונטולת מעצורים.
כך היה אמיר מזיין את המחלקות הרבות שהיו עוברות תחתיו, ואף היה מדריך נשקים אחרים כיצד ליעל את תפקודם. אך יום אחד הגיעה לבסיס מחלקה של חיילות, שבינהן הייתה חיילת פציפיסטית. כשהגיעה החיילת הזו אל אמיר והוא הוציא את כלי הזין במטרה לזיין אותה, לא הייתה מוכנה החיילת לגעת בו וסירבה בכל תוקף להזדיין. אמיר, שהיה קודם כל נשק יעיל ביותר, לא איבד את עשתונותיו והורה לחיילת לסור הצידה ולחכות בזמן שהוא מזיין את כל שאר החיילות שעמדו מאחוריה בתור. כשגמר לטפל בכולן, קרא שוב לחיילת ושאל אותה מדוע היא לא מוכנה להזדיין, וזו ענתה לו שמכיוון שהיא פציפיסטית, היא אינה מוכנה ללכלך את ידיה בדם ולכן אינה מוכנה להזדיין. אז חייך אמיר ואמר לחיילת שאין זה נתון לרצונה וכי חובה עליו, כנשק, לזיין אותה והיא כחיילת, חייבת להזדיין כדי להשלים את תהליך חיולה. על כך ענתה לו החיילת שהיא אינה מוכנה להזדיין ויהי מה ושהיא אף מוכנה לשבת במחבוש בגין סירובה. אמיר, שהיה עובד עצות בשלב זה, לא היה מוכן לאפשר לחיילת להרוס את המוניטין שלו כנשק היעיל בצבא ולתת לה לצאת מהנשקייה מבלי שהוא יזיין אותה. לכן, שאל אותה: “מה אם יכולת להזדיין מבלי ללכלך את ידיך בדם?”, אך זו ענתה לו שגם אם אין אלו ידיה שמגואלות בדם, בעצם כך שהיא נותנת שיזיינו אותה, היא משתתפת בסבל שגורם כלי הזין. “אך כלי הזין לא גורם רק לסבל”, אמר לה אמיר, “אם משתמשים בו כראוי, הוא יכול לשמש לטוב ולמנוע סבל!” . אך גם טענות אלו לא שינו את דעתה של החיילת שדבקה בסירובה להזדיין. “ומה אם יהיה עליך להזדיין כדי למנוע פגיעה באדם שאת
אוהבת?” שאל אותה אמיר והחיילת היססה לרגע ואמרה שאולי אז היא תהיה מוכנה להזדיין. שמח אמיר ואמר לה: “אם כך, הרי שאם לא תתני לי לזיין אותך, אפגע בעצמי והדבר יהיה על מצפונך”. “אך איני אוהבת אותך”, אמרה לו החיילת “כי איני מכירה אותך כלל, לכן לא יהיה לי אכפת אם תפגע בעצמך וזו אינה סיבה טובה מספיק עבורי להזדיין”. אז תפס אמיר את החיילת בידה ולקח אותה לבלות מחוץ לבסיס. יחד הם יצאו לראות סרט ולאכול ארוחת ערב ולאחר מכן אף יצאו לרקוד. בתום הבילוי היתה החיילת מוכנה להודות בפני אמיר שכעת משהיא מכירה אותו, יהיה אכפת לה אם הוא ינסה לפגוע בעצמו, אז מיד לקח אותה אמיר בחזרה לנשקיה, הוציא את כלי זינו, כיוון אל ראשו ואמר לחיילת שישחק בו ושאם הוא יפגע, יהיה זה על מצפונה. אז תפסה החיילת את כלי הזין והזדיינה כדי למנוע מאמיר לפגוע בעצמו. כך גרם לה אמיר להזדיין ומעולם לא הייתה לו עוד בעיה עם סרבנות מטעמי מצפון.
לימים, נהייתה החיילת לנשקית בבסיס טירונים בצפון והיא בעצמה הייתה מזיינת את כל החיילים שעברו תחתיה והיא עוד ממשיכה לעשות זאת עד עצם היום הזה. אפילו אמיר, שהשתחרר מכבר, מגיע אליה מדי פעם למילואים.
סוף טוב, הכל טוב.