הדרך לאוצר – פרק 1.

ביום שפגשתי אותו, הכל השתנה.
נחשף בפניי עולם חדש שמעולם לא חשבתי שאחווה. הוא לימד אותי הרבה. הרבה ממה שחשבתי שידעתי על עצמי.
לא הכרתי לעומק את האהבה, את המשמעות האמיתית שלה. אבל בזכותו, זכיתי להכיר אותה בדרך שהובילה אותי למי שאני היום.
אם יש משפט אחד שהוא אמר לי שחרוט בזיכרוני הוא-
"בשביל אהבה עושים הכל."

~~~~~~~~~~~~~פרק 1~~~~~~~~~~~~~
עוד יום שכמעט מגיע לסופו. הכל אותו דבר. אין שום דבר מעניין או יוצא דופן שקורה בחיי. החיים שלי מתוכננים. אין לי באמת שליטה עליהם. החלומות, הרצונות, התשוקות? אני היחידה שצמאה להן. הסביבה שלי עיוורת לכל מה שאני רואה ומרגישה.לפעמים זה מרגיש לי שנולדתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הלוואי והכל היה אחרת.
"ליזה? תתעוררי. תפסיקי לחלום ותקומי בבקשה להכין לנו קנקן תה עם עוגה." קולה הרך של אימי החזיר אותי למציאות. מסביבי ישבו במעגל "חברותיה" שפעם בשבוע, לקראת השקיעה, מגיעות לביתנו במטרה אחת וברורה- להזכיר לי ולאימי עד כמה שאנחנו מעוררות רחמים.
"אולי תזרזי אותן יותר מוקדם היום?" לחשתי לה מבלי לשים לב שעיני הגבירות מופנות אליי.
כתשובה, היא צבטה קלות את אוזני כשניגשה להחזיר למקומה חתכת שיער שנשמטה מתסרוקתי. תיארתי לעצמי שזה לא. ניגשתי למטבח והכנתי במהירות קנקן תה עם לימון. איכס לימון. איך הן מסוגלות לשתות את זה? לאחר מכן, הוצאתי מן המקרר את עוגת השוקולד שנשארה מלפני כמה ימים, חתכתי אותה לכמה חתיכות והגשתי במרכז השולחן בצלחת חרסינה מהודרת יחד עם קנקן התה.
"תודה ליזה. את יודעת שאני נורא אוהבת את התה שלך." גברת בלייקלי אמרה. השנואה עליי ביותר בחבורה. "תודה" החזרתי לה בחיוך מזויף.
עוד כמה תודות ומחמאות מיותרות על התה שלי נשמעו באויר עד שסוף סוף גברת בלייקלי לקחה את המושכות לידיה והגיעה לשאלות המעצבנות שלה.
"אז עוד שנה את כבר מסיימת ללמוד נכון? איך שהזמן עובר מהר…" היא לגמה מכוס התה שלה ביהירות.
"כן. הזמן טס שסובלים.." גלגלתי את עיני. אני לא חושבת שהן הבינו את הציניות שלי, אבל שיהיה.
"אם אפשר לשאול מריאן, כבר חשבתם על מישהו לליזה?" כל מבטיהן של הנשים הופנו לעבר אימי. כנראה שהרבה מהן ציפו לשמוע את התשובה לשאלה הזו. ביתן היתר, גם אני. "עדיין לא הגיע הזמן בשביל לדבר על נושא שכזה. כשיגיע הזמן, אתן תהיו מעודכנות." למען האמת, ידעתי שארתור כבר סידר לי מישהו. יכול להיות שאמא יודעת מכך אבל היא בחרה שלא לשתף את המידע הזה עם הגבירות. אני מודע לה על כך.
"ליזה כל כך יפה ומוצלחת, איך מישהו לא ירצה לזכות בידה?" גברת מרטה אמרה בעליזות בזמן שהיא דוחסת לפיה הגדול את עוגת השוקולד.
"מי שיהיה איתה ירויח ובגדול!"
"מריאן איך יצאה לך בת כזאת נהדרת?"
הפניתי אל הנשים מבט רצחני ופתחתי את פי.
"אני חושבת שקודם כל אני זאת שצריכה לבחור עם איזה בחור אני רוצה להיות. אני לא חפץ שזוכים בו. כדאי שתשקלו את מה שאתן אומרות, הרי למה אני מצפה? כל אחת מכן יותר סתומה מהשנייה.
איך אמא שלי מארחת אתכן בביתה כל שבוע? אולי כבר תעופו לנו מהבית ומהחיים?" נאנחתי והרגשתי שאבן כבדה ירדה מליבי.
במשך כמה שניות היה שקט מופתי. הגבירות היו בהלם כל כך עד שפיותיהן היו פתוחים לגמרי בתדהמה. אימי קמה מכיסאה בסערה וידעתי שאני הולכת להתחרט על מה שאמרתי עכשיו.
"תסלחו לליזה. עוברת עליה תקופה לא פשוטה… היא.. באמת שלא התכוונה." היא אמרה בהתגוננות.
"דווקא התכוונתי לכל מילה." אמרתי בגאווה והפניתי אליה חיוך מרדני.
"את רוצה להחמיר את המצב עוד יותר?" היא לחשה באוזני בכעס. כן הרגשתי שהבכתי אותה אבל לא היה לי אכפת מכך. הגיע הזמן שלי להתפוצץ.
"אני נאלצת לסיים את הפגישה שלנו גבירותיי. נפגש בקרוב. אני צריכה להסדיר כאן כמה דברים." אימי נשמעה כאילו היא הולכת לרצוח אותי בדם קר.
"זה בסדר מריאן. אני מבינה את המצב שבו ליזה שלנו נמצאת. זה יעבור, את תראי." גברת בלייקלי אמרה בעוקצנות. כמעט פתחתי את פי כדי להחזיר לה אך אימי גררה אותי לחדרי. הדלת נטרקה ברעש חזק.
"למה את מקשה עליי כל כך? את לא רואה שקשה לי מספיק גם בלי ההתנהגות הילדותית שלך?" דבריה ננעצו בי כסכין חדה.
"למה את לא יכולה לראות את הדברים מהנקודת מבט שלי? אני לא רוצה לחיות יותר באורח חיים הזה. נמאס לי מזה שאת ובעלך מכתיבים לי כיצד לחיות את חיי. למה זה חייב להיות כך?" אמרתי בעצב. דמעות החלו לזלוג על לחיי.
"אולי אני זאת שטעיתי ליזה. אני זאתי שהתחתנתי עם ארתור. אדון עשיר שבא ממשפחה מיוחסת. אני זאתי שהכנסתי אותנו לחיים האלה." היא אמרה בזעם. יכלתי להרגיש את התסכול בקולה. היא נאנחה והמשיכה.
"ככל שהם מתישים ולא הוגנים, הם מועילים לנו. ואת תביני זאת בסופו של דבר." היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. חיבוקה היה רך ומנחם. בסופו של דבר, אני יודעת שזה לא הוגן להאשים את אימי. אני בטוחה שהמחיר שהיא שילמה ועדיין משלמת הרבה יותר גבוה משלי.
לאחר שהיא יצאה, צנחתי על המיטה. לראשונה, מוחי היה מרוקן ממחשבות. בהיתי בתקרה ופשוט חיכיתי שעד שעיני יעצמו. בתקווה שלתמיד.