אחד שנולד עם שני ראשים

קושיה מטרידה העסיקה את החלמאים – האם אדם שנולד עם שני ראשים, חייב בתפילין של ראש, לכל ראש, או שמא די לו בתפילין אחד, לאחד מראשיו.
כינסו אסיפה גדולה של חכמים וישבו והתדיינו יום ויומיים ושלושה. כיוון שלא התפייסו, נמנו וגמרו לפנות אל רבם הגדול של החלמאים בעיירה בוייבריק.
ישב הרב על המדוכה יום ויומיים ושלושה. לבסוף הגיע לכלל פשרה וכתב לחסידיו:
"אם אלו שני אנשים החולקים גוף אחד – חייבים הם בשני תפילין.
אם זה אדם אחד החולק שני ראשים הריהו חייב בתפילין אחד."

משעה שהגיע המכתב, עשו החלמאים אסיפה גדולה מקודמתה ומינו שלושה חכמים שיקריאו יחדיו, בקול גדול, את דברי רבם החכם, שגם ישמעו כל באי האסיפה את הפסק וגם ישמרו זה את זה שלא יבואו חלילה לכלל שגגה.
היו החלמאים נלהבים מחוכמת רבם הגדול והכריזו יום חג ומשתה והעיר חלם שמחה וצהלה. אלא, שכתוב לבם ביין, שח אחד הלצים של חלם, שעדיין איננו מבין איך ליידע, אם ברייה זו היא שניים שהם אחד או אחד שהוא שניים, ואם חייב אדם זה בשני תפילין או אחד.
מיד עברה תמיהה מאחד לשני ולא נמצאה לה תשובה.
מה עשו ?
עשו אסיפה !
וכדי להבטיח שתקיף את החלמאים כולם, היו הגבאים מזדרזים מבית לבית להוציאם ולכנסם בלי יוצא מן הכלל, שנאמר "ברוב עם – רוב חוכמה".
ישבה האסיפה יום וישבה יומיים ושלושה, וחלם כולה שבתה מכל מלאכתה, ואין יוצא ואין בא, ולא נימצא פותר לאותה קושיה של אותו הלץ.

באותה העת, נמצא שם בורסקאי אחד שמשום עיסוקו בעיבוד עורות ודבקים הייתה צחנתו נוראה והיה מושך עצמו לפאתי חלם כנאמר: "מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקאי מן העיר חמשים אמה". ואותו בורסקאי גזר על עצמו חומרה יתרה והיה מוסיף ודוחה את עצמו מן הקהל שנאמר: "אחד שנכנס לחנותו של בורסקאי, אף על פי שלא מכר לו ולא לקח ממנו, הוא יוצא וריח עצמו וריח בגדיו מלוכלכים, ואין ריחו זז ממנו כל היום".

עמד הבורסקאי ונזכר שמשעה שנגזר עליו לבוא אל האסיפה הגדולה היה מקרצף וסך את גופו במיני חומרים חריפים כדי להרחיק מעצמו סירחונות של עורות ודבקים הנמקים בבשרו, ואחר כך שב ושטף את גופו ברותחין עד שבשרו האדים וזעקותיו קרעו פתחים אצל כל שומעיו, כמי שעוקרים את ליבו מתוכו בעודנו חי.

נזכר הבורסקאי בכל עולותיו, וכעת משכלו הקיצין ולא נמצאה לחלמאים עצה, נטל בצנעה רשות של דיבור והציע…
שיהיו שופכים מים רותחים על גולגולת אחת… והיה כי יזעק האחד והאחר ישתק, הרי כל אחד הוא אחד, וכל ראש חייב בתפילין משלו. ואם יזעקו השניים, הרי שניהם כאחד, ודי להם בתפילין אחד.
מיד נהייתה תדהמה ושתיקה ארוכה ואחריה בקעה תרועת שמחה שהלכה וגברה והתגלגלה אל רחובות חלם וסמטאותיה, והייתה עולה על גדותיה ויוצאת מחלם כסופה אל כל סביבותיה.

מאז נודעה חלם בחכמתה, וכולנו דורשים כמותה – שאם מכאיבים לאחד והאחר צורח, הרי הם שניים שהם אחד.

נ.ב.
מבוסס על שאלה שהפנה החכם היהודי פלימו אל רבי יהודה הנשיא.