רחוב הנמל

רחוב הנמל, בנין המכס , ממול משרדי הממשלה, שהיו אז בתכרנון .
המסעדה של מומי , ריחות הפלאפל והשוארמהע, השוטרים, המוכסים ,חיילים ופקידי שומה וקצת עוברי אורח, הימאים של רחוב העצמאות שמכרו ג'ינס ליוויס בשלושים לירות ובבית היה צריך לשפשף אותם בריצפה.
מסעדה מזרחית משגשגת.עם קהל לקוחות לא מבוטל .
קולו של נער בן חמש עשרה מהדהד במבטא רוסי כבד "פעמיים מומוס צ'יפס סלט" וגם "תניין מקביס" בערבית . והצ'יפס הגואה בשמן הרותח . הבוואריה הלבנה ,הקצפת עם רוטב השוקולד הנמס והאגוזים השחמחמים והקריספיים . ועכשיו ? השנים עברו חלפו, כמו לא היו הדברים מעולם.
מומי עכשיו באוסטרליה. הקהל התפזר .
וזיגי (מאיר) נדם קולו.
האיש הזה שאבדו עקבותיו בחווה הסינית הנוראית במלחמת יום הכיפורים , שבמלחמת של"ג פיקד על חייליו והיה למ"פ מוערך, נפטר לפתע פתאום מדום לב ,באמצע חייו, כי בסוף לא היה לו מספיק מזל.דווקא במלחמות הצליח לשרוד.
והנה כשאני עוברת ברחוב הנמל, שם עבד במשרד לעמילות מכס , אני רואה בעיני רוחי עדיין את המסעדה התוססת ואת האנשים השמחים ,את הדהוד הצחוקים ואת הלחנים שנעמו לאזני . אז היום המסעדה הגדולה הפכה לבית אפנה לגברים עם שם מפוצץ באנגלית וממול משרדי הממשלה שקרמו עור וגידים ,בעלי ארשת חמורת סבר,מחופים באבן ירושלמית, סוגים בשושנים צחורות וצהובות , בנין הטיל המפואר שמקשט ומסמל את חיפה בעשרים השנים האחרונות, חלונותיו המאובקים משקיפים לעבר הנמל הכחול.
עולם הולך ונעלם.