טראומת חיית הפרא

"אבא, אני מפחד".
האב והבן שמעו יללות במהלך טיול מחנאות, הם הדליקו מדורה והניחו שהאש תרחיק את חיות הפרא.
אבל לא הייתה זאת יללה של חיית פרא, הייתה זאת יללה של אדם מעונה.
הם יצאו לבדוק מאיפה הגיעה היללה, כשלפתע תקף אותם דוב פרא. האב צרח אל ילדו, "תברח, אני אעצור אותו. רוץ!!!".

——————–

עשרים שנה לאחר מכן, בחדרו בלונדון, התעורר ג'ונתן וילדפט בפה פעור. זיכרונות מותו של אביו הטרידו אותו כבר עשרים שנה, והוא הלך לשלושה-עשר פסיכולוגים, ארבעה פסיכיאטרים וגיישה. וזה לא עזר.
חלק מהמטפלים שלו המליצו על חופשה, חלקם המליצו על טיול באזור בו זה קרה. וחלקם פשוט התייאשו מהאובססיה שלו לעברו הטרגי. פעם הוא ניסה למצוא את הגופה של אביו, הוא התעלף בשנייה שהגיע לעיירה הקרובה, הרופאים רשמו בדו"חות שלהם "נזק טראומטי נגרם למוחו עקב הצפייה באביו מומת בידי דוב, עצם הקרבה למקום מחדירה את הטראומה עמוק עוד יותר", ולאחר מכן המליצו לו לא לצאת מאזור לונדון.

——————–

לאט לאט מוחו נחלש, הטראומה תמיד הייתה שם. אבל הוא הדחיק את זה, ויש לו אישה וילדים.
והוא חי חיים, חיים "נורמליים". והוא גידל את ילידו כטוב בעיניו. וכשבנו הבכור היה בן שש-עשרה שנים,
החליט האב לצאת אתו לטיול מחנאות, אבל הטיול היה קשה לשניהם. האב הכין את כל אמצעי הבטיחות, והבן רצה לרוץ ולשחק.
כשהם חזרו התפתחה מריבה, קרב ענקים, ואז בא המשפט, "…הכול בגלל סבא…".
ואז הבין האב, והטראומה התפרצה. הוא השתיק את בנו, לקח סכין ועלה לגג הבניין שבו גר. תקע את הסכין בגופו ונפל…

——————–

הוא נפל ונפל, ומת אפילו בלי להרגיש. את חייו הוא קטף, בגלל שבנו שלו אותם הרעיד.
וכשהתקהלו האנשים, סביב גופתו הרפויה. הם הבינו, שכמו כולם. גם נר חייו נכבה.
וכשבנו נשא הספד בהלויתו, על כמה היה דומה בשונותו. הקהל שהתאסף לא הבין, שאב ובן זה כמו אחוות דמים.