פאנפיק

הסתובבתי שבוע עם תחבושת על העין. הקטע הוא שאני סובלת מעווית בידיים. כל פעם שאני עצבנית או מתרגשת, ולפעמים סתם כשמשעמם לי, אני מנפנפת בידיים כמו פינגווין שמנסה לעוף. זה היה בסביבות חמש אחר הצהריים, כשאחי חזר מחוג קראטה. אני עשיתי שיעורי בית בשולחן הלגו האדום שבסלון הקטן ולאחי היה משעמם, אז הוא התקרצץ עליי. וצעקתי עליו שיעזוב אותי אבל זה אף פעם לא עוזר. קראתי לאמא, אבל היא הייתה יותר מדי עסוקה עם הכלים במטבח. התעצבנתי כל כך שהתחלתי לנפנף בידיים כמו ברווז חולה כלבת או דג שנתקע מחוץ למים. לא שמתי לב בכלל אבל העיפרון היה עוד אצלי ביד. עיפרון עץ כזה של פעם אחרי שאכלתי לו את כל המחק, ונשאר רק פח. נפנפתי ונפנפתי ובום – הפח נכנס לתוך העין.
עכשיו אמא כבר לא התעלמה, היא התקשרה בבהלה לאבא, והוא ישב איתי כל הלילה במיון. הרופא הסביר לאבא מה הפח בדיוק עשה. הוא צייר לו ציור ענקי של עין, וסימן איזה חלק הפח פצע. הציור הזה הפך אחרי זה לאישור הרפואי. אבא עבד קשה. הוא צילם את זה בשתיים עשרה עותקים, אחד לכל מורה. הוא כתב למעלה "נבצר מבתי להגיע השבוע לבית הספר עקב תאונה." חילקתי את זה לכולם, אבל אחרי השיעור עם מירי מצאתי את זה זרוק על הרצפה.
מירי הייתה המחנכת שלי בכיתה ד', והיא הייתה מכשפה. היה לה שיער שחור קצר ואף מרובע, וקול שנשמע כמו של נחש, אבל הכי גרוע איתה היה שיעור עברית. זה שלכל אחד יש ספר שהוא לוקח וקורא בו ברבע שעה הראשונה של השיעור. אני זוכרת שהיה לי ספר עם כריכה ורודה, אבל זה היה דווקא ספר בנים כזה על חבורות. סיימתי את הספר הראשון ורציתי את השני בסדרה, אבל המורה לא הרשתה. היא אמרה לי שאני גדולה מדי לכזה. אחרי זה כבר הפסקתי לקרוא בכיתה, וזה משהו שנשאר עד סוף התיכון.
החברה הכי טובה שלי אז, בכיתה ד', הייתה נוי. היא הייתה ברבי עם תלתלים שחורים. תמיד רציתי שיער כמו שלה, אבל היה לי שיער חום כהה כמו של מכשפה. הכרתי את נוי בגן, וזה תמיד היינו אנחנו שנינו, עד שהיא נהייתה פופולארית פתאום קצת אחרי. היא התחברה עם רון ועם שון, ואני זוכרת איך בהפסקות היינו כולנו בדשא, כשנוי ושון היו עושים תחרות מי יודע לעשות גלגלון יותר טוב, ואני הייתי מסתכלת מהצד כי לא ידעתי לעשות גלגלון. תמיד פחדתי ליפול ולשבור את הראש. ואז אני ונוי התרחקנו ולא היינו חברות יותר.
אבא צחק עליי כשיום אחד חזרתי הביתה בוכה. אז היה לי משעמם כל הזמן. רק דייזי הייתה חמודה. כל יום כשהייתי חוזרת הביתה הייתי לוקחת תחתונים של אבא ושמה אותם כמו שרשרת על דוזה, עד שהיא הייתה עושה מהם מסננת. באתי לאמא שתשחק איתי אבל היא לא רצתה, אז אני ודייזי גזרנו לה את כל הפרחים בגינה. אמא התעצבנה ונתנה לי צביטי והלשינה לאבא, ואבא צעק, אבל אחרי זה ישב לעזור לי בשיעורי הבית. תמיד הייתי הילדה המצטיינת בכיתה. אני זוכרת בימי הורים, מכיתה א' ועד י"ב, המורה הייתה אומרת לאבא שהכל בסדר אבל אני אף פעם לא משתתפת בשיעור, ואבא היה עונה לה שכן, זאת הילדה שלו, היא תמיד הייתה ביישנית.
בתיכון זה היינו רק אני והמוזיקה בחדר שלי עם החלון סגור עד שהיה מסריח ואמא בשתיים בלילה הייתה צועקת לי שאני לא מועדון. אבל היא לא הבינה מה הקטע. מועדונים לא מעניינים אותי בכלל וזה לא כאילו אחד מהם ינגן Epica כמו שאני אוהבת. אבל בחדר שלי היינו אני ולולי וקלודט, שהמצאתי עוד בכיתה ד', אבל לא סיפרתי לאף אחד. אם אמא ואבא היו יודעים, הם היו צוחקים עליי שיש לי חברים דמיוניים. ובעצם, אולי הם בכלל לא שווים סיפור, אולי מישהו סיפר אותם בכלל.