פארודיה על גיבורי על. פרק 2 חלק ג

* שיניתי בחלק הקודם את הרקע של דני, אני מפרסמת את השינוי גם כאן.

דני זרח מאושר. הוא היטיב את אחיזתו בקייטי וביד השנייה הוא החזיק בידו של ג'ימי, כל הדרך הביתה דני דיבר וג'ימי לרוב הקשיב.
עכשיו הוא ידע על דני הרבה:
דני היה ילד להורים שכול היום עבדו בעסק משותף שלהם והזמן הפנוי היה בשביל בילוי זוגי אם לא כדי לריב.
דני נולד בטעות וההורים שכרו אומנת בשם מטילדה שתהיה אתו כל הזמן ("כמו הורה אמתי") כדי שלא יהיה להם עוד נטל בחיים ("הם אמרו לי את זה בעצמם") אבל מדי פעם שכרו ביתן קיץ בשביל יום משפחה ("לפצות את מצפונם על ההזנחה"). כשדני היה בן תשע הוא הוזנח לגמרי, ההורים שלו השתכרו קבוע בביתם או במועדון קרוב לביתם והתמכרו לטיפה המרה. את האחריות לניהול העסקים קיבלה מטילדה ולאט לאט הקשר נרפה מעט אבל עדיין היא הקפידה להקדיש זמן לדני.
"היא לא תדאג לך?"
"לא, היא תדאג לי רק אם אני לא אחזור הביתה עד 16:00"
ג'ימי הציץ בשעונו "השעה 18:37"
"כן אבל היא יודעת שאני אשן היום אצל חבר, מה שהיא לא יודעת שהחבר לפני כמה דקות הלך לו עם עוד כמה חברים לשדוד איזו חנות. אתה יודע, הוא מהילדים שבארץ אחת מכינו אותם בשם 'בני הטובים' שזה שם די אירוני ולא בגלל שהוא בעצם די עני ו…"
"עצור שנייה. אכפת לך מחתולים ומיחס אבל כשודדים פרנסה של מישהו אחר לא אכפת לך?" ג'ימי עצר בפתאומיות ודני החוויר, איך הוא לא חשב על זה? "הם מתכוונים לשדוד את החנות של אנטוני"
"את החנות של אנטוני? החנות של אנדרו אנטוני, האיש הכי נחמד עם החנות ממתקים הכי גדולה שתורם חצי מהכסף שלו לבתי חולים?" ג'ימי חשב שהוא משתגע, איזה ילד יחשוב לשדוד את אנטוני? ילד חסר לב כמובן.
ג'ימי רץ אבל נאלץ להאט בשביל דני שאולי היה זריז לבני גילו אבל עדיין רץ לאט יחסית אליו.
דני נעצר "לפני שאנחנו עפים קדימה בלי לחשוב, ורק אלוקים יודע איך נצליח, אנחנו צריכים לחשוב.
החנות של אנטוני נמצאת כמה מאות מטרים…"
"חמיה קילומטרים למען האמת" ג'ימי התחיל לתפוס את העניין "נעלה על אוטובוס או על טרמפ…" הוא המשיך למלמל ונעמד בקצה הכביש כדי לתפוס טרמפ, כעבור כמה זמן היו הוא ודני בתוך מכונית שנוסעת לכיוון החנות של אנדרו אנטוני וכעבור עוד כמה דקות הם הגיעו לחנות.
בינתיים כבר התחיל להחשיך ופנסי הרחוב נדלקו, דני וג'ימי הסתתרו בפינה לסמטה ותצפתו על הילדים הנרגשים התאספו לאט לאט מתחת לפנס רחוב אחד.
"חכה שנייה ג'ימי, לא יותר חכם להתקשר למשטרה?" דני לחש לג'ימי
ג'ימי חשב שנייה "המשטרה הם מטומטמים, הם לא יטפלו בבעיה שהיא מתחת לכבודם אלא רק בבעיות כבדות כמו שמירה על ראש הממשלה וכו'…"
"אה אוקי. אז למה אנחנו בדיוק מחכים?"
רעש מאחוריהם הקפיץ אותם, הילדים ניתצו את החלון וההזעקה הופעלה.
"הם לא ממש חשבו על ההזעקה והמצלמות הבטחה מה?" העיר דני בלגלוג.
"אנחנו צריכים למנוע מהם לחמוק מהמשטרה" ג'ימי יצא מהמחבוא שלו לכיוון הפרצה כדי למנוע מהילדים לצאת, דני בא בעקבותיו עם החלטה נחושה שלא להיות חבר של ילדים כמוהם.
הילדים המופתעים עצרו בפתח מבוהלים ואחר כך עברו לעמדת התקפה "זוזו הצידה, אנחנו חמישה ואתם רק שניים ואחד מכם גם חסר עמוד שדרה"
"לא שמעתם על זה שהמוח חזק יותר מהשרירים" דני ספק שאל ספק אמר.
"ושתמיד הטוב מנצח?" דני נתן מבט מאוכזב ולעגני לג'ימי על ההערה הנדושה והלא ממש נכונה.
חמשת הילדים צחקו "כמובן שהשרירים עולים על המוח, המוח הוא שריר" אחד שהיה החבר של דני והמנהיג וראו עליו שהוא עני ניפח את חזהו בחשיבות כמו טווס.
ג'ימי ודני החליפו מבטים משועשעים, הלב הוא שריר ולא המוח.
"אם לא תזוזו מכאן תכף ומיד ותשמרו על הפה שלכם אתם תסתבכו בצרות אתנו לכל ימי חייכם. אני סופר עד עשר, אחד… שתיים…" סירנת משטרה נשמעה מרחוק. סוף סוף.
"…עשר להסתער" צעק מנהיג וחמשת הילדים באו תקוף.
לג'ימי לא הייתה בעיה כלשהי להביס את הילדים, הם באו אחד אחד והיו קטנטנים והדבר היחיד שהיה צריך להיזהר ממנו זה אם הם היו זורקים חפצים, והם זרקו ממתקים. לדני, לעומת זאת היו צרות, הוא היה קצת גבוה לגילו אבל כך גם המנהיג שהיה אחד משני הילדים שתקפו אותו, דני גם היה צנום והם היו במשקל הנכון, דני הועף למחוץ לחלון ונחת כמה סנטימטרים קרוב לקצה המדרכה. ג'ימי סיים לטפל בילד שלישי כשהוא ראה את דני שרוע קרוב לקצה המדרכה כשמנהיג ועוד ילד סוגרים עליו, הוא רץ מהר.
הסירנה הייתה קרובה יותר.
ג'ימי זינק על ילד אחד ונתן לו אגרוף בלסת אבל המנהיג ברח מהר לכביש ונעצר באמצע כשפנס מכונית שנסעה מהר סנוורה אותו והנהג מרוב פחד איבד שליטה, ג'ימי לא היה מוכן לתת לזה לקרות. הוא זינק ודחף את הילד הרחק. הוא חש כאב אז ונחיתה שהגבירה את הכאבים.
הסירנות היו פה והקיפו את כולם.