איגור בורוכוב

שמו היה איגור בורוכוב, דוקטור לכימיה. בברית המועצות היה בכיר במכון מחקר צבאי לכימיה, הוא פיתח חומרי נפץ עבור הצבא הרוסי והק.ג.ב. בשנות השבעים ניסה לעלות לישראל, הוא נענה בשלילה, החומר שאתה עוסק בו סודי, אין סיכוי שתקבל אישור יציאה מברית המועצות. איגור לא התייאש והמתין לשינוים, הנס קרה, ברית המועצות קרסה. איגור מכר את כל רכושו ועלה לישראל. הקליטה היתה קשה. אשתו של איגור, רופאת משפחה התקשתה לעבור את בחינות ההסמכה לרפואה, בגלל קשיי שפה ואיגור לא מצא עבודה מתאימה לכישוריו. הם לא אמרו נואש, אשתו למדה עברית והצליחה לעבור את הבחינות. איגור כיתת את רגליו ממפעל למפעל בחיפוש אחר עבודה. כמעט והתייאש, לבסוף מצא מפעל קטן ליצור צבעים. הוא נכנס לשוחח עם בעל המפעל, יהודי קשיש בשנות השבעים לחייו. בעל המפעל התרשם מכישוריו ואמר לו, ״מר בורוכוב, אני מצטער, אין לי משרת כימאי פנויה, אבל הכימאי שלנו יוצא לפנסיה עוד שנה. אם יש לך סבלנות לעבוד כפועל יצור במשך שנה, אני מבטיח לתת לך את המשרה״. איגור הסכים והתקבל לעבודה, הוא לא בזבז את זמנו ולמד את תהליכי היצור במפעל. שנה חלפה ביעף, הכימאי הזקן פרש לפנסיה ואיגור תפש את מקומו. איגור היה כימאי מוכשר שיפר את תהליכי היצור והמציא צבעים חדשים וחומרים לתיקון כבישים, הציג את המוצרים למ.ע.צ. הצבעים החדשים התקבלו בהתלהבות. המפעל פרח, צבר ההזמנות גדל תוך תקופה קצרה, איגור למעשה ניהל את המפעל. עברו כמה שנים בעל המפעל קרא לאיגור למשרדו. ״שב לידי איגור, אני רוצה לדבר איתך, אני מזדקן הגיע זמן לפרוש. אין לי משפחה, אני ערירי, חשבתי להעביר לך את המפעל״. איגור שמח, ״בוס אני שמח, אבל אין לי את הכסף לשלם עבור המפעל״. ״אל תדאג אמר לו הבוס, אני רוצה לעבור לדיור מוגן עד סוף חיי. אנחנו נסגור חוזה, אתה משלם את המחיר לדיור המוגן ולוקח את המפעל״. איגור הסכים ללא היסוס ונהפך לבעליו של המפעל. הוא הפך לאדם אמיד והחליט לעזוב את הדירה הקטנה שרכש ולרכוש בית יותר גדול, עד מהרה רכש בית בהזדמנות בשכונה יוקרתית. לראשונה הוא הרגיש טוב בישראל, ביתו סיימה את לימודי הרפואה. אישתו עבדה כמנהלת אזורית בקופת חולים. איגור שכח את רוסיה, אמר לעצמו כל בוקר, אני ישראלי. יום אחד שכנים חדשים רכשו את הבית הסמוך אליו, בנו חומות אבן גבוהות. הרכיבו מצלמות במעגל סגור מסביב לגינה, מכוניות יוקרתיות התחילו להגיע אל הבית, השקט והשלווה הופרו. ברוב חוצפתם החנו מרצדס שחורה מול כניסת החניה שלו, איגור לא היה יכול להוציא את הרכב שלו מהחניה. לקח בבקבוק יין משובח וניגש לדבר עם השכן החדש. צלצל באינטרקום, השכן פתח לו את דלת החצר. בירך את השכן לשלום ונתן לידו את בקבוק היין. ״אני השכן שלך ברוך בואך לשכונה, הרכב שלך חוסם לי את היציאה מהחניה. תואיל נא להזיז אותו״. השכן הסתכל עליו בזלזול וזרק את בקבוק היין לפח האשפה. ״אתה יודע עם מי אתה מדבר, איך אתה מעז, אם הרכב שלך חסום תסע באוטובוס כמו כל הרוסים המסריחים, אני סולח לך הפעם על החוצפה, אבל תזהר״. איגור לא הגיב, נשך את שפתיו והלך לבית, הסתגר במעבדה הקים שהקים בחדר העבודה ולא יצא עד הבוקר, רקח חומרים והכניס אותם לקופסא קטנה בגודל של חפיסת סיגריות. הצמיד לקופסא שעון עצר קטן ומגנט שפירק מרמקול. אני מוכן אמר לעצמו והלך לישון. למחרת הציץ מהחלון וראה שהמרצדס חוסמת לו את החנייה. המתין בסבלנות, בשעה שמונה בדיוק עלה השכן על הרכב והחל בנסיעה. שני ג׳יפים שחורים ליוו אותו, איגור עקב אחריהם הם נעצרו ליד בית קפה ונכנסו לבית הקפה, איגור מדד את הזמנים, שש דקות נסיעה. למחרת בדק שוב, אותם הרגלים ללא שינוי. איגור קם מוקדם בבוקר והצמיד את החבילה הקטנה בתחתית הרכב מתחת לכסא הנהג, את שעון העצר כוון לשמונה ושלוש דקות. ישב במרפסת ולגם קפה בנחת. בדיוק בשעה שמונה השכן עלה על הרכב ונסע. איגור נסע לעבודה כרגיל כשחזר אחרי הצהרים, ראה רכבי משטרה ובלשים מסביב לבית השכן. נכנס לחניה שלו והלך לביתו. אחרי חמש דקות שמע צלצול בפעמון הבית. שני שוטרים עמדו בפתח ביתו, ״שלום משטרה, יש לנו כמה שאלות. קודם כל , אתה לא סקרן לדעת מה קורה״. ״סקרן, סקרן, אבל למדתי מרוסיה, לא לשאול שאלות״. השוטרים חייכו, ״השכן שלך עלה בסערה השמימה. חיסול חשבונות של עבריינים״. ״חבל מאוד״, אמר איגור, ״הוא היה נחמד מאוד״. ״כן, ממש נחמד״, אמר השוטר בציניות, ״צדיק גדול, אולי ראית משהו חשוד ברחוב״. ״שום דבר״, אמר איגור, ״אולי אתם רוצים כוס קפה״. ״לא תודה, יש לנו הרבה עבודה״, אמרו והלכו. איגור נכנס הביתה עם חיוך קטן על שפתיו. שנים חלפו ואיגור שכח את המקרה, קבלן עפר גדול היה חייב לו הרבה כסף. איגור הלך לפגוש אותו. הקבלן לא רצה לשלם, איגור נאנח. טוב צריך לחזור שוב למעבדה. אלון