פארודיה על גיבורי על
פרק 1
ג'ימי קם בבוקר ומיד היה מצברח, עוד יום בתיכון.
למען האמת ג'ימי לא לגמרי שנא את תיכון, המורים היו מעולים והחומר מרתק אבל מה שג'ימי שנא בתיכון שתמיד השפיע על המצב רוח שלו בבוקר היו שני דברים:
המורים והתלמידים.
המורים היו מבוגרים שהרימו את האף על התלמידים וחשבו שבגלל שהם המורים והמבוגרים הם יודעים יותר טוב מהתלמידים מה לעשות בכל מצב שהם לא הבינו, צעקו על חפים מפשע ותסכלו את התלמידים החלשים.
ג'ימי חשב את כל זה תוך כדי שטיפת פנים וצחצוח שיניים, הוא קפא והתחיל להתארגן במרץ אחרי שראה מה השעה כדי לחשב את הזמן שנותר לו להתעכב. השעה הייתה שבע וחמישה והאוטובוס בה בשבע ארבעים! הוא צריך עוד להתלבש, לאכול, לשמוע את ההרצאה של ההורים שלו על הישרדות בחברה ולרוץ להסעה כי אם הוא לא יספיק ההרצאה של ההורים שלו תימשך אל תוך הנסיעה אל התיכון ויתווספו לו שתי בעיות: ההרצאה משעממת ומעיקה ותלמידים שחצנים שיראו אותו בחברת ההורים שלו.
ג'ימי זרק על עצמו חולצה משובצת ומכופתרת וג'ינס שהיה צריך להדק בחגורה (ההורים שלו התעקשו לקנות מידות גדולות כי האמינו שהוא עוד יגדל) ובדק במראה אם הוא נראה בסדר.
הוא היה נראה סביר. שיער שחור קצוץ, עיניים שחורות, אף מחודד, תווי פנים חדים ובקיצור: לא כמו שון וג'ייקוב, אחיו הגדולים, הגבוהים, השריריים, הבלונדיניים עם עיניים כחולות ומראה של גבר חלומותיה של נערה.
ג'ימי דהר למטה כדי להספיק לאכול משהו ולברוח מהבית בתקווה שההרצאה תדחה לאחריי בית הספר, השעה הייתה שבע וחצי והוא חשב שהוא צריך למהר אבל לא כן ההורים.
"חמודי, לאן אתה ממהר כל כך?" אמא אמרה בקול הכי מתוק שיש לה, וגם הכי מבשר רעות.
"לבית הספר אמא" ג'ימי היה מנומס מדי בשביל לומר תשובה עוקצנית.
"אבל יש לך עוד 10 דקות ו…" הפעם אבא דיבר.
"לא יכול לדבר. האוטובוס לפעמים מקדים. שלום" אמר ג'ימי כשהוא קופץ וטס אל הדלת.
"נדבר על זה כשתחזור" צעקו ההורים בתיאום מושלם עם הדלת שנטרקה, קורה כל פעם מחדש.
ג'ימי חיכה עשר דקות לאוטובוס בחוסר התלהבות וכשהוא עלה לבסוף הוא חשב על הסיבה השנייה שהוא שונא בית ספר: התלמידים.
לג'ימי אולי לא היו משקפיים, שיניים קדמיות בולטות, גרביים ושורש ושלייקס אבל הוא בכל זאת נחשב חנון וכמו לכל חנון גם לו היה בריון ומעמד נמוך חסר זכויות בעיני התלמידים, וכמו כל חנון לא היה לו כוח להתמודד מולם ושנא אותם.
"ג'ימי צ'ימני… ג'ימי צ'ימני…" צ'ימני, צ'ימני, צ'ימני או הנה קריאת לעג מקורית: "צ'ימני סוויפ".קולות צחוק. כן, כן התלמידים הם בעיה לא אינטליגנטית, שחצנית, ילדותית ובקיצור בעוד כמה שנים הם יתקעו בבעיות ילדותיות וקטנוניות כשלו יהיו בעיות אמתיות.
