drawing my destiny || תאיליה

פרק #1

אני מעבירה את העיפרון שבידי על הדף, מוסיפה קו נוסף לציור. אני בוחנת פעם נוספת את מה שציירתי, תוהה מה עוד ניתן להוסיף לילדה שעל הדף כדי שתיראה קצת פחות אני ויותר… מושלמת. המחשבה על כך, כמובן, גורמת לי אוטומטית לחשוב על היום שהיה לי היום בבית הספר, או יותר נכון; הסיוט. מה שלא כל כך חדש, כיוון שאני חושבת על כך כל רגע ורגע מאז שחזרתי הביתה.

***

"היי, מכוערת! יוהו, אני קורא לך!" נשמעה הצעקה בחצר בית הספר ההומה, וגררה אחריה גל גדול של צחוקים מכל ילדי שכבה ז´, וממרבית הילדים בחצר, על אף שרובם לא ידעו כלל על מה מדובר. סתם, כי זה מקובל. יערה הסתובבה בבת אחת ונעצה מבט ישיר ביואב, הילד שצעק. דביל… , חשבה במוחה. בעולם האמיתי, לעומת זאת,לא היה לה אומץ להשמיע הגה. היא עמדה מולו דוממת, משאירה את מבטה נעוץ בעיניו. זוהי הפעם הראשונה שהיה לה מספיק אומץ אפילו להביט בו, כבר כמה שנים, והיא לא התכוונה לוותר כל כך מהר. הוא היה הראשון להוריד את מבטו, אך כשהרים את ראשו מחדש, ראתה שהוא צוחק. "מה קרה, מכוערת? איבדת את הלשון שלך?" קנטר אותה. עוד גל צחוק עבר. היא החניקה במאמץ את הדמעות והשתדלה לשמור על מבט אדיש. בכל זאת, עדיין לא היה לה האומץ לדבר. היא בהתה בו, ואז שמה לב פתאום שפרצופו מתחיל להשתנות מצוחק לכועס. לא הייתה לו סבלנות רבה. או-או, חשבה לעצמה, רגע לפי שהוטח בה אגרוף של זעם. היא איבדה את שיווי משקלה. גופה התחתון הוטח ברצפה בכוח. הילדים צחקו סביבה.

כל כך הרבה פרצופים, חשבה לעצמה, מעט מסוחררת, כל כך הרבה ילדים ששונאים אותי. מה יש בי שעושה את זה? באותו רגע החליטו הדמעות שנמאס להן לחכות. הן החלו לזלוג במרץ מעיניה החומות, משאירות פסים ארוכים על פניה. "תראו אותה! איזו בכיינית קטנה! קטנה ומטופשת!" קבע יואב בקול חזק ובטוח. "בכיינית קטנה… קטנה ומטופשת…" מלמלו אחריו הילדים, צוחקים בקולי קולות, חלקם אפילו מחליפים כיפים עם יואב. הוא, לעומת זאת, במהלך מפתיע למדי, שלח אליה יד, כאילו בניסיון לעזור לה לקום. במהלך של הקלה, מבלי אפילו לחשוב, היא תפסה ביד ומשכה את עצמה לעמידה, אך זה לא החזיק הרבה. אחד מחבריו של יואב, עמית, ילד בעל מראה מגודל, הכשיל אותה ברגלו והיא חזרה למטה, אל הרצפה הקרה. הצחוקים סביבה התחזקו. מההלם, בקושי שמה לב שילדים נוספים מתקרבים לאט לאט למעגל שנוצר סביבה. אחד מהילדים הסתכל על שעונו ומלמל קללה. בתזמון (מעצבן באופן) מושלם עם דבריו, נשמע לפתע הצלצול בשיא עוצמתו.

הילדים החלו להתפזר בחזרה לכיתותיהם, מתפרקים לחבורות קטנות של חברים. יואב, שהיה בין האחרונים ללכת, התכופף אליה ולחש באוזנה, "שלא תחשבי שכאן זה נגמר". לאחר מכן התרחק באיטיות, בשביל האפקט הדרמטי. חבריו הלכו איתו, חוץ מילדה אחת, נטלי, שנשארה להעיף מבט אחרון ביערה. "איו, את כל כך מכוערת! איך את יוצאת ככה מהבית?!" אמרה במתק שפתיים, כאילו "יורקת" את המילים מפיה, והלכה משם גם היא. היא רצה לעבר חבורתה, שכללה את יואב, עמית ושאר חבריהם, חיבקה את עמית ביד אחת, נשענת עליו מעט, והלכה לכיתה בצעדים זריזים ביחד איתם. יערה נשארה שם, דבוקה למרצפות. לא הייתה לה מספיק אנרגיה להרים את עצמה. כל כך הרבה… הדהדה בראשה המחשבה, כאילו עדיין לא עיכלה. כל כך הרבה… . לאחר זמן שנדמה לה כנצח, הצליחה לבסוף לאזור מספיק כוח ורצון בשביל לקום. היא הסתכלה במשך זמן מה על דלת הכיתה דרכה הייתה אמורה להיכנס, בידיעה שהשיעור החל כבר מזמן, אך לא יכלה לדרבן את עצמה מספיק על מנת להיכנס לשם.

יערה העיפה מבט אחרון אל הכיתה, שם התחיל כבר המורה להרצות, ואז הרימה את רגליה ורצה במהירות בחזרה לביתה, שהיה, למזלה, לא כל כך רחוק משם. היא הוציאה את המפתח מתיקה ונכנסה פנימה. לא היה אף אחד בבית, הלא הייתה זו שעת עבודה. אחותה הקטנה הייתה בגן, והוריה… ודאי עובדים בקונדיטוריה שלהם, כמה רחובות משם. היא עלתה בזריזות במדרגות העץ, שתיים-שתיים בכל פעם, ולא עצרה עד שהגיעה לחדרה. הדלת, משום מה, הייתה פתוחה, למרות שזכרה היטב שסגרה אותה לפני שיצאה, אך לא הייתה מספיק מרוכזת בכדי לשים לב לכך. היא נכנסה לחדר ונשכבה על המיטה, תוקעת את ראשה בתוך הכרית בזווית שלא מאפשרת לה לראות דבר, וייבבה חרישית. לאחר כמה דקות הבכי נפסק והיא התרוממה, פרצופה עדיין רטוב, וניגשה אל השולחן. היא הוציאה דף חלק ועיפרון מחודד מן המגירה , החזיקה את העיפרון בעדינות בידה הימנית וניגשה למלאכה. היא התחילה לצייר.

***
אני מביטה בציור הגמור. אח, הלוואי שהייתי יכולה להיות כמוהה.
דמעה נפלה מעיניי מבלי משים ונחתה על הציור, מרטיבה אותו, במזל, בפינה השמאלית.
אני מזיזה את הציור מפניי, בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג, ונשכבת חזרה על המיטה, תוקעת את ראשי בתוך הכרית, ובוכה בשקט. מחשבה אחת נתקעת לי בתוך הראש ולא מוכנה לצאת, לא משנה כמה קשה אני מנסה.

למה… למה זה מגיע לי?