פארודיה על גיבורי על. פרק 2 חלק ב

הוא התחיל לרוץ כשהחתול עדיין בזרועותיו, לכיוון הפארק ממול ולהיטמע בין האנשים שהיו מבוהלים ואחרי כמה זמן כשהוא הבין שלא יטרחו לרדוף אחרי חנון, הוא עצר כדי לסדר את הנשימה.
"סוף סוף עצרת" קול צפצפני ומלא תוכחה נשמע מאחוריו "תודה שהצלת את קייטי"
ג'ימי הסתובב והביט למטה אל ילד קטן כבן עשר שהיה לו שיער ועיניים חומות, העיניים היו גדולות ועמוקות, גופו היה רזה כמו של ג'ימי בזמנו.
"את קייטי בבקשה" הילד דרש בחוסר סבלנות.
"אה כן, כמובן" ג'ימי מסר את החתול, שכנראה הייתה בעצם חתולה בשם קייטי, והמשיך ללכת אבל הילד עוד נצמד אליו. "מאיפה אתה? מעולם לא ראיתי אותך בסביבה, תודה שהצלת את החתולה שלי קייטי. קייטי תגידי תודה לאדון הנחמד. לא, לא צריך אבל שלא תחשוב שקייטי היא לא חתולה מנומסת, טוב בעצם היא לא אבל כן, היא כן יודעת להגיד תודה. נראה לך זה בגלל שהיא מבוהלת? אגב שמי דניאל או בקיצור דני, איך קוראים לך?"
ג'ימי ממש התעצבן "אין לך משהו אחר לעשות ילד? אני לא תכנית בידור"
דני ממש נעלב ודמעות התחילו להופיע בעיניו "ילד? ילד?! כמובן, המבוגר תמיד חכם מילד. אתה כמו ההורים שלי, הם רבו ונתנו לי פקודות כל הזמן, הם היו נחמדים אלי ושחקו איתי מדי פעם אבל לרוב הם היו עסוקים בכסף והם גם אמרו לי 'אני לא תכנית בידור', זה הרגיש כאילו אני מתחרה בכסף על ליבם ומפסיד שוב ושוב. אכפת לך מחיות אבל לאנשים לא?"
קריאות "מיצי" ומצמוץ שפתיים נשמע מאחוריהם והם ראו גברת זקנה בחולצה סגולה, חצאית כחולה וכובע קש מחזיקה חתול שהיה לו בגד וורוד מרקר בזרועותיה, הגברת דחפה אותם והמשיכה ללכת כאילו לא קרה כלום. הם המשיכו לבהות בה כמה דקות ואז ג'ימי הגיב ראשון.
"ג'ימי… אה… אני…" ג'ימי התנער "מה ראינו הרגע?"
דני משך בכתפיו "לא יודע, גברת ג'ולי כל הזמן ככה"
"דני" ג'ימי כרע על ברכיו כדי להיות בגובה העיניים של דני "אתה צודק, אני מצטער. מבוגר אולי יותר חכם ונבון מילד אבל לילד יש יתרון על המבוגר: חשיבה. אני לא גר בסביבה ומאוד מאחר לבית שלי. אני נחמד לחיות, כן. נחמד לבני אדם? רק לבני אדם נחמדים, פשוט מעולם לא פגשתי בני אדם נחמדים. עד עכשיו"
"ועכשיו כשאנחנו כנים, אנחנו חברים?" דני שאל בעיניים נוצצות.
"חברים"
"יופי חבר, הייתי לבד כל הזמן אתה יודע, יש לי הרבה מוח אבל יש לי גם הפרעת קשב וריכוז ומטילדה אמרה שזה בגלל שאני מחונן. בכל מקרה, אכפת לך אם אלווה אותך? לא? טוב מאוד. אכפת לך אם אני אדבר הרבה? לא? עוד יותר טוב מאוד. מעולם לא היה לי חבר כמוך ג'ימי, אני לפעמים נוהג ללהג ולדבר בשפה מתמטית אבל לך לא אכפת נכון?" דני נראה באמת מוטרד מזה שג'ימי הניח על כתפו יד "לא אכפת לי. להפך, אל תפסיק לדבר".
דני זרח מאושר. הוא היטיב את אחיזתו בקייטי וביד השנייה הוא החזיק בידו של ג'ימי, כל הדרך הביתה דני דיבר וג'ימי לרוב הקשיב.
עכשיו הוא ידע על דני הרבה:
דני היה ילד להורים שכול היום עבדו בעסק משותף שלהם והזמן הפנוי היה בשביל בילוי זוגי אם לא כדי לריב.
דני נולד בטעות וההורים שכרו אומנת בשם מטילדה שתהיה אתו כל הזמן ("כמו הורה אמיתי") כדי שלא יהיה להם עוד נטל בחיים ("הם אמרו לי את זה בעצמם") אבל מדי פעם שכרו ביתן קיץ בשביל יום משפחה ("לפצות את מצפונם על ההזנחה") כשדני היה בן תשע הוא הוזנח לגמרי, ההורים שלו השתכרו קבוע בביתם או במועדון קרוב לביתם והתמכרו לטיפה המרה. את האחריות לניהול העסקים קיבלה מטילדה ולאט לאט הקשר נרפה מעט אבל עדיין היא הקפידה להקדיש זמן לדני.