והנה ג'יין שהוא מאוהב בה, ג'ימי ממש לא התכוון להתאהב ובטח שלא בנערה הכי מקובלת שכמובן גם הכי יהירה וצבועה שיש. מה אם הוא יגלה שיש לה סוד כואב? סוד שהיא לא מגלה לאף אחד שהוא יגלה פתאום בסיטואציה עצובה והיא תכעס עליו אבל גם תבכה ותהיה משוחררת ותאהב אותו… 'לא' ג'ימי התנער 'דבר כזה קורה רק בסרטים'.
הוא המשיך עגמומי לאותו כיסא באוטובוס שדורות של חנונים ישבו לפניו.
האוטובוס עצר ליד התיכון. התיכון היה מבנה מאוד מוזר:
בחוץ מרחב פתוח, גינות של מגמת ביולוגיה, מגרשי ספורט מדוקדקים בפרטים, עצים, ספסלים שבילים מסודרים. היופי הזה גרם למבנה של התיכון להראות אפרורי, סגור ומדכא יותר ממה שהוא באמת. ג'ימי המשיך להתקדם אל הבניין הזה בחוסר התלהבות ונכנס אל הכיתה שלו.
כולם הפסיקו לדבר והסתובבו אליו, מה שהזהיר אותו שהבריון שלו, ביל בורטש, מתכנן משהו כי אחרת הם אפילו לא היו טורחים למצמץ לעברו. ובאמת כעבור כמה שניות מישהו החזיק בצד האחורי של החולצה שלו, הרים אותו והטיח אותו אל הקיר.
"היי צ'ימני, טוב לראות אותך" ביל שהיה רחב (לדעתו של ג'ימי משומן), שרירי וכמובן בלונדיני עם עיניים כחולות וג'ימי ראה שנוספו כמה פצעונים על לחי ימין.
ג'ימי רצה להגיד "היי ביל, אתה תמיד עושה לי את היום" לא אמר בסוף כי הכיעור של היצור שמולו יחד עם הריח שנדף ממנו שתקו אותו, מתי אודי צחצח שיניים והתקלח בפעם האחרונה? עדיף לא לדעת.
"מה אומרים צ'ימני?"
"בוקר טוב ביל"
"טוב מאוד, לפחות לימדתי אותך כמה נימוסים נקווה שאצליח ללמד אותך להיות חרוץ" החיוך של ביל היה מטופש לחלוטין.
כולם צחקקו ונהנו מההצגה שביל עשה שם, ג'ימי ניצל את ההזדמנות כדי להציץ בשעון.
"מי יודע. עכשיו אתה תוריד אותי מהקיר, תשים יד על כתפי ותכריז שאנחנו חברים טובים" ענה ג'ימי שלא כדרכו
"למה?" ביל גחך ומיד נשמע הצלצול.
המורה מיד נכנס לכיתה ואודי שמט את ג'ימי לרצפה, שם יד על כתפו ונעמד לפני המורה.
"אדון בורטש, מה קרה כאן בדיוק?" המורה, מר לורנס שאל כמובן את עושה הצרות של הכיתה.
"כלום המורה, ג'ימי רק כמעט נפל ואני הרמתי אותו, קצת יותר מדי כי כפי שאתה רואה הוא בתת משקל" עובדה שגם נראתה על ג'ימי שהיה ממוצע בגובה ורזה בצורה שהפחיד רופאים "אני סך הכול ניסיתי לעזור לחבר הכי טוב שלי בעולם כולו"
"נחמד מצדך אדון בורטש, עכשיו שבו במקום" מר לורנס המשיך לקשקש, ופנה ללמד את השיעור שלו וג'ימי הציץ בחלון ודמיין שהוא נמצא שם חופשי ומאושר יד ביד עם ג'יין. כבר לא, הוא העיף אותה מהחלום שלו
תגובות (2)
חנון ובריון ובחורה יפה….
כן, זה מתחיל בזה.
יש עוד כמה